A tribute to William Wordsworth's The World Is Too Much with Us

We eat too much; Always and ever

Swallowing and gurgling we're stuffing our faces

Little we absorb that is worth shoving down our throat

We have given up on good food, a sordid doom

Those marinated oysters with lettuce bedding underneath

That cocky little pheasant, with stuffing innerneith

Its life spent, it awaits our claws

For this, for everything, we are out of mood

It moves us not.-OMG! I'd rather be

an Afghan, laying in a cave, unknown

So that I might, laying on a bed of straw
Have visions of 12 course dinners that would make me less woebegone
Have divinations of Alain Ducasse and Paul Bocuse
Or witness old and gone Keith Floyd jingle-jangle his spoon and fork

9/11 עדיין כאן

Outsize buildings cast the shadow of their own destruction before them, and are designed from the first with an eye to their later existence as ruins

Winfried Georg Sebald

לFalling Man, ספרו האחרון של ג'ון דלילו וניסיון ההתמודדות הספרותי שלו עם אירועי ה11 בספטמבר, הגעתי באיחור מה של כשנתיים. האיש הנופל יכול להיות גיבור הספר, קית' נוידקר. הוא יכול גם להיות האדם האלמוני שצנח אל מותו באותו בוקר, בשעה 9:41:15 ושהונצח ע"י הצלם ריצ'רד דרו, העיתונאי טום ג'ונו ומאוחר יותר בסרט תיעודי ע"י הנרי סינגר.

לאמריקאים יכולת התמודדות מוגבלת מאוד עם אסונות בקנה מידה לאומי, לפחות במישור הספרותי. 9 שנים אחרי אירועי ה11 בספטמבר, ניתן לספור על יד אחת את הספרים האמריקאים המתמודדים באופן ישיר עם אירועי היום ההוא. גם אלו שראו אור מעידים יותר על הבעייתיות הניכרת ביכולת ההתמודדות של האומה הגדולה עם האירועים מאשר על ניצנים של הבנה והתפכחות.

כך Extremely Loud and Incredibly Close ה'מתיילד' של ג'ונתן ספרן פויר, העוסק בהתמודדותו של ילד קטן, בן 9 לערך, עם אובדן אביו ששהה באחד המטוסים החטופים באותו בוקר.

גם הנובלה הגראפית של ארט שפיגלמן, In the Shadow of No Towers (אפשר לקרוא את 48 העמודים המעטרים את הספר גם כסיפור קצר), איננה מרחיקה לכת מניסיו התמודדותו של פויר, ומחווירה לעומת הכרך הכפול של מאוס, שעסק באירועי מלחמת העולם השניה והשואה מנקודת מבט מקורית ביותר, גם אם לכאורה אינפנטילית למדי.

גם במישור ה'רשמי' יותר הדברים אינם מעידים על התבגרות יתרה.

דו"ח הוועדה לחקר אירועי ה11 בספטמבר (שראה אורה כשנתיים וחצי אחרי 'אסון התאומים') יצא במהרה גם במהדורה גרפית (למעשה, ספר קומיקס לכל דבר), וכן כסרט DVD.

גם 'אסון הקטרינה' שפגע בניו אורלינס סוכם היטב ברומן הגראפי של דייויד אגרס, Zeitoun.

לאמריקאים פסינציה חסרת פרופורציה עם הקומיקס (עוד על כך בפוסט נפרד). נדמה שאם הדברים לא מוגשים בפורמט של קריקטורות וטקסט הניצבים בתוך ריבועים קטנטנים, הדימיון והשכל הישר נאטמים כליל והניסיון להבין כושל.

גם ספרים שנכתבו ברוח פוסט-9/11, כמו שבת לאיאן מקיואן, Netherland לג'וזף אוניל (שכבר סוקר בבלוג זה) או ספרו של קן קלפוס, לוקים בחסר ואינם מספקים את יצר ההבנה האנושי הטבעי העולה בעקבות אירועים כה מכריעים.

ואולי האמריקאים, במודע או לא במודע, פשוט מאמצים לחיקם את אמריתו של אדורנו, בפאראפראזה על יכולות ההתמודדות האנושית עם טראומה: "לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות".

