הצצה חטופה

ישנה אמירה מוכרת בעולם המולו״ת, לפיה אחוזים בודדים מאי אלו שקונים ספרים טורחים אי פעם לקרוא אותם. כל שכן כשמדובר ברבי מכר שהדיהם כאילו מניעים אנשים לקנותם ללא כל חשיבה מתוכננת (קנייה אימפולסיבית, מישהו אמר?). 

ובאמת, מי מאיתנו לא מחזיק בספרייתו עשרות ספרים (מאות, במקרים הגרועים ביותר..) שנקנו בחיפזון, לאחר חשיפה ממוקדת לביקורת אוהדת (מטעם?) או לפרסומת, או להמלצה של חבר..

כל מי שנכנס לחנות ספרים (בארץ או בחו״ל), או שעיין במדור ספרים בעיתון כזה או אחר בעשור האחרון, נתקל בוודאי בשמה של הסופרת הצעירה זיידי סמית יותר מפעם אחת. 

סמית פרצה לתודעה הבינלאומית עם ספרה שיניים לבנות, שראה אור בשנת 2000 (סמית היתה בת 25 בלבד אז) ותורגם במהרה לעשרות שפות. הצלחתו הפנומנלית של הספר גרמה לגל (צונאמי של ממש, יש שיאמרו..) של ספרות שעוסקת בעולמם הפסיכולוגי של מהגרים בפרט ובמולטי-תרבותיות במדינות המערב בכלל. ב2003 ראה אור התרגום העברי לספר, ומשם, כאמור, הכל היסטוריה.. 

אינני מתבייש לומר שגם אני הייתי בין הקונים הרבים של הספר. ועל אף שלא קראתי ולו דף אחד ממנו, המשכתי לעקוב אחרי פרסומיה של סמית בעניין רב במשך השנים (שלושה רומנים נוספים פרי עטה ראו אור מאז רומן הביכורים, ואף קובץ מאמרים אחד.)

בשנה שעברה ראה אור הרומן NW, שמתרחש, כפי שיודעי דבר וודאי יבינו, בצפון לונדון. כמו שיניים לבנות, גם NW עוסק ברובו בקהילות המהגרים של לונדון. וממש כמו שיניים לבנות, גם אותו לא קראתי..

אך לא על שיניים לבנות או על NW באתי לספר כאן, כי אם על ספרון קטנטן, בן 69 עמודים בלבד, שפרסמה סמית לקראת סוף 2013 במהדורה קשיחה ומהודרת, תחת השם שגרירות קמבודיה (The Embassy of Cambodia). 

מבלי משים כמעט,  קניתי את הספר, ממש כפי שקניתי את שיניים לבנות בזמנו, בשדה התעופה, לפני טיסה. אין זאת כדי לרמוז שמי משני הספרים הללו יכול ליפול תחת הקטגוריה ׳ספר טיסות׳. ועם זאת בלעתי את הספרון הקצרצר תוך פחות משעה בטיסה פנים-אירופית, כשאלפי מילין תחת רגליי מנצנץ השלג הלבן של האלפים באור יקרות.

את שגרירות קמבודיה ניתן לקרוא כרומן בזעיר-אנפין (העלילה מחולקת ל21 פרקים קצרצרים בני 1-3 עמודים; כ״א מהם מספק דגימה מסצינה שיכלה בקלות למנות כמה עשרות עמודים..)

במרכז העלילה, פאטו, צעירה ממוצא אפריקני המועסקת כמנהלת משק בית (לשון נקיה ל׳עבד׳) אצל משפחה דרוואל ההודית בשכונת ווילסדן שבצפון-מערב לונדון. על אף שלא קראתי, כאמור, ולו דף אחד מהרומן NW, נדמה היה לי כבר מתחילת הקריאה בשגרירות קמבודיה שהספרון הדקיק כאילו נגזר מתוך הרומן שמתרחש לא רחוק מווילסדן, בשכונת קילבורן.

פאטו היא מהגרת, השוהה בלונדון באופן לא חוקי ככל הנראה, ומוחזקת בבית דראוול כמעט כבת ערובה. בימי ראשון, כשכל בני המשפחה בעיסוקיהם, היא נוטלת מן השידה שבכניסה כרטיסים לבריכת השחייה השכונתית המיועדים לאורחי המשפחה. בדרכה לבריכה היא חולפת על פני שגרירות קמבודיה המדוברת, החבויה מאחורי חומה גבוהה. ההצצה היחידה שמזדמנת לה לשגרירות המסתורית היא ממשחק בדמינטון המתנהל בחצר השגרירות, וכדור הנוצה המתנוסס אל על בכל פעם שמי מן היריבים חובט בו.

אחרי השחייה בבריכה, היא נפגשת עם אנדרו, סטודנט צעיר מרואנדה, מהגר ונוצרי אדוק. השניים מנהלים שיחות שצעירים שבני גילם אמורים לנהל (אידיאולוגיה, דת, פוליטיקה..) ואז פאטו חוזרת לעולמה הצר והמוגבל.

בהיותי מי שאני, הייתי זקוק כאמור לנסיבות מקלות (ספרון קצרצר וקל לעיכול) כדי להציץ ולו בחטף לעולמה של זיידי סמית. קשה לי לומר ששגרירות קמבודיה הותיר עליי רושם רב או שחיזק את רצוני להמשיך ולקרוא בספריה האחרים. עם זאת, אמשיך ואעקוב אחרי פרסומיה של סמית, בתקווה שיום אחד תצליח לצוד את מבטי עם רומן אחר פרי עטה.