טוטאל-סטארדום

אמנם קצת באיחור, אבל בכל זאת, כמה מילים על סקרלט גו'הנסון.

עוד לא בת 25, וכבר נדמה שהצליחה לכבוש לפחות את מחצית העולם.

הנערה המגושמת שהתחילה את דרכה בקולנוע על הסט של רוברט רדפורד, הלוחש לסוסים (1998) ואח"כ (2001) בסרטו של טרי צוויגוף, Ghost World, לצידו של סטיב בושמי, הסתמנה לאורך השנים הללו בעיקר כשכנה ממול (לא זאת מאמריקן ביוטי; זאת שנמנעים מלהישיר אליה מבט, ושאמא תמיד מנסה לשדך לך).

הופעותיה באבודים בטוקיו [תרגום נורא למקור,Lost in Translation, הבלוג עדיין מתאושש!] ואח"כ בנערה עם עגיל הפנינה היו בהקשר זה ניסויים ראשונים בפיתוי.

למעשה, אפילו הופעתה בסרטו האחרון של וודי-אלן, על כל הסקסיות המתוחכמת שנטפה מהסרט הזה, לא הכינה אותנו לפריצת הדרך שתוכננה לג'הנסון.

לפני שנה בדיוק הוציאה השחקנית-ועכשיו-גם-זמרת אלבום בכורה די מוצלח בשם Anywhere I Lay My Head, עם לא פחות מארבעה שירים שנכתבו עבור ג'והמסון ע"י טום וייטס וליווי של דייויד בואי בשני שירים אחרים. האלבום עצמו, נדמה, די מושפע מן הפסקול של סרטה של סופיה קופולה (שמופיעה בימים אלה בקמפיין של לואי-ויטון, לצד אביה).

ואם כל זה לא מספיק, סקרלט מקמפיינת עכשיו גם לדולצ'ה וגאבאנה (איך נותרה פרנסה לדוגמניות העל של ניו-יורק ומילאן? לבלוג אין פתרונים!)

כל מה שנותר לנו זה להסיר את הכובע, ולהביט משתוממים בעמודי הVogue או הVanity Fair בעוד סקרלט ג'והנסון כובשת עוד פסגה בדרך לטוטאל-סטארדום.

רפובליקה של רפי שכל

אוסקר וואו של ג'ונוט דיאס (The Brief Wondrous Life of Oscar Wao/Junot Diaz) הוא האיגנטיוס ז'ק ריילי (A Confederacy of Dunces/John Kennedy Toole)של ארה"ב של יוצאי הרפובליקה הדומיניקנית בארה"ב.

שני הרומנים עוסקים בגיבורים גדולים מהחיים, שנאלצים להתאים מחדש את מידותיהם והשקפת עולמם המ/שונה לסביבותיהם הטבעיות (במקרה של אוסקר וואו, לאחותו ואימו ולעולמם הרוחני המפותח של הדומיניקנים בארה"ב ובארץ המולדת, על שלל האמונות התפלות והמיתולוגיה המשפחתית והלאומית; במקרה של איגנטיוס לאימו הסובלת מנטייה בלתי-נשלטת לשתייה ולשאר היצורים החיים בחממה הטבעית של ניו-אורלינס).

אצל שניהם, הבידוד מן החברה הסובבת אותם והריתוק (במקרה של וואו, הקולג' האמריקאי; במקרה של איגנטיוס, בית המשוגעים) אינם רק איום של ממש ("אם לא תאכל, יבואו השוטרים!") אלא גם מציאות מהדהדת, שהדרך היחידה להימלט ממנה (לפחות לדידם של שני הגיבורים הנ"ל) היא דרך עמודי חוברות הקומיקס ותסריטי הפנטזיה.

נדמה ששני הגיבורים המונומנטליים של הרומנים הללו (שניהם ghetto nerds שסובלים ממשקל יתר) כבולים בכריכות עבות הכרס המקיפות אותן. כמו כוכבי לכת גדולים, שניהם חיים בעולמות מבודדים (האחד בניו-ג'רזי של שנות השבעים-שמונים; השני ברובע הצרפתי של ניו-אורלינס של תחילת שנות השישים); שניהם נעים עד כדי סחרור מסביב לאמריקנה הגדולה מנשוא, ניזונים מן השיירים של כור ההיתוך שלה ומקיאים מידי פעם חזרה לתוכו.

