זמן רב לא חלקתי עמכם את רשמיי מקריאת ספר כזה או אחר. יסלחו לי קוראי הנאמנים, או עוברי האורח שדפדפו במקרה בין דפי בלוגי, שנותרו מיותמים בחודשים האחרונים.
שלא יעלה על דעתכם שלא קראתי בזמן גלות-שלא-מרצון זו. ספרים רבים אחזתי בשתי ידיי, ושורות רבות, עמוסות תילי תילים של מילים, עברו לנגד עיני. ואולם, לא הצלחתי להעלות על הכתב ולו מילה אחת על מי מהם. אולי לא היו לי להשראה, או שמא היתה זו המוזה, אותה אלה בוגדנית, ששיטתה בי ונטשה אותי דווקא בשעתי הכי קשה.
והנה ביום חורף בהיר החלטתי לעשות מעשה, נטלתי את האייפד לחיקי, והחלתי להקליד בו במרץ דין ודברים על אחד הספרים שקראתי בחודשים האחרונים, אולי הטוב שבהם, בוודאי אחד המהנים ביותר..
מדובר בספרון דקיק פרי עטו של הסופר האמריקאי המנוח דייויד פוסטר וולאס, שספרו עב הכרס Infinite Jest בן 1,097 העמודים נח כבר למעלה משנתיים בין כמה עבי כרס אחרים המטילים את מלוא אימתם על ספרייתי האמיצה.
מדובר בספרון דקיק פרי עטו של הסופר האמריקאי המנוח דייויד פוסטר וולאס, שספרו עב הכרס Infinite Jest בן 1,097 העמודים נח כבר למעלה משנתיים בין כמה עבי כרס אחרים המטילים את מלוא אימתם על ספרייתי האמיצה.
הספרון המדובר הוא משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם (במקור: A Supposedly Fun Thing I'll Never Do Again) שראה אור מוקדם יותר השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד - ספרית פועלים (מאנגלית: אלינוער ברגר, שכבר הביאה לקורא העברי תרגומי איכות כגון רע מאת דניס קופר, שהותיר רושם עמוק עליי, כאשר ראה אור בתרגום של הוצאת המעורר שלצערי גוועה כלעומת שנולדה, אי שם בסוף המילניום הקודם; התיקונים מאת ג'ונתן פראנזן; שאלת ברונו מאת אלכסנדר המון, ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי מאת מייקל שייבון הנפלא, ועוד רבים וטובים אחרים..)
את משהו כיפי לכאורה רציתי לקרוא מכמה סיבות.
ראשית היתה זו כריכת הספר, שניתן לראות פה למעלה, מעין גרסה פוסט-מודרנית לציורו של הצייר הגרמני קספר דוד פרידריך, הטייל מעל לים הערפילים, שמשכה אותי אליה כמו מנורה זוהרת ששולחת את קרניה ואוחזת בכנפי העש, מסחררת אותו עד ייאוש..
שנית היה זה כמובן עובי הספר הדקיק שהזמין אותי לפתוח אותו ולעיין ב120 עמודיו (על חיבתי היתרה לספרים דקיקים שניתן לגמוע בישיבה ארוכה כתבתי כבר מספר פעמים בבלוג זה) בהם משובצים לא פחות מ149 הערות שוליים, המרכיבות מעין אנטי-טקסט, אם תרצו, הפועל כנגד הנראטיב המרכזי, ומסרבל את הקריאה במשהו כיפי לכאורה.
ראשית היתה זו כריכת הספר, שניתן לראות פה למעלה, מעין גרסה פוסט-מודרנית לציורו של הצייר הגרמני קספר דוד פרידריך, הטייל מעל לים הערפילים, שמשכה אותי אליה כמו מנורה זוהרת ששולחת את קרניה ואוחזת בכנפי העש, מסחררת אותו עד ייאוש..
שנית היה זה כמובן עובי הספר הדקיק שהזמין אותי לפתוח אותו ולעיין ב120 עמודיו (על חיבתי היתרה לספרים דקיקים שניתן לגמוע בישיבה ארוכה כתבתי כבר מספר פעמים בבלוג זה) בהם משובצים לא פחות מ149 הערות שוליים, המרכיבות מעין אנטי-טקסט, אם תרצו, הפועל כנגד הנראטיב המרכזי, ומסרבל את הקריאה במשהו כיפי לכאורה.
פוסטר-וולאס כתב את הספרון הזה - שילוב מושלם בין מסא ׳פסידו-עיתונאית׳ הכתובה במיטב זרם-התודעה ויומן מסע - כשיצא לשיט תענוגות על ספינת השיט זנית שמפעילה חברת סלבריטי קרוזס, בשליחות מגזין הארפר'ס האמריקאי.
