בין מלנכוליה לספקנות

The most disconcerting part of it, perhaps, is that life nonetheless always goes on, somehow or other

לסופר הגרמני וו.ג.זבאלד התוודעתי אי שם ב-2007, כשרכשתי את עותק באנגלית של ספרו האחרון, אוסטרליץ, בחנות הספרים הלפרס ברח׳ אלנבי בתל-אביב (ככל הנראה, היתה זו החשיפה לה זכה התרגום העברי, שראה אור בהוצאת כתר ב-2006, שגרמה לי לקחת את העותק האנגלי לידי ולרכוש אותו מייד. גם התמונה היפה שעל הכריכה וודאי תרמה להחלטה המהירה.)

זמן-מה אח״כ קראתי גם את ספרו המהגרים, אך בניגוד לאוסטרליץ - עליו גם המלצתי בחום לחבר אנגלי שלא הכיר אז את זבאלד ושהפך במרוצת השנים לחובב מושבע של הסופר - עליי להתוודות שאינני זוכר הרבה מהספר הזה. 

למעלה משבע שנים חלפו מאז כתבתי על המהגרים פה, אך בניגוד למה שכתבתי בשורה האחרונה של הפוסט ההוא, שפורסם בקיץ 2010, לא הזדמן לי לקרוא את ספריו האחרים של זבאלד, טבעות שבתאי ווֶרְטִיגוֹ, אלא השנה, ממש בחודש האחרון. 

הנה תובנה מעניינת שהיתה לי לגבי זבאלד כבר אז, ב-2010:

גיבורי ספריו של זבאלד הם אנשים כמעט חסרי זהות. אנשים שנסיבות החיים או מלחמה העתיקו ממקום אחד והניחו במקום אחר. זרים במקום מגורם, הם מסירים את נשל זהותם המקורית אט אט בפני הקורא עד שהם נותרים עירומים, ובגופם רק זיכרון עמום מעברם, ממחוזות ילדותם. 

סיפוריהם הולכים ונרקמים כמיתולוגיה פרטית, סיפור של חורבן אישי, הרס שהוא בו בזמן חלק מן הסיפור הקולקטיבי, הרי היא ההיסטוריה.

***

במידה רבה תובנה זו רלוונטית גם לטבעות שבתאי וורטיגו שקראתי כאמור ממש לאחרונה, באנגלית.

את שני הספרים ניתן לקטלג מאוד בכלליות כ׳יומני מסע׳ (travelogues) שכן בשניהם המספר, ככל הנראה הסופר עצמו, מתאר מסע שערך: בטבעות שבתאי לאורך ערי החוף של מזרח אנגליה ובורטיגו מתואר מסע בין-ערים שמתחיל בוינה, ממשיך בונציה, מילאנו וחזרה לורונה, וחוזר חלילה.

בין לבין שוזר זבאלד ערב רב של סיפורי-משנה, ביוגרפיות בזעיר-ענפין, של אישים היסטוריים שקיומם נגע, ולו לרגע, במקום הגיאוראפי בו הוא נמצא, והותיר אישזהו חותם בהיסטוריה של המקום, ולעיתים אף בגיאוגרפיה עצמה.

יותר מאשר שהוא תולדה של רצון עז לחקור ולהבין, השיטוט אצל זבאלד, כך נדמה, מתחיל כמענה לאישזהו דחף בלתי-מוסבר, חוסר שקט פנימי שדוחף את המספר לקום ממקום מושבו (משרד שקט של מרצה בקולג׳ בצפון אנגליה, במקרה של זבאלד,) ולתור אחר מענה לשאלה שעל-פי רוב איננה נשאלת כלל, שאלה שאיננה מילולית, או שלא ניתן לנסחה במילים.

בראיון שפורסם בגרדיאן הבריטי, שלושה חודשים לפני מותו, העיד זבאלד -

Places seem to me to have some kind of memory, in that they activate memory in those who look at them

גאוגרפיה כקטאליזטור של זיכרון. עוגיות המדלן של פרוסט. כתיבה כתולדה של גירוי הזיכרון.

הרבה נכתב על-כך שרוח העבר שורה מעל כתביו של זבאלד. אולם הכתיבה של זבאלד, החיפוש אחר דבר-מה חמקמק, היא לדידי אקט אקטיבי ווולנטארי -  תולדה של דחף-פנימי, כן, אך גם רצון לספק איזשהו יצר חמקמק.

***

הנושא המרכזי בספר וֶרְטִיגוֹ (ראה אור בעברית, בהוצאת כתר, תחת השם סחרחורת) היא תחושת הסחרחורת התמידית אותה חווה המספר במהלך מסעו בין הערים שהוזכרו לעיל. התנועה המתמדת בה שרוי המספר היא תולדה של חוסר שקט. ובאמת כל כמה עמודים הוא קם ממקום מושבו וממשיך לעיר הבאה, לעיתים קרובות במעגלים גדולות, כאילו דחף גדול טורד את מנוחתו ודוחק בו להמשיך לזוז.

walking to avoid paralysis - כך מתאר זאת זבאלד בתחילת הספר. אם לא תמשיך לנוע תהפוך בוודאי לנציב מלח. ההיסטוריה תתפוס אותך במוקדם או במאוחר. 

על אף הדימיון בין שני הספרים, וֶרְטִיגוֹ וטבעות שבתאי שונים למדי.