כמו הגבורים הדמיוניים, כך הסופרים: ג'ון קנדי טול זכה בפרס הפוליצר רק כ11 שנים לאחר מותו; גם ספרו של דיאז זכה בפרס היוקרתי. בשני הספרים מפגינים הסופרים יכולת יוצאת מן הכלל לג'גלל בין מגוון ז'אנרים וסגנונות ספרותיים (טול מן הספרות הקלאסית והמודרנית - שם ספרו שאול ממאמר של ג'ונתן סוויפט, ההוא ממסעות גוליבר; דיאז בו בעת מהספרות הפנטסטית של גבריאל גרסייה מרקז ומקורותיהם של גיבורי על כסופרמן).

A Confederacy of Dunces לא זכה לעיבוד קולנועי, אף שיש בו כל האלמנטים המתבקשים (דמות מרכזית גדולה מהחיים; מיקום מושלם להתרחשות עשירה [ניו-אורלינס]). הוליווד, כך נראה, לא תפספס את ההזדמנות שוב. אוסקר וואו עוד יזכה להנצחת עד על מסך הכסף.

אף מילה על - II

אף מילה על ההופעה של דפש-מוד, הערב, באיצטדיון רמת-גן.

אף מילה על - I

אף מילה על ביקור האפיפיור בארץ הקודש, או על הדרשה המתוכננת בנצרת, בכנסיית הבשורה.

?Das größte Kunstwerk

בעקבות האינסידנט המביך של הנשיא אובמה (שפעת מטוסים מישהו?!, משל קטן:

אם 9/11 היה "יצירת האמנות הגדולה מכולם", כדברי קרלהיינץ שטוקהאוזן, אז מותו של המלחין הגרמני, בדצמבר 2007, היה ככל הנראה מפץ גדול כמו הסופרנובה.

See No Evil, Hear No Evil, Speak No Evil

 
שלושת הקופים מסמלים חוכמה, בתרבות המזרח.

אצל הבמאי הטורקי נורי בילז' (Üç Maymun, 2008) הם מסמלים דווקא טפשות, או לפחות אוזלת יד.

לקולנוע הטורקי, והבלקאני בכלל, היסטוריה ארוכה של בדיקה עצמית, שלא הייתה מזיקה גם לקולנוע הישראלי, הבוחר לעיתים תכופות מדיי דווקא בנוסטלגיה או בפנטזיה (ראו ביקור התזמורת, בופור, ואלס עם באשיר ואפילו חתונה מאוחרת).

הקולנוע הזה (או לפחות זה המצליח לעשות את דרכו מבעד למסך הברזל העומד בינינו, "המערב", והעולם השני), עוסק בעיקר ביחסים בין אדם לאדם, בדת ובאמונה ובמידות המוסר האנושי בכלל (בהקשר זה, מומלצים במיוחד סרטיו האחרונים של פתיח אקין, הצד השני של גן עדן, עם הראש בקיר וCrossing the Bridge The Sound of Istanbul film, הקולנוע המוקדם של אמיר קוסטריצה [מסע העסקים של אבא וזמן הצוענים במיוחד] או סרטים מוקדמים יותר כמו Yol, התורכי-קורדי).

שלושת הקופים של בילז' הם אם, אב ובנם המשותף.

בתחילת הסרט הולך האב לכלא במקום הבוס שלו, שדרס מישהו באישון ליל, כשהיה תחת השפעת המשקה. האם והבן נותרים לבדם, כשכספו וחסדיו של הבוס הם כל מה שנותר להם להישען עליו. עד מהרה מתחילה האם לנהל רומן עם הבוס, והבן, המבקש לנקום את חרפת אימו ובושת אביו, הורג את הלה.

מלבד למשחק המאופק (במשך רוב הסרט, אפשר ממש לחתוך את האוויר בסכין)והצילום המדהים של Gökhan Tiryaki, הסרט הוא מאותם סרטי אוירה שממשיכים לזרום מכיוון מזרח אל אקרני המערב. אם זאת, במאי הסרט אינו חושש מהתמודדות עם נושאים קשים כמו חיים ומוות, אמון ובגידה ומוסד המשפחה כערך עליון.
אל תצפו פה לקתארזיס (שעל פי רוב כאילו נדרש ע"י הצופים מקולנוע שכזה - אם כבר טרחתי לסבול סרט באורך מלא בטורכית, לפחות שירוממו את רוחי!).

הסוף פה אפור ופתוח כמו ההתנהלות של דמויותיו לכל אורך הסרט, שמתחילות בשום מקום, עוברות את מה שהן עוברות, ונשארות ללא כלום בידן.