ניתן לראות מן הכתוב לעיל כי אלו שבכל זאת שולחים ידם אל העט עושים זאת בזהירות ובמתינות, מבועתים מממעמד ההתמודדות עם מה שהפך לאחד הטאבואים הגדולים של המאה ה21.

ספרו של דלילו נע בזהירות בין ניסיונות ההתמודדות הנ"ל.

במהלך ראשוני (ובלא מעט פוליטיקלי-קורקטיות) הוא מספר את סיפורם של שני אנשים; התליין והקורבן; המפגע והנפגע; הזר שבא להרוס והמקומי שחייו נהרסים.

במהלך מעניין מאוד (אם כי די פסימי במהותו) דלילו מנסה לשרטט דיוקן של חיים אמריקאיים טיפוסיים (או לפחות ניו-יורקיים) לפני ואחרי האסון.

התוצאה: אין הבדל גדול.

כשם שהבניינים הגדולים הטילו את צל ההרס שלהם לפניהם, כך גיבורי הספר מסתובבים בעולם כשנפילתם צפויה מראש, אורבת בכל פינה.

התמודדותו של דון דלילו עם מאורעות ה9/11 אולי אינה תואמת את ממדי האסון וצריבתו בתת-מודע האמריקאי, אך היא נראית, לפחות לעת עתה, אחת ההתמודדויות היותר בוגרות של הספרות האמריקאית עם נפילתם של התאומים.

הפצע אמנם נותר פתוח, אך הוא מתחיל להחלים.

Freekomedy, a Genre is born

500 ימים עם סאמר משתייך לז'אנר חדש, או הולך ומתהווה של סרטים הוליוודיים, הFreekomedy.

הפריקומדיה היא קומדיה רומנטית מבית היוצר של הוליווד או משולי הקולנוע האמריקאי ה"עצמאי".

בלב הFreekomedy ניצב הקשר הרומנטי בין בני זוג מוזרים, או לפחות צד אחד, נורמאלי בד"כ, המנסה לשבות את ליבו של הצד השני, המוזר, הפריק.

כך ב500 ימים עם סאמר, העוסק במסע חיזוריו הבלתי נלאה של תום הנסן (בגילומו של ג'וזף גודרון לויט) אחר בחירת ליבו, סאמר פין. כך גם בYes Man בכיכובו של ג'ים

קארי (שלא במקרה, בשני הסרטים ייצגה זואי דשאנל נאמנה את דמות הפריק, המחוזר

באדיקות ע"י בן הזוג ה"נורמאלי").

כך גם בקומדיות בכיכובו ובהפקתו של סת' רוגן(זק ומירי עושים פורנו בבימויו של קווין סמית; Superbad וKnocked Up, או ה"דייט שתקע אותי"?!). שלושת הסרטים הללו עוסקים באנשים החיים בשולי החברה, ובמפגש שלהם עם "הנורמה".

לכאורה, מדובר כאן בעוד סוג של קומדיה של טעויות, אולם ברוב במקרים הפריקומדיה איננה עוסקת בבלבול זהויות אלא דווקא במפגש (והתנגשות) של שני עולמות: בין האנשים החיים השוליים ואלו החיים במרכז. מפגש שלעיתים תוצאותיו הרסניות..

עד כאן מהוליווד.

בקולנוע האמריקאי ה"עצמאי", בולטים במיוחד בז'אנר הקולנועי החדש ג'ונו, העוקב אחר קורותיה של תיכוניסטית, אלן פייג', הנכנסת להריון ע"י חברה, מייקל סרה,

ומחליטה (בצעד נון-קונפורמיסטי ואולטרה-שמרני בו בעת [נדמה שרק האמריקאים מסוגלים ליישב ניגודיות כה מובהקת בנושא כה שנוי במחלוקת]) ללדת את הילד ולמסרו

לאימוץ. הסרט עוקב אחר תקופת ההריון של הנערה עד לרגע מסירת העולל לאימוץ (זהירות ספוילר: ג'ונו מחליטה לבסוף לשמור את התינוק).