וֶרְטִיגוֹ, שראה אור בגרמנית בשנת 1990, הוא ספר הפרוזה הראשון שכתב זבאלד. כמו בכל שאר ספריו, גם כאן משלב זבאלד תמונות בתוך רצף הסיפור, אולם בניגוד לשאר ספריו אולי, נדמה שבורטיגו הסופר/מספר איננו ׳מתחבא׳ מאחורי אינספור אנקדוטות וסיפורי משנה, ותחת זאת הוא חושף בפני קוראיו הרבה יותר אלמנטים אוטוביוגראפיים מאשר שיעשה בספריו הבאים. 

בניגוד לורטיגו, בטבעות שבתאי, שראה אור ב-1995 בגרמנית, הסופר משתמש באלמנט האוטוביוגראפי - מסע שהזדמן לו לערוך בין כמה ערי חוף וכפרים במזרח אנגליה - כשלד חיצוני לטקסט עשיר שכולל לא פחות מכמה עשרות סיפורי משנה, חלקם בני עמוד או שניים, אחרים נמשכים על פני למעלה מעשרה עמודים.

Such is the dark backward and abysm of time. Everything lies all jumbled up in it, and when you look down you feel dizzy and afraid

כפי שרמזתי, המטה-קטסט שזבאלד מעמיד בטבעות שבתאי מורכב לאין-שיעור מהסיפור ה׳פשוט׳ יחסית של וֶרְטִיגוֹ, אולם בשני הספרים ההתמודדות שמתאר המספר דומה מאוד: בשניהם מאתגר זבאלד את תפישת המקום-הווה בכך שהוא מציג עשרות גרסאות-אפשריות של העבר, אך התוצאה, לפחות לדידו של הסופר/מספר היא תחושה קשה של דכדוך ובלבול, סחרחורת אובדנית.

מה שנותר הוא הניסיון הנואש לשוב על עקבותיך ולחזור לנקודת מרכז בטוחה.  להתחבר חזרה אל הציר.

בטבעות שבתאי זבאלד חוזר ושב לדמותו של הסופר ומדען בן המאה השבע-עשרה, תומס בראון, שנחשב לאחד הסופרים המקוריים בהיסטוריה של הספרות האנגלית, ושהביע בספריו ספקנות כלפי הדוגמות הדתיות שעדיין רווחו בתקופתו:

And yet, says Browne, all knowledge is enveloped in darkness. What we perceive are no more than isolated lights in the abyss of ignorance, in the shallow-filled edifice of the world. We study the order of things, says Browne, but we cannot grasp their innermost essence

זבאלד משתמש בעמדה הספקנית הזו של בראון כקרש קפיצה (נוח, כמובן, שכן בעידן בו אנו חיים ׳הרשות לערער׳ נתונה לכל והספקנות הפכה לכלי-נגח בידי כל-דיחפין) להתנגח בדוגמות מדעיות שמאיבות לדידו על תפישתנו את ההיסטוריה והמרחב-חלל בו אנו חיים.

בבסיסה של ספקנות חדשה זו, מסתתרת אצל זבאלד התובנה העתיקה שככל שאנו מרבים דעת, כן גוברת ההבנה שאיננו יודעים בעצם דבר, שכן:

If we view ourselves from a great height, it is frightening to realize how little we know about our species, our purpose and our end, I thought, as we crossed the coastline and flew out over the jelly-green sea

ובמקום אחר זבאלד מלין כי:

In the final analysis, our entire work is based on nothing but ideas, ideas which change over the years and which time and again cause one to tear down what one had thought to be finished, and begin again from scratch

אכן, כמו רבים מספריו של זבאלד (אולי אף כולם..) גם טבעות שבתאי הוא במהותו טקסט מאוד מלנכולי ופסימי. הידע הרב שמפגין הסופר/מספר ירתק בוודאי כל קורא בר דעת שיצר הסקרנות והרצון ׳ללמוד׳ נטועים בשורשיו, אך ׳הסכנה׳ שבהתמסרות לנראטיב שכזה, כמו בכל עניין אולי, היא באיבוד המרכז, ובהתנקתות מציר החיים. 

אך החיים, למרות הכל, ממשיכים בזכות עצמם. ובוחרים לעצמם נתיבים חדשים בכל רגע.

לשם מה בעצם אנו קוראים?

בשיחה שניהלתי לפני חודש או חודשיים עם חבר אנגלי, ביבליופיל מושבע כמוני (אולי אפילו גרוע ממני..) העלה חברי את השאלה הבלתי-נמנעת: למה אני בעצם קורא? או יותר נכון לומר, מה אני מצפה מספר, כשאני קורא בו?

לטבוע בו, עניתי בטבעיות, וללא היסוס (to be drenched..) מייד נבהלתי בעצמי מהתשובה שנתתי וניסיתי לרכך אותה: כלומר, אני מבקש לשקוע בקריאה (to be absorbed,) ניסיתי לתקן, אך התגובה הראשונה נותרה בהינה. ואולי יש בה שמץ של אמת. 

והנה השבוע קראתי בספרו של וו.ג.זבאלד, סחרחורת (Vertigo,) קטע קצר שהזכיר לי את אותה שיחה, והעלה חיוך קטן בזוית פי.

בסצינה זו נפגש המספר עם חברו, סלווטורה, בבית-קפה בעיר ורונה. המספר מגיע לבית-הקפה אחרי חברו, ומוצא את סלווטורה שקוע בספר: 

Salvatore had meanwhile laid his book aside and restored his glasses to their proper place. He explained apologetically that in the early evening when he had at last escaped the pressures of the daily round he would always turn to a book, even if he had left his reading glasses in the office, as he had today. Once I am at leisure, said Salvatore, I take refuge in prose as one might in a boat. All day long I am surrounded by the clamour on the editorial floor, but in the evening I cross over to an island, and every time, the moment I read the first sentences, it is as if I were rowing far out on the water. It is thanks to my evening reading alone that I am still more or less sane 

קריאה כבריחה למקום מסתור ומחסה. קריאה כהימלטות למחוז של שפיות.

