העישון, כמשל

בחודשים האחרונים, מאז עברתי עם משפחתי לגור בבירת גרמניה, אני תוהה מידי פעם, ביני לבין עצמי, מה גורם לאדם להרגיש מקומי. האם ידיעת השפה מספיקה, או שמא נחוץ הרבה יותר מכך כדי להרגיש שייך, להרגיש חלק מעם (Volk) במובן העמוק ביותר וההיסטורי של המושג. איזה מטען תרבותי וריגשי צריך אדם לצבור במהלך חייו כדי לקבל אפילו את הרושם השיטחי ביותר של שייכות? מתי חל תהליך השתנות הזהות, ועד כמה הוא מורגש? וכן, האם הוא ניתן להבחנה גם מבחוץ? או שמא מדובר בתחושה פנימית בלבד..

את השאלות האלה ניתן כמובן להכיל גם לכל הקשור בתרגום: האם טקסט מתורגם יכול באמת לשמש כתחליף או כתמונת מראה, זהה או קרובה לזהה, של יצירה מקורית? האם כשאנו קוראים בעברית ספר שתורגם לצורך העניין מספרדית, אנו יכולים באמת להזדהות עם גיבוריו, לחוש את כאביהן, לדעת באמת מאין באו ולאן פניהם מועדות, כשאנו למדים על קורותיהן מיד שניה כביכול, או שמא אין זה מעין טלפון שבור?

***

לספרו של גרגור הנס, Nicotine, נחשפתי לראשונה כמה ימים לפני שראה אור, בתחילת נובמבר 2015. כמו הרבה יצירות אמנות אחרות שאני צורך, גם לניקוטין יש קשר אנגלי. הספר, שפורסם במקור בגרמנית בשנת 2011, ראה אור באנגלית בהוצאת Fitzcarraldo Editions הצעירה, שנוסדה בלונדון בשנה שעברה. ההוצאה חרטה על דגלה לפרסם טקסטים מאתגרים, מקוריים ויצירתיים, במקור או בתרגום לאנגלית. ואכן, אם לשפוט על פי הספר הראשון שדגמתי מקטלוג ההוצאה הקצרצר, נראה שעורכי ההוצאה מבצעים את משימתם נאמנה. לספר הקדמה מצוינת מאת הסופר האנגלי וויל סלף, מעשן כבד לשעבר בעצמו, שמספר בקומץ עמודים כיצד שימש העישון במהלך כמה עשורים מחייו סיבה ותוצאה, קטליזטור לכתיבה, סטימולנט הרסני.

הנס, יליד 1965, הוא ד״ר לבלשנות ולימודים גרמניים, החי בברלין מאז 2013. בין השנים 1995 ו2012 הוא גר באוהיו, ארה״ב, שם לימד בלשנות. במקרה או לא במקרה, גרגור הנס מתרגם בעצמו. באמתחתו כעשרה תרגומים מאנגלית לגרמנית, של סופרים עכשויים כמו וויל סלף, ג׳ונתן לתם האמריקאי וראווי הג הלבנוני החי בקנדה וכותב באנגלית. הנס איננו מוכר כלל לקורא הישראלי, ועד לאחרונה לא היה מוכר אף לי.

השאלות שהעליתי לעיל עלו במוחי לא פעם שעה שקראתי בספרו של הנס. המציאות שהוא מתאר (התמכרות לעישון, עיסוק אובססיבי בסיגריות, או בכל דבר אחר..) איננה זרה בהכרח לקורא ישראלי.. ואולם, הרקע לסיפורים אלו, הנוף החברתי-היסטורי שבו ממקם הנס את סיפוריו שונה בתכלית מזה המוכר לישראלי הממוצע, שנולד וגדל במזרח התיכון.

הייחודי באסופת המאמרים של הנס איננו, כאמור, העיסוק בהתמכרות לעישון ולניקוטין ההרסני שסיגריות מכילות, אלא האופן הייחודי שהסופר ניגש להתמודדות עם נושא כה טעון. כמו פרימו לוי והטבלה המחזורית שלו, כך גם הנס עושה שימוש בעישון לאורך ספרו שמתהווה מהר מאוד לאוטוביוגרפיה. כל אחד מהפרקים מוקדש לתקופה אחרת בחייו של הנס, מילדותו (חווית העישון הראשונה היתה בגיל שש, כשאמו מסרה לו סיגריה דלוקה ׳כדי שידליק בעזרתה את זיקוקי הדינור של השנה החדשה׳ אך לא ביקשה את הסיגריה חזרה..) דרך נעוריו (הנס נשלח לפנימיה עם שני אחיו, שם הפך העישון מהרגל תכוף לעיסוק אובססיבי) ועד לחייו כאדם בוגר (על הניסיונות להפסיק לעשן, הסיגריה האחרונה, הסיגריה הראשונה אחרי האחרונה, וכיוצא בזה..) בין הפרקים נטווה סיפור חיים אינטימי והקוראים נחשפים ליכולת הכתיבה המעולה של הנס.

את הספר תרגמה לאנגלית גרמניה צעירה בשם יאן קליה, החיה בעצמה בלונדון. היא מספקת הצצה מעניינת לעולמו של המתרגם כאן. אחת השאלות המעניינות שהיא מעלה בנוגע לתרגום ספרו של הנס היא מידת הדיוק של התרגום, בהינתן שהיא עצמה איננה מעשנת. שעה שקראתי את דבריה, לא יכולתי שלא לתהות בנוגע לשאלה אחרת: האם אישה יכולה לתרגם קול ׳גברי׳?