סרט נוסף שיצא לאחרונה הוא לצאת לדרך, שגם הוא עוסק בציפיה ללידה: זוג שנכנס

להיריון יוצא למסע ברחבי ארצות הברית כדי למצוא מקום טוב להשתקע בו ולגדל בו את

ילדיו. בדרכם הם נפגשים עם מגוון עשיר של דמויות המייצגות נאמנה את הספקטרום

הסוציולוגי האמריקאי, עם דגש מיוחד על דמויות משנה תמהוניות. לבסוף הם מחליטים

להשתקע בקנדה..

אפשר להזכיר סרטים רבים נוספים. נדמה שUp in the Air מתכתב בחופשיות עם

הז'אנר..

התפתחויות נוספות בז'אנר? הבלוג ימשיך לעקוב..

A Zone of One's Own

אם בתחילת המאה העשרים הועלה הצורך ב"חדר משלך" כסמל לנחיצותו של האמן כאדם במרחב ובחירות בהן יוכל ליצור, וביתר שאת סמל לצרכה של האישה באוטונומיה פיזית משלה, בה תוכל לבסס את חירותה ולתת מעוף ליצריה, הרי שבתחילת המאה העשרים ואחת הפך החדר הזה ממרחב מוחשי לZone מופשט, לState of Mind נעלם, מופיע ונחבא מחדש, תמיד חמקמק, ממוקם אי-שם מעבר למגע ידו של הנווד הפוסטמודרני.

החדר עליו דיברה ווירג'יניה וולף כבר ב1929, הועלה כרעיון אפשרי כבר ב1884, על ידי הסופר הצרפתי ז'וריס קרל הויסמנס, בספרו להפך (הספר ראה אור ב-1998 בהוצאת כרמל בתרגומו של בני ציפר) שעסק בסופר שמעצב למשעי את חדרו ומסתגר בו כדי לשגוע בהגיגיו; ועוד לפניו, על ידי ההוגה והפילוסוף גזביה דה מסטר, שערך, כבר ב1794, מסע מסביב לחדרו; ואם ממש להרחיק לכת אז אי-שם ב1670, התלונן גם הפילוסוף הצרפתי בלז פסקל (כן, עוד צרפתי!) כי "כל אומללותו של האדם נובעת מדבר אחד ויחיד: שאין הוא מסוגל לשבת בשקט בחדרו".

ואולם, אי-שם באמצע המאה העשרים, עם 'גילוי' המזרח והאקזיסטנציאליזם הרוחני (הצ'י, הזן, הין והינג, הטאו של הפו, הפאנג שוואי) הפך החדר למקום מופשט ונעלם, שאיננו יכול להימצא עוד בביתו של הסופר, אלא רק בחור נידח, או מקום

מופשט, הממוקם אי-שם בקצה מסע, רוחני או פיזי.

החיפוש אחר הzone

בספרו Yoga for People Who Can't Be Bothered to Do I, נודד ג'ף דייר ברחבי העולם בעקבות מקום פיזי או 'רוחני', תר אחר 'רגע של שיא' שהוא מוצא לבסוף בפסטיבל האיש הבוער, בTAZ, הTemporary Autonomous Zone, אותו 'מקום מחוץ למקום', אתר של אפשרויות בלתי-מוגבלות, של נתק מן ההווה והמגבלות האינהרנטיות שבתפיסת המציאות הרווחת. הסופר הבריטי נע ונד מניו-אורלינס של פרה-קטרינה, דרך דטרויט, רומא ואמסטרדם, חסר מנוחה אך עייף-תמיד, מתוחזק לעיתים באמצעות סמים. ולעיתים קרובות נדמה שאקט זה של חיפוש אינטנסיבי שלא יודע שובע מופנה פנימה יותר מאשר החוצה, חיטוט ארכיאולוגי בנבכי חדרי-הנפש, יותר מאשר בסביבה בה היא נושמת.

חזרה היסטורית

כמו אצל דייר, כך אצל ג'ונתן פרנזן, העבר הוא מקום של מחקר, והשיבה אליו היא חזרה אל עבר מקום חבוי ונעלם הממאן להיחשף.