לשם מה בעצם אנו קוראים?

אור, מזון למחשבה

נתון בו נתקלתי ממש לאחרונה במגזין גרמני: בברלין כ1,625 שעות אור בשנה. אם מחלקים את זה ב12 שעות-יום, יוצא שברלינאים נהנים בשנה ממקסימום 135 ימי שמש. שאר 230 הימים מתאפיינים באפרוריות עגומה שמותירה את סימניה על פרצופיהם החתומים של המקומיים.

שימרו את הנתון הזה בראש רגע אחד.

הנה פיסקה מתוך הרומן Madonna in a Fur Coat מאת הסופר התורכי, סבחטין עלי (Sabahattin Ali.) הרומן ראה אור בתורכית בשנת 1943, ותורגם לאנגלית בהוצאת פינגווין בשנה שעברה.

עלילת הרומן מתמקדמת ברובה בברלין של שנות העשרים של המאה-העשרים.

המספר, גבר תורכי צעיר, מתאהב במריה, גרמניה צעירה ממוצא יהודי. באחד מסיוריהם בעיר הם מטיילים בגנים הבוטניים שברובע דהלם, והסופר שם את הדברים הבאים בפיה של מריה הצעירה: 

We passed ponds ringed by moss-flecked rocks and grassy banks and flowers of all colors. Large leaves floated on the surface of the water. Inside vaulting greenhouses were plants and trees from warmer climates. Gazing at their thick trunks and tiny leaves, Maria said: "This is the most beautiful place in Berlin. There are hardly any visitors at this time of year. It's practically empty ... and then these strange trees always remind me of all the faraway lands I long to see ... I pity them, you know - for having been uprooted from their natural soil and brought here to be grown under artificial conditions, with such exacting care. Did you know that Berlin has only one hundred days of sun a year, and the remaining two hundred and sixty- five are overcast? Can hothouses and artificial lighting ever be enough for leaves accustomed to so much heat and light? Somehow they survive. They manage not to wither away ... but can we call this life? To take a living plant from its natural environment, and keep it in such awful confinement, just so a few enthusiasts can enjoy them ... isn't that a kind of torture?"

חשיפה לאור השמש אכן חיונית לרוב הצמחים, בעלי החיים ובני האדם. ללא חשיפה מספקת אור, עלולות לצוץ בעיות נוירופסיכולוגיות כאלה או אחרות או שבעיות קיימות עלולות להחריף. גיבור הספר ומריה שניהם אנשים טרודים ואבודים, שלרגע נדמה שמצאו זה בזה מפלט משאון העולם. 

אקדיש לספר פוסט נרחב יותר בקרוב. בינתיים רק קצת מזון למחשבה.. (food for thought.)

בישון אצל הכושים, רודמן אצל הצפון קוריאנים

כמו ישראלים רבית, גם אני התוודעתי לספרו של התאורטיקן הצרפתי רולאן בארת, מיתולוגיות, כשראה אור בעברית בהוצאת בבל ב-1998, ארבעים שנה אחרי שהופיע במקור, בצרפת ב-1957.

מייד לאחר שראה אור, רכשתי את הספר וקראתי חלק מהמאמרים שנכתבו בין השנים 1954 ו-1956 ושמתייחסים ברובם לאירועים אקטואליים שוליים יחסית בתרבות הצרפתית הפופולארית ולחפצים יומיומיים שבארת מצא לנכון להתייחס אליהם.

הרעיון הבסיסי מאחורי מרבית הטקסטים במיתולוגיות הוא הניסיון להסיר את

הלוט מעל לתופעות יומיומיות שנראות תמימות במהותן, אך שבמבט מקרוב מתברר שהן משרתות את האידיאולגיה הרווחת, או מה שבארת מכנה במקרים רבים בספר, ה'נורמה' הבורגנית. 

בארת הרחיב את תחום השפעתה של הסֶמְיוֹלוֹגְיָה, תורת הסימנים והסמלים, העוסקת ביחסים שבין הסימנים (המילים) בינם לבין עצמם (להבדיל מסֶמַנְטִיקָה) ולא ביחסים שבין המילים למשמעותיהן; במיתולוגיות שלו הוא ׳פיענח׳ תופעות יומיומיות בעזרת כלים סמיולוגיים. כשהוא שם לעצמו מטרה לשחרר את המסמן מהמסומן, וכך על הדרך להתחיל תהליך של דה-מיסטיפיקציה של הבנאלי, היומיומי.

נשמע מאוד יומרני, אך מי שקרא את ספרו של בארת יכול להעיד כמה הטקסטים שמופיעים במיתולוגיות, כמו מרבית מספריו של בארת, הם מאוד נגישים ו׳קלילים׳.

ובמידה רבה זהו משהו שחסר מאוד בנוף התרבותי היום. כלומר לא חסרים כיום עיתונאים ושאר נביאים, כמו נעמי קליין ואפילו נועם חומסקי, שבוחרים לצעוק על הבעיה או להאיר עליה בזרקור ענק, בתקווה שמישהו ישמע ויפעל. הכל מאוד פוליטי היום, כפי שהיה וודאי גם בימיו של בארת. אך דווקא בהקשר זה מרנינה הגישה של בארת, לגרות אל האינטלקט, לכתוב ב׳שובבות׳, לקרוץ לקוראיו. 

