עבודת האבל

ביומן אבל, פרגמנטים של מחשבות והרהורים קצרים שכתב רולן בארת במשך שנתיים לאחר מות אימו, הנרייט בארת', ושפורסמו בצרפתית עשרים שנים לאחר מותו, בשנת 2009, בארת' שקוע עמוק במה שפרויד מכנה, במאמרו אבל ומלנכוליה, 'עבודת האבל'.

הפילוסוף והתיאורטיקן הצרפתי, שפנים אינטימיים יותר של כתיבתו כבר מוכרים לקורא העברי מפרסום לקט מיומניו תחת השם המפתה 'ערבי פאריס', נובר כאן בין זכרונות אסוציאטיביים מאימו, עימה חי מרבית מחייו עד שזו נפטרה בגיל 85.

הספר הזה, יחד עם ספרו האחרון של בארת, מחשבות על צילום (במקור La Chambre Claire, החדר המואר), הינם הומאג' לדמות האם.

האובדן של דמות קרובה הוא גדול מנשוא, ובארת מנסה למלא את החלל הריק בנוכחות כלשהי, בכתיבה עצמה, להותיר בחלל החיים מה שדרידה מכנה עקבות (Traces).

תחילה בארת מתנגד לתהליך האבל, ולכל מה שזה כופה עליו:

14 בנובמבר 1977: במובן מסוים, אני מתנגד לשימוש במעמד "האם" כדי להסביר את יגוני.

אולם מהר מאוד הוא נכנע ומתמסר לו.

החיטוט בזיכרונות, באנשים ובאובייקטים הממלאים אותם, נהפך לריטואל מרפא שבארת עוסק בו באובססיביות, כאילו היה אנרגיה מניעה ומכלה בו בזמן.

השליטה בזיכרון, ועיצובו מחדש, הופכים לדרך חיים ולמטרה:

13 ביוני 1978: לא, לא לכלות את האבל (את היגון) (מחשבה מטופשת שהזמן ישים קץ) אלא לשנות אותו, להחליף אותו, להסב אותו ממצב סטטי (שיתוק, מחנק, הישנות אותו דבר עצמו שוב ושוב) למצב נזיל.

כצפוי, הטון השולט בספר הוא מלאנכולי למדי, עם רבדים פאטתיים שאיפיינו גם את קטעי היומן ב'ערבי פאריס'. עם זאת הכתיבה מסתמנת כהכרח, כפועל יוצא של מלאכת הזיכרון:

סמוך ל-12 באפריל 1978: לכתוב כדי לזכור? לא כדי שאני אזכור, אלא כדי להילחם בשיברון הלב של השכחה כאשר היא מסתמנת כמוחלטת. ה"אין שום זכר" - בקרוב - בשום מקום, בשום אדם. הצורך ב"אנדרטה". Memento Illam Vixisse (*בלטינית: זכור שהיא חייתה").

בארת חווה פה את כל שלבי ההתמודדות עם האבל לפי פרויד, וחושף בפני הקוראים את מגוון הספקטרום של הרגשות האנושיים בפני הזר והלא נודע: חרדה, עצב מהול בכעס, מרי, תחושת בדידות, התכחשות ולבסוף השלמה.

האבל הופך לישות, לתחליף לאדם החי שנעלם והשאיר אחריו ריקנות. בתגובה לאובדן הזה, בארת מבכה את היעלמותה של אימו מחייו ואת החור שהותירה, ובו בזמן משווע ללידתה של מהות חדשה.

24 ביוני 1978: באבל שהופנם אין כל סימנים. זוהי השלמתה של הפנמה מוחלטת.

עם זאת, כל החברות הנבונות קודדו את האבל וקבעו כללים להחצנתו. המצוקה של החברה שלנו נעוצה בכך שהיא מחצינה את האבל.

האבל הוא טקס הכרחי, אך בו בזמן עול מעיק: נקודת תפנית ומשבר בחיים ובכתיבה, ובו בזמן קטליזטור ליצירה.

מן האין, מן הריק, צומח היש.

היומנים, כפי שכותב דרור משעני באחרית הדבר, היו לבארת תקווה חדשה ל'רומן' גדול, ללידה חדשה.

התאונה שעבר, ב-26 בפברואר 1980, קטעה באיבה את הפרוייקט הגדול הזה, שספק אם היה קורם עור וגידים.