פרנזן, שדחה ב2001 את חיבוק הדוב של אופרה ווינפרי כשזו ביקשה להוסיף את ספרו, לרשימת הספרים המומלצים שלה, תיאר את מחוזות ילדותו כבר ברומן הגדול שלו The Corrections, בו כמה יסודות אוטו-ביוגרפיים, ובספרו, The Discomfort Zone: A Personal History, שב הסופר האמריקאי המצליח אך-מיוסר אל מחוזות ילדותו, וביתר-שאת אל תקופת נעוריו באמריקה של שנות השישים המאוחרות, בואכה שנות השבעים.

בקובץ המאמרים המעטר את הספר, פרנזן מתאר אירועים באנליים מחייו: מות אימו והשיבה אל הבית בו חיו הוריו; נעוריו כגיק, כאאוטסיידר (החיים בzone בתוך zone; החיים מחוץ לzone המרכזי, הוא החברה ההגמונית).

כמו כל חזרה היסטורית, זוהי חזרה למטרת התקדמות, ופרנזן נובר במתחמי הזיכרון שלו, בהיסטוריה האישית שלו, באקט מובהק של כאב. אולם זוהי שיבה אל מחוזות העבר לצורך בניית ההווה. ו"מתחם האי-נוחות" הוא מקום שאי אפשר להימנ

ע ממנו.

בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים

אצל הרוקי מורקמי, לעומת דייר ופרנזן, הzone הוא יותר State of Mind.

מורקמי, שעבר מיפן לארה"ב בשנות השמונים, וחי בא מאז כנטע (מו)זר (הוא ממשיך לכתוב ביפנית בעוד ספריו מתורגמים לאנגלית, למרות שהאנגלית שלו טובה דיה כדי לכתוב בה וכדי לפרסם עשרות תרגומים מאנגלית ליפנית, שפת אימו), מתאר בקובץ המאמרים שלו What I Talk About When I Talk About Running (פרפראזה על קובץ הסיפורים של ריימונד קארבר, What We Talk About When We Talk About Love), כיצד הפכה הריצה למוטיב מרכזי במהלך חייו.

מורקמי, שהחל לרוץ במראתונים, טריאטלונים ואולטראמראתונים רק בשנתו השלושים ושלוש, מתאר את הריצה כאירוע מכונן, לפחות כמו גילוי הכתיבה. ההקבלה בין הריצה למרחקים ארוכים, אקט מכלה וממריץ בו בזמן, לאקט הכתיבה, אירוע ממושך ומבודד המוליד יצירה יחידה, ברורה אצל מרוקמי, ונדמה שכל אחד מן הקטבים הללו מושכים ומניעים זה את זה.

בקובץ המאמרים, שמורקמי מכנה "Memoir", מתאר הסופר היפני את הנסיבות שהובילו לדביקתו בריצה, ובמקביל לאבולוציה של תחביב זה, את הפיכתו לסופר וגיבוש זהותו העדכנית. הריצה, אירוע שמתרחש על פי רוב כשאדם לבדו, בין גופו לעצמו, מתוארת כלייט-מוטיב בחייו של מורקמי, שנושאים כמו בדידות וריחוק אינם זרים לכתיבתו.

נדמה שמה שהחל כצורך דקדנטי של אנשי רוח צרפתיים לצאת מן הבועה בה חיו, לחמוק, ולו לרגע, ממגדל השן, ושהפך לצורך פיזי-קיומי של ממש אצל וולף, חזר כגחמה יאפית (כשובן של הרוחות של מארקס) בסוף המאה-השערים-בואכה-המאה-העשרים-ואחת.

הסופר/אדם בן זמננו מנותק ממקום הימצאו ומחפש אחר מקום אחר, אחר zone חמקמק שאיננו מצוי עוד בתווך מגע-ידו. מחדר של ממש, מקום של התבודדות ומבט-פנימה, הפך הzone מאקט של יצירה ובראיה למקום-שאיננו-מקום, לרגע של התעלות-נפש, לאירוע חד-פעמי וחמקמק.