***

בתחילת השבוע שעבר הזמנתי את המהדורה המלאה של מיתולוגיות, שראתה אור באנגלית בהוצאת Simon & Schuster בשנת 2013. מייד כשהגיע הספר התחלתי לעלעל בו ולקרוא באקראי את המאמרים הקצרים שמופיעים בו.

אחד המאמרים הקצרים שהופיע בספר ושברצוני להתעכב עליו פה נקרא בישון אצל הכושים. המאמר נכתב בעקבות כתבה שפורסמה בשבועון הצרפתי  מאץ׳ (Match) ושסיפרה על זוג פרופסורים צעירים שתיירו באפריקה כדי ׳לעסוק בה בציור׳. זוג ההורים לקח איתם את בנם בן הכמה חודשים, בישון, והתארחו בין השאר אצל שבטים קניבלים. התרגשות גדולה התעוררה סביב אומץ ליבם של ההורים והילד.

אין דבר מרגיז יותר מהרואיות ללא מטרה [...] ראוי לגינוי עוד יותר הוא הניסיון להציג את מעשה-האיוולת הזה כמעלל של העזה נאה, ראויה ונוגעת ללב. ניתן לראות כיצד האומץ מתפקד כאן: זוהי פעולה פורמלית וחלולה, וככל שחסר לה מניע של ממש, כך היא מעוררת יותר כבוד [...] זהו המיתוס הנושן של ה׳אופי׳, כלומר ׳האילוף׳. מעללי הגבורה של בישון הם מסוג כיבושי ההרים הראוותניים

[...] 

באופן טבעי, הרוך הלבן הוא זה שיוצא מנצח: בישון מכניע את ׳אוכלי האדם׳ והופך לאליל (הלבנים נבראו ללא ספק להיות אלים.) בישון הוא צרפתי קטן ונחמד, הוא מרכך ומכניע את נפש הפראים ללא קרב 

בארת הקורא-סמיולוג מזהה בסיפור-סְקוּפּ הזה סממן של התקופה, רכיב שנותר מהשיח הקולוניאליסטי הצרפתי של המאה התשע-עשרה (התקופה בה כתב בארת, ימים יעידו, היתה כבר תקופה פוסט-קולוניאליסטית, כשברקע נשמעו בקול רם הדי התפוררות האימפריה הצרפתית.)

עניינה של התקשורת שעטה על הסיפור של בישון ומשפחתו איננו בערך הנראטיב של הסיפור הזה, אומר בארת, אלא בערך הייצוגי שלו:

בישון הצעיר [...] ממלא כאן את תפקיד פרסיפאל. הוא מנגיד את הבלונד שלו, את תמימותו, את תלתליו ואת חיוכו לעולם הגיהנומי של העורות השחורים והאדומים, של הגופות המצולקים ושל המסכות המפלצתיות

[...] 

אם מוצאים שבישון הוא הרואי, הרי זה משום שיש סכנה שייאכל על-ידם. אלמלא הנוכחות המובלעת של סכנה זו, היה הסיפור מאבד את כל כוח ההלם שלו, והקורא לא היה שרוי בפחד

המוח האנושי אוהב לעבוד בסכימות פשוטות של דומה ל- ושונה מ-. כדי להדגיש את השׁוֹנוּת של האַחֵר צריך להציג לצידו את ההיפך הגמור ממנו. 

הסיפור של הכדורסלן דניס רודמן, שביקר לראשונה בקוריאה הצפונית ב-2013,  הוא תסריט פוסט-מודרני, דומה מאוד לזה שבארת זיהה בבישון אצל הכושים,  ושכמו נרקח ע״י מוחם הקודח של תסריטאי הוליווד. 

בעשור השני של המאה העשרים-ואחת, האדם הלבן רחוק מלייצג איזשהו אידיאל בתקשורת החזותית. רודמן, האאוטסיידר האקצנטרי (נרקומן לשעבר, מקועקע עם פירסינג שצובע את שיערו בצבעים משונים חדשות לבקרים..) הוא ההיפך המוחלט מהצפון קוריאני הממוצע, שנמוך ממנו לפחות בראש.. 

ביקורו בצפון קוריאה סיפק לתקשורת החזותית מיצג נדיר של הפכים: בעולם הפוסט-קולוניאליסטי בו אנו חיים, לא מספיק להציב אדם לבן מול אסייתי כדי להדגיש את הניגודיות הבולטת בין השניים.. 

ביסודו של דבר, אין לכושי חיים מלאים ואוטונומיים: הוא אובייקט מוזר; הוא מצומצם לתפקיד טפילי - לבדר את האנשים הלבנים בחריגותו המאיימת משהו

הצפון קוריאנים הם עם קטן וקיקיוני שבאותה מידה יכול היה להיות שבט של אוכלי אדם שהתגורר במַעֲבֶה היער האפריקאי - עד כדי-כך ידוע עליו מעט מאוד וקומץ אנשים מערביים באו איתו במגע בעשרות השנים האחרונות.

כמו דמות הכושי בעיתונות של המאה התשע-עשרה ותחילת המאה-העשרים, כך גם דמותו הגרוטסקית של קים ג׳ונג און משמשת את המערב בעיקר לצרכי בידור. החלטותיו השרירותיות והצהרותיו הגרנדיוזיות מוצגות בניגוד גמור להחלטות מנהיגי הדמוקרטיות המערביות שעושים כביכול שימוש ׳בשכל הישר׳ כדי להגיע לידי החלטה. הוא יצור פלקטי וחד-מימדי שאין שום דרך להבין אותו אלא בניגוד ל- מנהיגי המערב.