אם זאת, הסרט אינו נמנע ממוסר-השכל וקריצה ישירה אל עיני הצופה - החיים במזרח קשים מאוד, אך לפחות לא ממצמצים בעיניים כשהשמש שוקעת..

הבל הבלים, הכל הבל הבלים

בVanity-Fair נתקלתי בספרו של טובי יאנג, How to Lose Friends and Alienate People, אותו קראתי באיחור רק לאחרונה - אך נהניתי מכל מילה (הספר ראה אור בשנת 2001 והסרט עלה על האקרנים בשנת 2008).

המגזין עצמו, שאותו ואת יושביו (כמו את היבשת אמריקה כולה) יאנג מנתח עד זוב-דם, הופיע כאילו עלה באוב בחנות מגזינים ושוקולדים בשדה התעופה של ברצלונה (8 יורו, אבל שווה כל סנט).

עוד לפני שסיימתי לעבור על כל הכתבות-תחקיר המעניינות שעיטרו את מהדורת אפריל (פרטים נוספים למטה) רכשתי לעצמי כבר מנוי לשנה שלמה, במחיר מציאה של $43 (כ17 ש"ח בלבד לאישיו, כולל משלוח).

מן הכתבות במהדורת אפריל, אדיטוריאל מעניין של העורך הראשי, גריידון קארטר (המקבילה הואניטי-פיירית לאנה וינטור של Vogue); השתממות ארוכה של דייויד קאמפ (שגם עליו מתעכב יאנג מעט בספרו) על החלום האמריקאי, לאן?; כתבה מרתקת על עלייתה ונפילתה של מעצמה כלכלית קטנה בשם איסלנד; ושני ניתוחים יותר עמוקים של העידן הכלכלי שנחת על ארה"ב, פעם בדמות דייויד מדוף, שכבר הוכתר כג'וקר של האירועים הכלכליים האחרונים ע"י מגזין New York, ופעם בדמות ניתוח עולם הHedge Funds.

עוד תגלית, ביוגרפיה חדשה של סופר אמריקאי בשם John Cheever, המקבילה הפיפטיזית-סיקטיזית לריימונד קארבר (אם קארבר הפך בדמיון הוליוודי לסופר של הוואלי של שנות השמונים אז צ'יוור הוא יותר Mad Men, והמכנה המשותף לשניהם: שניהם עוסקים בדעיכתו של הגבר האמריקאי הלבן).

את סיפורו, The Swimmer, אני ממליץ בחום לקרוא.

מהדורה יושנה-נושנה יותר של Vanity-Fair, משנת 1935, ניתן למצוא כאן.

כל מה שנותר לעשות עכשיו זה לחכות למהדורת מאי שתעשה את דרכה כל הדרך אל המזרח-התיכון.

מילים שלא אדע לעולם

בספטמבר 2008 תיירנו בניו-יורק וביקרנו (בין השאר) בלואר-איסט-סייד, בTenement Museum, מוזיאון קטן על תולדות השכונה והמהגרים שחיו בה בתחילת המאה השערים. בכניסה למוזיאון הקטן שנדמה כאילו הוא מנוהל ע"י משפחה, יש גם חנות ספרים מעניינת (אם כי מעט אזוטרית), שם רכשתי בין השאר את הPage-a-day-Calendar.
הקלנדר הנ"ל (ראו תמונה משמאל) זכה מאז ינואר 01, 2009 (אז נחנכו דפיו), ליחס מחפיר: בקושי משילים ממנו את עליו, והוא ניצב בודד לצד הטלוויזיה האימתנית, עטוי אבק.

הרשימה הבאה היא מעין הספד ל50 המילים שהוזנחו והונחו לקמול מאז מרץ 20:

Ingenuous
Mantic
Picaresque
Truckle
Deliquesce
Orotund
Henotheism
Succinct
Abide
Felicitous
Postulate
Broadside
Notorious
Tyro
Abusage
Limpid
Xeriscape
Blandish
Miasma
Ponderous
Challah
Inculcate
Nexus
Sylvan
Olfactory
Mulct
Inexorable
Raddled
Syncategorematic
Quip
Auriferous
Cursory
Ergonomic
Pluvial
Bonapartism
Compunction
Stalwart
Effusive
Hierophant
Foozle
Degringolade
Perfunctory
Jaunty
Collegium
Ablution
Tantara
Decrement
Crucible
Equanimity
Protocol