Die Familie Über Ales

על הבלוג להתוודות.

מזה חודשיים או יותר לא קראתי ספר, ואותיות של דיו לא באו נגד עיני, אלא אולי מעל דפיו של מגזין כזה או אחר, וכל שעה פנויה הוקדשה לאחד, דקסטר מורגן, חוקר משטרתי ורוצח סדרתי, אב טרי ואיש משפחה למופת, החי במיאמי הרחוקה.

דקסטר מורגן (שוכן הים הישר, בלטינית) מגלם באחת פנטזיה וסיוט אמריקאי.

מחד הוא השכן החביב, החבר המושלם הלוקח לחיקו משפחה הרוסה.

מאידך, דקסטר הוא רוצח סדרתי... אך באמריקה כמו באמריקה, המשפחה מעל הכול.

למרות שהסדרה עוסקת בעיקרה בלבטיו ורחשי ליבו של רוצח סדרתי הפועל על פי 'קוד' עלום שניתן לו בידי אביו המאמץ, הארי מורגן, דווקא המשפחה משחקת תפקיד מרכזי ב"דקסטר", וביתר שאת המשפחה מהפרברים, הפרוטוטיפ של האמריקאיות קומ-איל-פו.

אולם ב"דקסטר" המשפחה תמיד ניצבת בסימן שאלה גדול.

מחד, מוצגת משפחתו (הלא-ביולוגית) ההולכת ונעלמת של דקסטר כמודל שכמעט אינו ניתן לערעור (האם שנפטרה מסרטן; האב שהתאבד לאחר שהבין שיצר מפלצת מדקסטר, הבן המאומץ שלקח לחיקו בתקווה להצילו; האחות האבודה/אובדנית דברה).

הפתרון לכל הבלבול הגניאולוגי הזה מגיע, כאמור, במשפחתו החדשה של דקסטר, גם היא 'משפחה מאומצת' שדקסטר לוקח לחיקו, באקט מובהק של ניסיון לתיקון: בת זוגתו, ריטה [הפנינה הלבנה; קרוס-אובר אמריקאי בין האם תרזה למריה הקדושה], ושני ילדיה, הבת אסטור (הנץ, ציפור הטרף, הסכנה הגלומה), וקודי (הבן המושלם, העוזר, רמז לבאות?). אליהם מצטרף בעונה הרביעית גם התינוק האריסון (בנו של הארי, שבמקרה הוא גם אביו המאמץ של דקסטר).

The Father, The Son & The Holy Spirit

למרות כל האמור לעיל, דקסטר אינו שואב את רוב כוחו מן האהבה שמצא בריטה, או במשפחתו החדשה, אלא דווקא מדמותו של אביו המאמץ, הארי, שעומד לצידו של בנו הזקוק להכוונה.

האב המת, נוכח/נפקד לכל אורך ארבעת עונות הסדרה, נמצא לצידו של בנו בגוף וברוח, מכוון את בנו בכל צעד ושעל שזה עושה, ובנו מקפיד להתייעץ עימו בכל החלטה שהוא מחליט.

לכאורה, שתי המשפחות מוצגות כמודל אידיאלי, אולם מתחת לפני השטח מוסד המשפחה מתואר כשברירי ולא יציב: במהלך עונות הסדרה (כארבעה במספר עד כה), מגלה דקסטר שאביו המאמץ, הארי, השוטר/חוקר הקשוח, ניהל רומן עם אימו הביולוגית, לארה מוסר, נרקומנית ששיתפה פעולה עם המשטרה, לפני שנרצחה בברוטליות לנגד עיניו של הבן העולל, משקע שממשיך להעיק על דקסטר גם בחייו הבוגרים, ושמהווה בוודאי אחד הגורמים העיקריים ל'הפיכתו' לרוצח סדרתי בעצמו.