אם השכל הישר לא יעבוד עם הפראים הצפון קוריאנים, הרי שנדרש מהלך הפוך כדי ׳להכניע׳ אותם ולרכך את נפשו הסוערת של מנהיגם צמא הדם. Enter Dennis Rodman.. בבחינת האחר מבקר בארץ האחרים.

קשרי (א)דם

Telephone poles began to appear around the same time that white Americans started lynching black Americans

אנו רגילים לחשוב על העָבַר כמקום אַלִּים ומפחיד, מאיים וחסר היגיון. 

בימי הבינים הכנסייה רדפה נשים והעלתה אותן באש באשמת כישוף. במאות ה-18 ו–ה19 הקולוניאליסטים האירופאים נהגו לקטוע את ידי העבדים שהתמרדו נגדם. 

ההיסטוריה עקובה מדם. 

כנגד מעשי הברבריות האלו אנו מציבים בגאון את רעיון הקִדְמָה ככלי חיוני לשיפור מצב האנושות. האדם, גורס רעיון זה, הוא יצור תְּבוּנִי שאינו הולך אחורה אלא קדימה. עם כל המצאה צועדת האנושות צעד נוסף קדימה אל עבר עתיד טוב יותר, בטוח יותר. הרעיון הזה הולך יד ביד עם הסְבָרָה הנוצרית שהאדם הוא יצור טוב מטבעו, וכי יכולתו להבדיל בין טוב ורע היא זו שמבדילה אותה מהחיה.

המדע והטכנולוגיה, שפעם נתפשו כייצרי שטן, כלים שפועלים כנגד האלוהות, נחשבים במאה ומשהו שנים האחרונות דווקא כסייעים הכרחיים בהתקדמות זו, קטאליזטורים של קִדְמָה, אם תרצו.

***

Lynching is an American invention

יולה ביס (Eula Biss) היא מסאית ואקדמאית אמריקאית צעירה שפרסמה עד כה 

שני ספרי עיון וספר שירה אחד.

Notes from No Man's Land: American Essays שראה אור בשנת 2009 עוסק בעיקר בנושא גזע וזהות, ובשאלה המורכבת: כיצד בא נושא הגזע לידי ביטוי במגוון נושאים חברתיים בארה״ב של ימינו. 

ממש כמו בספרה של רבקה סולניט, Field Guide to Getting Lost, עליו כתבתי לאחרונה פה, גם ביס מציבה את עצמה ואת חוויותיה במרכז או בשולי הטקסטים שהיא כותבת, בניגוד גמור לנורמה האקדמאית שמבקשת לשמור על ארשת מדעית תוך כדי שהיא מרחיקה כל מה שמדיף ריח אישי  מהטקסט האקדמאי.

במאמר השני בספרה, Time and Distance Overcome, ביס מאירה בזרקור על הקשר האדוק בין המצאת הטלפון ע״י אלכסנדר גרהם בל ותופעת הלינצ׳ינג בדרום ארה״ב. 

לפי ביס, עמודי הטלפון הראשונים התקבלו במחאה ע״י חלקים גדולים בציבור האמריקאי. הם ראו בהם עצמים זרים, גדולים ומכוערים, שמאיימים להפר את הסטטוס קוו ולשנות את הנוף הכפרי והעירוני לעד. עשרות עמודים נעקרו ממקומם במחאה ע״י מקומיים, זמן קצר לאחר שהוצבו ע״י אנשי חברת הטלפון ע״ש בל.

אולם בד בבד, הפכו העמודים לפטפורמות להוצאת אגרסיביות מסוג אחר.. 

In 1898, in Lake Cormorant, Mississippi, a black man was hanged from a telephone pole. And in Weir City, Kansas. And in Brookhaven, Mississippi. And in Tulsa, Oklahoma, where the hanged man was riddled with bullets. In Danville, Illinois, a black man's throat was slit, and his dead body was strung up on a telephone pole. Two black men were hanged from a telephone pole in Lewisburg, West Virginia. And two in Hempstead, Texas, where one man was dragged out of the courtroom by a mob, and another was dragged out of jail.

A black man was hanged from a telephone pole in Belleville, 

Illinois, where a fire was set at the base of the pole and the man was cut down half-alive, covered in coal oil, and burned. While his body was burning the mob beat it with clubs and cut it to pieces

אנו רגילים לקשר בין הַמְצָאות וההרס שבא לעיתים קרובות בעקבותיהן. 

המצאת הגלגל, שנחשבת לאחד מעמודי התווך החשובים ביותר בהתפתחות האדם, איפשרה לצבאות לנוע במהירות, וסייעה למסעות ההרס וההרג והתפשטות האימפריות. המצאת פצצת האטום נקשרת בזכרונו של כל אדם ישר עם הירושימה ונגאסקי. אפילו המצאת האינטרנט, שפותח כדי לשמר ידע צבאי, הפכה במהרה לכלי להפצת פורנוגרפיה וניצול ציני של נשים ברחבי העולם. 

מאמרה של יולה ביס הוא בבחינת דוגמא נוספת לקשר הישיר שבין קידמה ואלימות. 

In Shreveport, Lousiana, a black man charged with attacking a white girl was hanged from a telephone pole. "A knife was left sticking in the body." In Cumming, Georgia, a black man accused of assaulting a white girl was shot repeatedly, then hanged from a telephone pole. In Waco, Texas, a black man convicted of killing a white woman was taken from the courtroom by a mob and burned, then his charred body was hanged from a telephone pole.