הדיווח של וולאס מתאפיין כבר מתחילת המסע בטונים מורבידיים ובדטרמיניזם עגמומי:
הטייל מעל לים הערפילים |
למווסתת קהל מטעם ״סלבריטי״ יש מגאפון והיא אומרת שוב ושוב לא לדאוג בקשר למזוודות, הן יגיעו אחרינו, וככל הנראה אני היחיד שמצטמרר מן ההדהוד הבלתי-מכוון לסצנת העלייה לרכבת לאושוויץ ברשימת שינדלר
הקטע הנ"ל הוא רק דוגמא אחת לשילוב הייחודי שוולאס מצליח ליצור בספרו בין הומור שחור משובח ומורבידיות שלוחת-רסן. הנה עוד דוגמא:
עכשיו אנחנו נוסעים אל הרציף בטור של שמונה אוטובוסי גרייהאונד חכורים. קצב התקדמות השיירה שלנו והכבוד המשונה שמפגינות כלפינו המכוניות משווים לתהלוכה כולה מעין גוון של הלוויה
וולאס מתלווה, כאמור, לכמה מאות תיירים אמריקאים שבעים ולבנים, גברים ונשים בני חמישים פלוס, בני מעמד הביניים שמחזיק את הכלכלה האמריקאית על רגליה מזה כמה עשורים:
כל השבוע מצאתי את עצמי עושה כמיטב יכולתי כדי להרחיק את עצמי בעיני הצוות מן העדר הבהמי שאני חלק ממנו, איכשהו לחלץ את עצמי מהמעורבות: אני מתרחק ממצלמות וממשקפי שמש ומלבוש קריבי בצבעי פסטל, אני עושה עניין גדול מנשיאת מגש הקפיטריה שלי בעצמי ושופע תודות על כל שירות ולו הקל שבקלים. מאחר שרבים כל כך משותפיי לשיט צועקים, אני מפיק גאווה מיוחדת מכך שאני מקפיד לדבר בקול שקט ביותר אל אנשי צוות שהאנגלית שלהם רצוצה.
וולאס מודע לבעייתיות האינהרנטית לדיכוטומיות הזו: כאמריקאי ממוצע בין אמריקאים ממוצעים, הוא מבין שכל אצבע מאשימה שהוא מנופף כלפי הסובבים אותו (וקהל התיירים על גבי ספינת הזנית הינו, בהקשר זה, מעין מיקרוקוסמוס של החברה האמריקאית, או החברה המערבית כולה, אם תרצו..) היא בבחינת תמונת-מראה המשתקפת מייד עליו:
ברור שהמניע להתנהגותי שלי, הבלתי מעורבת באופן הפגנתי, הוא עצמו חשש פטרוני משהו ומודע לעצמו באשר לרושם שאני עושה על אחרים, והוא (החשש הזה) 100% אמריקאי ומשויך לשכבת העלית. חלק מהייאוש הכללי ביחס לשיט התענוגות הזה נובע מכך שלא משנה מה אעשה, איני יכול להימלט מהאמריקאיות הבסיסית והבלתי-נעימה-פתאום שלי עצמי.
עם זאת, וולאס אינו יכול שלא להביע גועל לנוכח מה שרואות עיניו במהלך השיט בספינת הזנית:
אף פעם אין הזדמנות לחוש רעב פיזי ממשי בשיט תענוגות, אבל לאחר שהתרגלת להאבסה שבע או שמונה פעמים ביום, ריקנות קצפית מסוימת במיעים תמיד מודיעה לך שהגיע הזמן להאבסה נוספת
ניתן להבין מכל הנ"ל שוולאס הוא נוכח-נפקד בשיט (במהלך שבעת ימי השיט וולאס, אגרופוב מושבע, מעיד על עצמו שהשתדל שלא לעזוב את חדרו הקטן או את אחד משנים-עשר סיפוני האונייה, גם כשזו עגנה בכ"א מחופי האיים הקריביים שבמסלולה).
הוא בה-בעת אחד-האדם כשאר קהל התיירים, כשהוא לוקח חלק בפעילויות השונות שמציעה סלבריטי קרוזס, אך הוא גם צופה מן הצד, המטיל דופי בכל אשר רואות עיניו, חוקר ששם לו למטרה להסיר את הלוט מעל ל'שקר בלבה האפל של חוברת "סלבריטי" המבטיחה הנאה בלתי-אפשרית, בלתי אנושית כמעט (כביבליופיל מושבע, וכמסאי האמון על 'מציאת האמת', וולאס מנהל דיאלוג עיקבי וחסר פשרות עם חוברת הפרסום של חברת הנסיעות, המבטיחה לקהל לקוחותיה הנאה אולטימטיבית ובלתי-מתפשרת.)
כגודל הציפיות כן גודל האכזבה, וההבטחות הבלתי-ניתנות למימוש של סלבריטי קרוזס מתרסקות באופן טוטאלי במהלך השיט בספינת הזנית (וולאס לא מכזיב וממהר להמציא שם חלופי לספינת השיט זנית – הנקודה הגבוהה ביותר ברקיע - נדיר – הנקודה הנמוכה מכולן).