כל זאת ועוד, במהלך העונה הראשונה מתגלה לצופים שאל המשוואה המשפחתית הגם-ככה-לא-יציבה הזו עתיד להתווסף משתנה נוסף בדמות אחיו הביולוגי של דקסטר, שהפך גם הוא לרוצח סדרתי במרוצת חייו, מחסל את אביו הביולוגי של דקסטר, דקה לפני שזה מגלה את דבר קיומו (לא לפני שניהל רומן עם אחותו הלא-ביולוגית של דקסטר, דברה, בטוויסט גרוטסקי על יחסי גילוי עריות).

ואם כל זה לא מספיק, דקסטר, המשוחק ע" מייקל סי הול, נשוי במציאות לג'ניפר קרפנטר, הלוא היא דברה, אחותו הלא-ביולוגית של דקסטר בסדרה.

מילה טובה לסיום

לחובת מפיקי הסדרה, המבוססת על הרומן "דקסטר חולם חלומות אפלים" מאת, והתסריטאי שהעביר את דקסטר למסך הקטן, ג'יימס מאנוס ג'וניור, יש לומר שדמותו של דקסטר פלקטית למדי וכמעט שאיננה מתפתחת לאורך כל ארבעת עונות הסדרה. אמנם עוברים דברים רבים על האנטי-גיבור המושלם הזה (הוא מגלה את זהות אימו הביולוגית; רוצח את אחיו הביולוגי, שהפך גם הוא לרוצח סדרתי, ומביא ילדים לעולם על אף שאביו ניבא שבנו המאומץ יחיה לעד לבדו) אך למרות כל אלו דקסטר נותר דקסטר, אדם לבדו, The Dark Passenger.

ארץ לעולם לא

Netherland של ג'וזף אוניל נע ככל הנראה בין שתי משמעויות: מחד, Neverland של פיטר פן (או מייקל ג'קסון), מקום בו הילדות נמשכת לעד; מאידך גיסא Netherlands, הולנד, או "ארץ שפלה", כפי שבחרו לקרוא לתרגום העברי. בשני המקרים, מדובר במקום שלא קיים במציאות, אולי רק בדמיונו של גיבור הספר, האנס ואן דן ברוק, הולנדי שנישא לאשה אנגליה וחי בניו-יורק, פוסט-אירועי ה11 בספטמבר, אדם מנותק, ללא מולדת, החי בצל שתי קסטרופות, האחת היסטורית, השנייה פרטית (What do you do when your wife takes your child and leaves you alone in a city of ghosts? מאיים כיתוב באדום על גב הספר). האנס לא עושה הרבה. כמו עלה נידף ברוח הוא נישא ממקום למקום, צופה בחייו-שלו כזומבי, מעביר את זמנו בטיסות הלוך ושוב בין לונדון (שם נמצאים אשתו ובנו) לניו-יורק,שם הוא משמש כאנליסט מניות בתחום המסחר בדלק, או במשחקי קריקט, יחד עם מיטב מהגרי ניו-יורק, לבן יחיד בין ערב רב של בני מיעוטים. די במפתיע, הספר זכה להכרה עצומה כאשר התברר שהוא ממוקם גבוה ברשימת הקריאה של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, מה שעזר בוודאי להצבתו ברשימת המועמדים לפרס הבוקר היוקרתי לשנת 2008 (הספר נכתב ע"י סופר אירי), ולדירוגו כאחד מעשרת הספרים הנבחרים של עיתון הניו-יורק טיימס (פרס הבוקר ניתן בסופו של דבר לסופר ההודי ארוינד אדיגה, על "White tiger"). במהותו, זהו רומן פוסט-טראומטי, המנסה למצוא נחמה בעבר או במסורת קולוניאלית (אימפריאליסטית): במשחק הקריקט, ובבליל המהגרים המשחקים בו בפארקים של מנהטן, ובראשם צ'ק רמיקסון, טרינידדי ואיש אוטופיה המבקש לאחד את ארה"ב הקרועה חזרה עם שורשיה דרך המשחק הזה, להחזיר ליבשה האבודה את השפיות הישנה שלה באמצעות המסורת. בסופו של דבר, כמעט מן ההפקר, האנס זוכה בעולמו מחדש: מאהבה של אשתו, סלבריטי שף ואביו הפוטנציאלי של בנו, מתנדף כלעומת שהופיע; האנס חוזר ללונדון וכל תקופת שהותו המורבידית על אי הרפאים, מנהטן, נשכחת בן רגע.