A postcard was made from the photo of a burned man hanging from a telephone pole in Texas, his legs broken off below the knee and his arms curled up and blackened. Postcards of lynchings were sent out as greetings and warnings until 1908, when the postmaster general declared them unmailable. "This is the barbecue we had last night," reads one

נכון, גם לפני עמודי הטלפון מצאו הלבנים דרכים מגוונות ומקוריות לטבוח 

בעבדים השחורים שסררו. אף אחד לא יצביע על העצים עליהם נתלו עבדים שחורים ויקשר ביניהם ובין המעשים הנוראים שנעשו על ענפיהם, כשם שאף אחד לא יאשים את הרכבות שהובילו יהודים למחנות ההשמדה.. 

אולם הקישור הישיר ביס מציעה, בין מכשירים של קידמה, שנועדו לחבר בין בני אדם ולקרב נפשות ומצאו במהרה שימוש טראגי והפוך לחלוטין מזה שייעד להם ממציאם הוא אפקטיבי במיוחד לטעמי. 

In Pittsburg, Kansas, a black man was hanged from a telephone pole, cut down, burned, shot, and stoned with bricks. "At first the negro was defiant," the New York Times reported, "but just before he was hanged he begged hard for his life."

In the photographs, the bodies of the men lynched from telephone poles are silhouetted against the sky. Sometimes two men to a pole, hanging above the buildings of a town. Sometimes three. They hang like flags in still air

המקל והגזר

הפסקה הקצרה הזו לקוחה מתוך רומן הביכורים של הסופר הניגרי-אמריקאי הצעיר טג'ו קול,  Open City, ספר שהרביתי לכתוב עליו בבלוג הזה. הסצנה היא שיחה בין המספר, ג'וליוס, בן דמותו של הסופר, ופארוק, צעיר ממוצא מרוקאי שחי בבריסל ועובד בקפה אינטרנט באחד מרובעי מרכז העיר. 

השיחה מתקיימת במקום עבודתו של פארוק, שג'וליוס פוקד מידי יום בזמן חופשתו בבריסל כדי להתעדכן במיילים שלו. 

זו שיחה בין שני 'זרים.' אמריקאי ממוצא ניגרי שחי בניו-יורק ושעורו השחור מבדיל אותו מרוב בני עירו, ומרוקאי שְׁחוּם־עור שאיננו מוצא את מקומו בחברה המערבית אליה היגר.

אולם ההבדל הניכר בין שני הזרים האלה הוא שבעוד שג'וליוס הוא פסיכיאטר שמצא את מקומו בחיק הממסד, פארוק הסטודנט חי בשולי החברה, במין גטו תרבותי (המעסיק שלו מרוקאי, חברו הטוב ביותר שלו גם הוא מרוקאי.) 

קצת אח"כ פארוק מוסיף:

Difference is never accepted. You are different, okay, but that difference is never seen as containing its own value. Difference as orientalist entertainment is allowed, but difference as its own intrinsic value, no. You can wait forever, and no one will give you that value

דבריו של פארוק מהדהדים את התיזה שטווה אדוארד סעיד בספרו הקאנוני, אוריינטליזם, לפיה המערב, שמגדיר את עצמו ביחס ל"מזרח", טיפח לאורך מאות שנים מסורת ארוכה של דימויים שגויים ורומנטיים של אסיה והמזרח התיכון, מסורת ששימשה בסופו של דבר הצדקה לשאיפות הקולוניאליות של ארצות הברית ואירופה.

לדידו של סעיד, האוריינטליסטים, חוקרי המזרח, פעלו מקדמת דנא לא לקידום של ידע, אלא לשימוש בידע כדי לבסס שליטה, באופן שיוביל לדיכויו של המזרח על ידי המערב.

הדיכוי הזה עדיין מתמשך, שם קול בפי אחת מהדמויות בספרו. ובאמת, לא הרבה מאוד השתנה מתחילת המאה העשרים, אז עוד היו מציגים בני שבט אפריקאים בכלובי גן חיות בפריז ובברלין, אטרקציה לעוברים ושבים.

המערב עדיין מתייחס לאַחֵר, לזר, לשׁוֹנֶה כאל קוריוז. חוקי הקולוניאליזם גרמו לכך שמיליוני מהגרים העתיקו את חייהם מארצות אפריקה למרכזי הערים הלבנות והשבעות של אירופה, אך על-פי רוב אלה לא הצליחו להשתלב במדינות אליהם היגרו ובחרו במקום זאת להתיישב בגטאות, ביברים עם תקרת זכוכית.

החשדנות וחוסר האמון שרווחו במאות ה-18 וה-19 מצאו את דרכם מאפריקה (לב המאפליה של קונרד) למרכז אירופה (קיני הצרעות של דעאש) והיא מוצאת לעיתים קרובות מפלט בשנאת זרים ובנהייה אחר מפלגות ימין קיצוני ומועמדים קולניים שמציעים פתרונות פשוטים לבעיות מורכבות.

בתחום התרבות, קולם של 'בני התשחורת' נשמע היום הרבה יותר מאי-פעם בעבר, אולם פעמים רבות הם נדמים מבויתים לגמרי, יותר 'לבנים' מהלבנים עצמם. 

אלה היו כמה מחשבות שעלו במוחי שעה שהאזנתי לנעימה בשם Fides Tua מתוך אלבומו האחרון של הפסנתרן התורכי, טיגראן המסיאן, An Ancient Observer.