תנצב"ה

A Little Death Around the Eyes

פיט דוהרטי מבוגר ממני בשלושה ימים. זה מסוג הפרטים שיכולתי לדעת רק מביקור בוויקיפידיה, שזכתה לאחרונה להלקאה נוספת וירידה קלה במעמדה כתוצאה מביקרות חריפה במעמד השבט.
ובחזרה לפיט (נא לא לבלבל עם פיטר ס. דוהרטי, זוכה פרס נובל למדעים לשנת 1996) שהוציא במרץ השנה, ארבעה ימים אחרי יום הולדתו ויום אחד אחרי שלי (לפחות מישהו אחד העמיד מונומנט ראוי להגיעו לתחילת העשור הרביעי לחייו) אלבום בוגר ונוגע (אודה - Ode - לגיל ההתבגרות השני) בשם Grace/Wastelands.
אחרי שתרם משמעותית לחזרתו של הרוק בתחילת האלפיון השני והביא לעולם שני אלבומים של רוק מלוכלך ואיכותי (היו שם גם להקות כמו הסטרוקס, והבלק-רבל-מוטורסייקל-קלאב - שעשו בדצמבר 2007, בבארבי, כבוד גדול לעם היהודי), ויחד איתן התדרדר למעמד של חוסר רלוונטיות מוזיקלית עם שני אלבומים די מיותרים - אם כי די מנופחים תקשורתית, עם להקת הBabyshambles, ואחרי הפרידה המתוקשרת עם קייט מוס (אקס-פיינסה או לא?!), פיט החליט שדי עם השטויות , צריך לתת לעולם משהו יותר משמעותי, והוליד את האלבום הנ"ל.
סה"כ מדובר באלבום פשוט למדי ומעט מלאנכולי, הבנוי היטב וכולל כמה נגיעות יפהפיות (A Little Death Around the Eyes, שמעיר בי אסוציאציות על האיי-ליינרים השחורים של מוס ודוהרטי, Arcady וSheepskin Tearaway).
למרות גילו המופלג, דוהרטי לא נח לרגע על זרי הדפנה, ולצד אספירציות כגון כתיבת שירה וציור בזמנו החופשי, הוא גם יכול לזקוף לזכותו גם קמפיין לרוברטו קוואלי (עם סטיילינג שלא היה מבייש גם את מרלון ברנדו).

שתי אהבות, בין פנטזיה למציאות

הטייטל עצמו מזכיר קצת את Enemies, A Love Story של יצחק-בשביס-זינגר (הביוגרפיה שלו יוצאת בימים אלו בהוצאת רסלינג) הממומקם גם הוא בברוקלין (המציאות) או איפשהו בניו-ג'רזי לונג-איילנד, אך בטח שלא בעיר הגדולה (הפנטזיה) ועוסק גם הוא בשתי אהבות בלתי אפשריות ובאדם אחד הממוקם במרכזן, שולט בהן ונשלט על ידיהן.

כמו ספרו של זינגר, גם Two Lovers מתקיים בעולם יהודי חנוק אך חם, שאדי הנפתלין עולים ממנו.

הסרט ,המשוחק היטב ע"י חואקין פניקס וגווינט פאלטרו, כולל גם קשר ישראלי , מוני מושונוב, שכבר הופיע בסרטו הקודם של במאי הסרט, ג'יימס גריי, We Own the Night. הסרט, העוסק בדיכוטומיה שבין אהבה (משפחתית ורומנטית) ושיגעון, פנטזיה (העיר הגדולה; סמים; השכנה הדוגמנית-בלונדינית שמוכנה-לצאת-איתי, האופרה) ומציאות (ברוקלין האפורה, העבודה במכבסה המשפחתית, המפגשים האפורים עם סנדרה, האישה השניה), מבוים בחוכמה ובזהירות ומגלם איכויות תיאטראליות (ביבר הזכוכית, לדוגמא).

פאלטרו היא אותה פאלטרו רזה ומורעבת שלמדנו להכיר במגוון הופעותיה בשלל סרטים הוליוודיים. לעומתה דמותה השטוחה, המטאמפורפוזה של פניקס מן היצור המזוקן והמעורער שראינו ביו-טיוב ובגיא-פינס לבחור הרגיש והצנוע שהוא מגלם בסרט הזה (בהקשר זה, השסע בשפה של פניקס עושה לדמות שהוא מגלם בסרט רק טוב) בולטת במיוחד.

כאמור, עיקר ערכו של הסרט בעומק ובאיכויות שבמשחקו של פניקס, המצליח לגלם דמות מורכבת ועשירה, לאונרד קרדיטור, אדם פגוע ורגיש הנע על הגבול הדק שבין חיים למוות בחן וברגישות של רקדן בלט מוכשר.