***
מהר מאוד הציווי עצמו, ליהנות-בכל-מחיר, הופך לסוג של עונש ולעול, והניסיון הבלתי-אפשרי-לכאורה הזה, להביא את באי השיט לידי סיפוק מוחלט 24/7, מוצא לדידו של וולאס ביטוי בתחומים שונים ומשונים:
תופעת החיוך המקצועי (היא) מגיפה לאומית בענף השירותים; ובשום מקום אחר לא זכיתי להיות הנמען של חיוכים מקצועיים רבים כל כך כמו על הנדיר; רבי מלצרים, דיילים ראשיים, מלחכי פנכה של מנהלי מלון, מנהל השיט - החיוכים המקצועיים שלהם נדלקים כאילו הם מופעלים במתג ברגע שאני מתקרב [...] האם אני הצרכן היחיד שמינון גבוה של חיוכים כאלה מעורר בו ייאוש? האם אני האדם היחיד שבטוח שהמספר הגדל והולך של מקרים שבהם אנשים בעלי מראה ממוצע לחלוטין פותחים פתאום בירי מנשק אוטומטי בקניונים ובמשרדי חברות ביטוח ובמתחמים רפואיים ובסניפי מקדונלד'ס קשור איכשהו בקשר סיבתי לעובדה שהזירות האלה הן אתרי הפצה נודעים של החיוך המקצועי?
אמרנו מורבידיות? אמרנו. אך אל תתנו להומור השחור של וולאס להרתיע אתכם, או להרפות את ידיכם. משהו כיפי לכאורה, כשמו כן הוא, הוא (עוד) מניפסט פוסט-מודרני המבקש לחגוג את כוחו של האדם הביקורתי בפרט, ושל הספרות בכלל, לכבול ולשחרר בה בעת.
טוב לקרוא אותך שוב!
השבמחקולכבול ולשחרר בה בעת... כן... זה מעניין.
כיף מאורגן זה דבר מאוד בעייתי. במיוחד יחד עם תחושת עדריות. לא יודעת אם בא לי לקרוא את הספר הזה, נראה לי שהוא עלול להעצים את הדכדוך שאני חשה כשאני רואה את כל הזוגות במודיעין נוהרים לבתי הקפה (הגרועים) ביום שישי בבוקר :)
נגנבה לי זכות ראשונים לברכך בכל העוצמה על שובך לחיק החמים של הבלוג המערסל את קול הקורא בו, אך גם מדליית הכסף תספקני, לעת עתה. ולעצם הרשימה המרתקת כהרגלה. היא מיטיבה לדייק את התחושה הקונפליקטואלית התמידית של להיות בתוך הדבר מבלי להיות בו כלל. שזו תכונה אנושית מוזרה מאוד בעיני, הביקורת ככלי לשליטה. מכאן ההקשר הלוגי היחיד הוא שכפי הנראה אלה הביקורתיים לפחות לא ילכו וירו כך סתם באנשים בקניון דווקא משום שהם עושים כך יום יום במחשבתם. כמה מנחם
השבמחקמצד אחד אני מעריכה את גילוי הלב שלו ואת המודעות הגבוהה שלו למקום שהוא תופס בתוך המציאות שהוא מתאר, אבל מצד שני אני לא מבינה: אם הוא כל כך מתעב את זה, בשביל מה הוא מצטרף למסע? העניין הזה עם "כוחו של האדם הביקורתי" מוזר בעיניי: זה לא באמת כוח, כי זה לא מוביל לשום מקום. לפעמים נדמה לי שהביקורתיות רק מאפשרת למבקר להרגיש יותר טוב עם עצמו.
השבמחקאיך שלא יהיה: ברוך שובך.
נהדר, עושה חשק לקרא בגלל אותן סיבות: הכריכה אם היא מזמינה זו התחלה מעולה. ה"רזון", זאת הסיבה שאני מתה על אנטולוגיות ספרותיות. והומור שחור, מחיה את הנשמות!
השבמחקתודה!
ראשית אני חייבת להזדהות עם אהבת הספרים הדקיקים...יש לי רתיעה עמוקה מעבי הכרס כפי שהם נקראים אז שפו ראשון.ונראה לי שזה גורף גם לפוסט החדש שלך. שנית אהבתי באמת את השוואת איור הכריכה שיש בו את הרומנטיקה של התבוננות בטבע, כלומר שדדמות בגבה אלינו ופניה נשואות לנוף. לעניין הטכני ברור לי שאין לי כעת זמן לקרוא את הספרים , ספרחם בכלל, אבל ההמלצות שמורות עמי. גם בפוסט הזה העוסק "במשהו כפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" וזה בשמו כבר עושה את העבודה. ומבחינתי מתקיימת שוב ההזדהות. כי לא כל מה שנחשב להנאה הוא אכן מהנה... בפוסט החדש נראה לי כמערכת יחסים סבוכה ומעניינת ושוב על קצה המזלג. ואולי גם צדקת בקשר למרטין איימס, שהוא נפלא בעיני אבל כמו שאמרת טרחני קצת כי לא הצלחתי לסיים ספר עב כרס שלו , כי למרות שריתק אותי גם עייף אותי.
השבמחקכמה כיף שחזרת
השבמחק