נסיעה ברכבת הזיכרונות

לפי גישה אחת, כל מה שקורה לנו במהלך חיינו הוא מִקְרֶה או מזל בלבד, אין כל יד מכוונת, ועל כן אין בעצם שום חשיבות או משקל למה שקורה. גישה שנייה, לעומת זאת, רואה בכל מה שמתרחש גורל שלא ניתן היה להימנע ממנו. גישה שלישית תבחר דווקא לזהות בכל מה שקורה סביבנו חלק מתבנית. לדידה, אנו נעים במהלך חיינו במעגלים, שבים ופוסעים באותם מסלולים. המשכה טבעי של אותה גישה, על פי ההיסטוריון הגרמני הגל, גורסת שעל פי אותה מסגרת חזרתית ותבניתית, ההיסטוריה ממשיכה תוך כדי לימוד מטעויותיה.

על ספרה של פטי סמית, Just Kids כתבתי פה לראשונה לפני כמעט שבע

שנים, ושנה אח"כ, כשהקדשתי לו פוסט יותר מעמיק, כתבתי שהשלמתי את קריאת הספר אחרי שמצאתי את עצמי בין ספרים (בדיוק סיימתי אז לקרוא את רומן הביכורים Open City מאת הסופר הניגרי-אמריקאי ט'גו קול, ומכיוון ש'לא טוב היות האדם בלי ספר בין שתי ידיו', החלטתי לשוב אל האוטוביוגרפיה [או שמא, ממוּאר] של זמרת הרוק הקשישה. 

והנה, בדיוק באותן נסיבות קראתי גם את ספר הפרוזה השני של גב' סמית, M Train, אחרי קריאה חוזרת של ספרו של טג'ו קול, עליו כתבתי בפרוטרוט פה ופה, ועוד היד נטויה (אקדיש בקרוב פוסט נוסף שיוקדש לנושא העיוורון ששב וחוזר בספריו של קול.)

החיים נעים לעיתים במעגלים, אם כן. ואנו שבים על עקבותינו או חגים באותם מסלולים שיצאנו מנתיביהם מבלי משים לב.

באופן לא מודע, נמנעתי מ-M Train זמן מה, כנראה משום ששווק כ-ore of the same thing. אותה כריכה שחורה עם תמונה גדולה במרכזה, אותו טקסט זרוע בתמונות שהסופרת צילמה בעצמה במהלך הקריירה הארוכה שלה. אותה תחושה כללית של עוד ממוּאר. היו צריכים לקרוא לספר Just Kids 2 וזהו! אך השבח מגיע לאלוהי החזרות, כי ל-M Train יש זכות קיום בפני עצמו והוא למעשה שונה מאוד מספר הפרוזה הקודם של סמית.

***

I'm sure I could write about nothing. if only I had nothing to say

כמו רבים מהספרים שאני קורא, ניתן לומר גם על M Train שהוא עוד ספר על כלום. אוסף של הגיגים. פרגמנטים ללא ציר עלילתי מרכזי שמחבר ביניהם. פטי סמית פותחת את הספר בוויכוח דמיוני שהיא מנהלת בחלום עם דמות של קאובוי, שמזהיר אותה שקשה מאוד לכתוב ספר על כלום.

אולם עבור סמית כל מהותו של הספר היא הכתיבה על כלום, או לכל היותר ההשתחררות מכבלי ז'אנר או נראטיב 'מסודר,' כפי שהיא מעידה בראיון שנתנה למגזין רוק צרפתי:

אחרי שביליתי שנים בכתיבת הספר Just Kids, רציתי לכתוב ספר על שום דבר. במקרה של Just Kids, נטל האחריות כלפי רוברט מייפלטורפ, ניו יורק, והקהילה שלנו היה עצום: הייתי צריכה לשים לב למה שאמרתי, מה שאני בדרך כלל לא עושה כי עד לנקודה זו כל מה שכתבתי (ושלא פורסם) היה בדיוני.

רציתי להימנע מהלחץ הזה. חלמתי חלום: קאובוי אמר לי שזה לא כל כך קל לכתוב על שום דבר - הקאובוי הזה היה תאום של סם שפרד, עמו תמיד דיברתי על הכתיבה שלי מאז שפגשתי אותו בשנות ה -70. אחרי החלום הזה, התחלתי לכתוב כל יום ללא מבנה, בלי תוכנית, ללא עלילה, רק כדי לראות מה יקרה

***

נקודת המוצא של סמית היא בית הקפה השכונתי הסמוך לדירתה, בו היא מבלה שעות רבות כל יום, בוהה אל תוך כוס הקפה (סמית מעידה על עצמה שהיא נוהגת לשתות הרבה מאוד קפה. מעניין במיוחד שגם סמית וגם טג'ו קול, שכבר הזכרתי שקראתי את ספרו לפני ספרה של סמית, מתעכבים שניהם בספריהם על קנטטת הקפה של י.ס.באך, בהקשרים שונים לגמרי. חזרה ומעגליות, אמרנו כבר..) חולמת בהקיץ או מעלה זיכרונות.

השהייה בבית הקפה מעוררת את יצר הדמיון, אך היא בה-בעת גם אירוע דמיוני בפני עצמו, כפי שסמית מעידה בתחילת הספר:

There were no cafes where I grew up, but they existed within my books and flourished in my daydreams

על מה בכל-זאת היא כותבת? M Train הוא ספר זיכרונות שכתוב במבנה שמזכיר לא פעם יומן אישי. סמית מבלה עם מחשבותיה תקופות ארוכות בדירתה הקטנה שבאיסט ווילג', מנהטן, או בבית קפה הסמוך ומידי פעם מבליחה למסע פיזי אל מעבר לים, בעקבות סופר או משורר שנפטרו מזמן, או מפליגה למסע במסדרונות הזיכרון, כשהיא נזכרת באירועים שקרו לה לפני שנים רבות.