"חובת קריאה"

Special Topics in Calamity Physics עוסק בקיץ רבוי תהפוכות בחייה של צעירה אמריקאית עם שם בלתי אפשרי' בלו ואן-מיר (ניתן ליצור קשר במיי-ספייס, או בפרנדסטר), ביתו של פרופסור למדעי המדינה/חברה, הנשאבת לתככיה של חבורת צעירים הלומדים בקולג' יוקרתי ומורה לקולנוע המשמשת כמנהיגת המורדים.

על אף שמדובר ברומן הביכורים של מרישה פסל, שהיתה בת 28 עת פרסום הספר, נבחר הרומן לאחד מעשרת הספרים של השנה ע"י הניו-יורק טיימס, וזכה לכותרים עוד לפני צאתו לאור, מה שהבטיח מכירות יוצאות דופן, מקדמה גבוהה עבור הרומן, ומן הסתם מקדמה גבוהה עוד יותר עבור הרומן הבא של פסל,Night Film בעל השם הפילם-נוארי המבטיח, המתוכנן לראות אור מתישהו ב2010.

ניתן לקרוא את הרומן כסיפור היפר-ריאליסטי, או היפר-ספרותי, רומן העוסק בספרות ובחומרים שמהם היא מורכבת, כשם שהוא עוסק בקידום העלילה הפנימית שלו. כמו הרומן של המאה ה19, גוף של ציטטות שאינו מתבייש להפליג בתיאורים ובעיסוק פילוסופי בהבלי היומיום על פני מאות עמודים (ראו, בעקבות הזמן האבוד, למרסל פרוסט), ספרה של מרישה פסל הוא מונומנט שאפתני ומאתגר במיוחד, אך בו בעת רומן קריא מאוד ומרתק.

כגיבורי הרומנים של ג'ספר פורד, בלשים ספרותיים המתנהלים בעולם שכולו אלוזיות ספרותיות, בלו מתנהלת כמעט לגמרי בעולם ספרותי משלה. עולם זה מתוחזק תדיר ע"י אינספור ציטטות ממקורות מגוונים כמדריכים לזיהוי פרפרים וציפורים ועד לאוטוביוגרפיות עלומות שם, המעידות בעיקר על יכולותיה המטאפוריות של הסופרת, שכמו פרוסט, מצליחה למצוא בכל אלמנט ספרותי אזוטרי מקבילה בעולמה המוחשי.

במרכז הרומן (ממש פיזית במרכזו, כ350-400 עמודים לאחר התחלתו) סיפור מסתורין, תעלומת רצח. כמיטב סופרי המתח, שוזרת פסל אלפי פיסות מידע לאורך מאות עמודי הרומן, רובן נראות חסרות ערך, עד שבמאה העמודים האחרונים היא מתאמצת לחבר את החשובות שבהן לכדי פתרון התעלומה.

במיטב מסורת הקולג', מוצגים פרקי הרומן, כ36 במספר, כ"חובת קריאה", כחלק מסילבוס שעל הקורא לדבוק בו כדי להגיע לנקודת הסיום, ה"בגרות". כולם קרואים על שמות מיטב יצירות הקאנון המערבי, ממאדאם בובארי, ועד לשאגה של אלן גינזברג, כאשר לעיתים קרובות לא ברור הקשר בין שם הפרק לתוכן הממלא אותו. בסוף הספר, כלל לא במפתיע, נתקל הקורא בבחינה קצרה המסכמת את עלילת הספר והמוטיבים הנעים בעורקיו.

כל זאת לא בא לומר שהרומן מנסה להגיש לקורא גרסה לעוסה היטב של עלילה או תקציר של כל פנינות הספרות המערבית. זהו ספר מאתגר ומהנה כאחד. הקריאה בו, אף אם מייגעת וחסרת כיוון לעיתים, היא אירוע מעשיר, כראוי ליצירת מופת.