יום שבת, 30 בינואר 2010

9/11 עדיין כאן


Outsize buildings cast the shadow of their own destruction before them, and are designed from the first with an eye to their later existence as ruins

Winfried Georg Sebald

לFalling Man, ספרו האחרון של ג'ון דלילו וניסיון ההתמודדות הספרותי שלו עם אירועי ה11 בספטמבר, הגעתי באיחור מה של כשנתיים. האיש הנופל יכול להיות גיבור הספר, קית' נוידקר. הוא יכול גם להיות האדם האלמוני שצנח אל מותו באותו בוקר, בשעה 9:41:15 ושהונצח ע"י הצלם ריצ'רד דרו, העיתונאי טום ג'ונו ומאוחר יותר בסרט תיעודי ע"י הנרי סינגר.

לאמריקאים יכולת התמודדות מוגבלת מאוד עם אסונות בקנה מידה לאומי, לפחות במישור הספרותי. 9 שנים אחרי אירועי ה11 בספטמבר, ניתן לספור על יד אחת את הספרים האמריקאים המתמודדים באופן ישיר עם אירועי היום ההוא. גם אלו שראו אור מעידים יותר על הבעייתיות הניכרת ביכולת ההתמודדות של האומה הגדולה עם האירועים מאשר על ניצנים של הבנה והתפכחות.

כך Extremely Loud and Incredibly Close ה'מתיילד' של ג'ונתן ספרן פויר, העוסק בהתמודדותו של ילד קטן, בן 9 לערך, עם אובדן אביו ששהה באחד המטוסים החטופים באותו בוקר.

גם הנובלה הגראפית של ארט שפיגלמן, In the Shadow of No Towers (אפשר לקרוא את 48 העמודים המעטרים את הספר גם כסיפור קצר), איננה מרחיקה לכת מניסיו התמודדותו של פויר, ומחווירה לעומת הכרך הכפול של מאוס, שעסק באירועי מלחמת העולם השניה והשואה מנקודת מבט מקורית ביותר, גם אם לכאורה אינפנטילית למדי.

גם במישור ה'רשמי' יותר הדברים אינם מעידים על התבגרות יתרה.

דו"ח הוועדה לחקר אירועי ה11 בספטמבר (שראה אורה כשנתיים וחצי אחרי 'אסון התאומים') יצא במהרה גם במהדורה גרפית (למעשה, ספר קומיקס לכל דבר), וכן כסרט DVD.

גם 'אסון הקטרינה' שפגע בניו אורלינס סוכם היטב ברומן הגראפי של דייויד אגרס, Zeitoun.

לאמריקאים פסינציה חסרת פרופורציה עם הקומיקס (עוד על כך בפוסט נפרד). נדמה שאם הדברים לא מוגשים בפורמט של קריקטורות וטקסט הניצבים בתוך ריבועים קטנטנים, הדימיון והשכל הישר נאטמים כליל והניסיון להבין כושל.

גם ספרים שנכתבו ברוח פוסט-9/11, כמו שבת לאיאן מקיואן, Netherland לג'וזף אוניל (שכבר סוקר בבלוג זה) או ספרו של קן קלפוס, לוקים בחסר ואינם מספקים את יצר ההבנה האנושי הטבעי העולה בעקבות אירועים כה מכריעים.

ואולי האמריקאים, במודע או לא במודע, פשוט מאמצים לחיקם את אמריתו של אדורנו, בפאראפראזה על יכולות ההתמודדות האנושית עם טראומה: "לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות".

ניתן לראות מן הכתוב לעיל כי אלו שבכל זאת שולחים ידם אל העט עושים זאת בזהירות ובמתינות, מבועתים מממעמד ההתמודדות עם מה שהפך לאחד הטאבואים הגדולים של המאה ה21.

ספרו של דלילו נע בזהירות בין ניסיונות ההתמודדות הנ"ל.

במהלך ראשוני (ובלא מעט פוליטיקלי-קורקטיות) הוא מספר את סיפורם של שני אנשים; התליין והקורבן; המפגע והנפגע; הזר שבא להרוס והמקומי שחייו נהרסים.

במהלך מעניין מאוד (אם כי די פסימי במהותו) דלילו מנסה לשרטט דיוקן של חיים אמריקאיים טיפוסיים (או לפחות ניו-יורקיים) לפני ואחרי האסון.

התוצאה: אין הבדל גדול.

כשם שהבניינים הגדולים הטילו את צל ההרס שלהם לפניהם, כך גיבורי הספר מסתובבים בעולם כשנפילתם צפויה מראש, אורבת בכל פינה.

התמודדותו של דון דלילו עם מאורעות ה9/11 אולי אינה תואמת את ממדי האסון וצריבתו בתת-מודע האמריקאי, אך היא נראית, לפחות לעת עתה, אחת ההתמודדויות היותר בוגרות של הספרות האמריקאית עם נפילתם של התאומים.

הפצע אמנם נותר פתוח, אך הוא מתחיל להחלים.

אין תגובות:

פרסום תגובה