ערים בדויות

פסיכוגיאוגרפיה:לימוד של התוצאים המדוייקים של הסביבה הגיאוגרפית, שתוכננו באופן מודע או לא, ומשפיעים באופן ישיר על ההתנהגות הממשית של פרטים. גי דבור, הגדרות סיטואציוניסטיות

אחת המטאפורות המרכזיות בספרות של המאה העשרים היא של העיר כמפה מנטאלית של נפש האדם; מפה שהרחובות והכבישים בה שזורים כאוסף של התרחשויות ואפשרויות; מפה שבסופו של דבר משקפת יותר את נבכי תודעתו של הסובייקט הנע בתוכה מאשר את העיר שהיא מציגה. העיר כאפשרות, אם תרצו.

דוגמאות קיימות אינספור. דבלין של ג׳ויס, כמובן. אך גם ברלין של אלפרד דובלין. פריס של הנרי מילר והמינגווי. קהיר של נגיב מחפוז. תל אביב של יעקב שבתאי. ולאחרונה גם ניו-יורק של טג׳ו קול.. 

המספר ביצירות של סופרים אלה מטייל ברחבי הקפיטל, מתפעל מחזיתות בנייניה, סוקר את אותות עברה, משקיע את עצמו בעיר בה בעת שמשקעה טובע את חותמו בו. העיר הופכת באחת ממקום אמיתי, גשמי, למתחם  סימבולי.

עריהם של ג'ויס, מילר, מחפוז וקול הן בסופו של דבר ערים בדויות. שכן האקט הספרותי הוא בהכרח אקט של בדיה:

Ultimately, the true city is the mental map one has of it, a map shaped by one’s experiences, a map that eventually comes to resemble the person more than the city. 

גיבור ספרו של אנריקה וילה מטאס, תמונה דבלינאית, סמואל ריבה, הוא מו״ל לשעבר שימי הזוהר מהולי האלכוהול כבר מאחוריו וכעת הוא מעביר את ימיו בבטלה גמורה בברצלונה. כדי להפיג את השיעמום (לצרפתים שם תואר שמתאר את המצב הנפשי הזה ביתר דיוק: ennui) הוא מתכנן נסיעה לדבלין, העיר שג׳יימס ג׳ויס העמיד על המפה הספרותית, כדי לערוך בה טקס אשכבה לעידן גוטנברג (עידן הדפוס) ולקדם את בואו של העידן הדיגיטלי, שטומן בחובו, כך לפי ריבה, גם את קיצו של עידן הספרות, ועימו גם את קיצה של התרבות המערבית, שראשיתה כמובן ביוון.

הרעיון לנסוע לדבלין בא לסמואל ריבה בחלום. בניסיון להבין את סופו של הרומן הכתוב, הוא מסייר ברחבי עירו, ברצלונה, כדי לאסוף שלושה חברים, סופרים שפרסם בהוצאתו, שילבוהו במסע הזה אל מקורות הרומן ה(פוסט) מודרני. לבסוף מתגבשת החבורה והם יוצאים יחדיו למסע מטאפורי כשם שהוא פיזי - לאירלנד, שם יקיימו ביום בלום טקס לוויה לרומן.

שעת הדמדומים

...in the digital age, not only is the physical book in decline, but the very idea of 'difficult' reading is being challenged. Will Self, The Guardian

מה נותר מהספרות? בעידן קפיטליסטי מאוחר זה, אני מוצא את עצמי תוהה לא אחת, מה נותר לחדש בתחום התרבות, בשירה, בספרות, במוזיקה..

אכן, ממש כמו הרומן המודרני, גם גיבור ספרו של וילה מטאס, סמואל ריבה, נמצא בהווה הנראטיבי בשלב של דעיכה, הרבה אחרי שיאו. ממש כמו עידן הספר המודפס, שהולך ונעלם, כך גם דמותו של ריבה דועכת:

I don't know myself. The list of books I have published seems to have obscured forever the person behind the books. My biography is my catalogue. But the man who was there before I decided to become a publisher is missing. 

האדם נעלם אך העיר נותרת. בטיוליו הרגליים בדבלין נתקל ריבה לא אחת ברוחות של סופרים, וברוחותיהן של הדמויות שמאכלסות את ספריהם. כמו בכל מטה-רומן, ריבה מתחיל להבין אט אט שגם הוא דמות ברומן, וכמו ליאופולד בלום של ג'ויס, הוא יוצא למסע בעל אופי אקזיסטנציאליסטי, בעודו תר אחר מקורות הזהות הפנימית שלו, זהות שצירה מעוגן בהכרח בעיר בה הוא מעביר את חייו.

למי שמעוניין בנקודת מבט אחרת, אני ממליץ על הביקורת של הסופר אלברטו מנגל, שכבר כתבתי פה על אחד מספריו, שפורסמה לפני שנתיים בגרדיאן.