הספר נפתח במסע מעניין שסמית ערכה עם בעלה פרד 'סוניק' סמית בשנות השבעים, למושבת עונשין בגיאנה הצרפתית שממוקמת בחוף הקריבי של דרום-אמריקה. היא נסעה לשם בעקבות הסופר הצרפתי ז'אן ז'נה, שמיקם את עלילת ספרו מסעו של גנב באי העונשין.

אח"כ היא מתארת עוד מסעות רבים. היא טסה לברלין כדי להשתתף בכנס של ארגון ה-Continental Drift Club (או בקיצור, ה-CDC,) ארגון סודי וקצת קיקיוני שלו כ-27 חברים בלבד (סמית היא חברה מס' 27.. שאר החברים הם בעיקר מדענים או חובבי מדע.) חברי הארגון נשבעו לעשות ככל שביכולתם כדי להנציח את זכרו של אלפרד וגנר, מדען גרמני רב-תחומי שהתפרסם בזכות התאוריה שפיתח על נדידת היבשות. וגנר מצא את מותו ב-1930, במסע בקוטב הצפוני. סמית ביקרה בברלין, ונשאה נאום קצר בכנס, שהתקבל בהרבה הרמות גבה. אח"כ ישבה עם מזכירת האירגון בקפה פסטרנק, שלא רחוק מביתי, שם הן חלקו משקה סמוך לתמונתו של הסופר הרוסי ולדימיר נבוקוב, שחי שנים רבות בעיר הבירה הגרמנית (אקדיש לברלין של נבוקוב בקרוב פוסט נפרד..)

מעבר לביקור בברלין, סמית מתארת גם מסעות שערכה ליפן ולמקסיקו (פעמיים, פעם אחת בצעירותה, כשנסעה לשם בעקבות הקפה הטוב בעולם, ופעם שניה, מאוחרת הרבה יותר, כשהוזמנה לביתם של האמנים פרידה קאלו ורוברטו ריביירה.) היא ביקרה גם בדרום צרפת, בבית קברות קטן בו נקבר המשורר ארתור רימבו, ובהזדמנות אחרת היא טסה ללונדון, והסתגרה בחדר מלון בקובנט גארדן עם סדרת פשע בריטית (מעבר לקפה, סמית מכורה גם לסדרות פשע ובלשים..)

לכל המסעות האלה היא לוקחת עימה מצלמת פולרואיד ישנה, ולצד הטקסטים על כל מסע היא חולקת עם הקוראים תמונה או שתיים מכל יעד בו ביקרה. 

מעבר לערך האנקדוטי של הסיפורים האלה, ישנו חוט מקשר בין הסיפורים, אווירה מכבידה של מלנכוליה (האם סמית מתארת לנו בספר הזה מעין מסע ברכבת המלנכוליה? Melancholy Train) 

בין נסיעה לנסיעה, היא מתמודדת עם רוחות העבר. ראשית עם רוחו של בעלה פרד, שנפטר ב-1994. אך גם עם רוחותיהם של כל הסופרים ומשוררים שאת בתיהם וקבריהם צילמה במסעותיה. התמונות האלה, שחלקן כאמור מוצגות בספר שלפנינו, משמשות כמזכרות, כמחזקות-זיכרון, אך מרבית הטקסטים בספר מתייחסים לתמונות שבזיכרונה של סמית, אימג'ים מן העבר שאינם מרפים ממנה:

Images have their way of dissolving and then abruptly returning, pulling along the joy and pain attached to them like tin cans rattling from the back of an old-fashioned wedding vehicle

מבחינה זו, בכתיבה ובהעלאת הזכרונות יש ממד לא מבוטל של טקסיות, זהו ריטואל שמטרתו לשחרר ולזכך, אך זהו בסופו-של-דבר זהו טקס עקר, נטול משמעות, כפי שהיא מעידה:

Spanish pilgrims go on Camino de Santiago from monastery to monastery, collecting small medals to attach to their rosary as proof of their steps. I have stacks of Polaroids, each marking my own, that I sometimes spread out like tarots or baseball cards of an imagined celestial team. There is now one of Sylvia in spring. It is very nice, but lacking the shimmering quality of the lost ones. Nothing can be truly replicated. Not a love, not a jewel, not a single line

סמית כנה עם עצמה ועם קוראיה. והספר הזה הוא גם סוג של חשבון נפש.

חיים שמבלים בין הדפים, בין הספרים, בין האימג'ים אינם חיים אמיתיים, היא אומרת:

We seek to stay present, even as the ghosts attempt to draw us away. Our father manning the loom of eternal return. Our mother wandering toward paradise, releasing the thread. In my way of thinking, anything is possible. Life is at the bottom of things and belief at the top, while the creative impulse, dwelling in the center, informs all

משהו חומק. גם כשמנסים לתעד כל רגע, משהו אובד לעד.

When my children were young I contrived such vessels. I set them to sail, though I didn't board them. I rarely left the perimeter of our home. I said my prayers in the night by the canal draped by ancient longhaired willows. The things I touched were living. My husband's fingers, a dandelion, a skinned knee. I didn't seek to frame these moments. They passed without souvenir. But now I cross the sea with the sole aim to possess within a single image the straw hat of Robert Graves, typewriter of Hesse, spectacles of Beckett, sickbed of Keats. What I have lost and cannot find I remember. What I cannot see I attempt to call. Working on a string of impulses, bordering illumination

לשם מה לכתוב, אם כן? למה לחטט בפצע הפתוח שנקרא העבר?