יום שלישי, 6 באפריל 2010

אדוארד הופר האנגלי


את ג'וק מקפדיין (1950- ) גיליתי בספרו של יאן סינקלייר, London Orbital.

ציוריו של האמן הבריטי-סקוטי, כמו אלו של אדוארד הופר (1882–1967) האמריקאי, מתמקדים לעיתים תכופות בנופים עירוניים, ובאנשים המאכלסים אותם.

הדימיון בין שני הציירים האורבניים האלה מרתק. ניתן למצוא אצל שניהם את אותו ריאליזם מהול בסובייקטיביות.

הנה כמה תמונות של מקפדיין והופר, הממחישות כיצד שני האמנים האלה 'מתכתבים' זה עם זה:

תחנת הדלק אצל מקפדיין:

ותחנת הדלק אצל הופר:

נוף עירוני עם חנויות אצל מקפדיין:

ונוף עירוני אצל הופר:

עוד נוף עירוני אצל מקפדיין:

ואצל הופר:

בניין בודד אצל מפדיין:

ואצל הופר:

יום ראשון, 4 באפריל 2010

עבודת האבל


ביומן אבל, פרגמנטים של מחשבות והרהורים קצרים שכתב רולן בארת במשך שנתיים לאחר מות אימו, הנרייט בארת', ושפורסמו בצרפתית עשרים שנים לאחר מותו, בשנת 2009, בארת' שקוע עמוק במה שפרויד מכנה, במאמרו אבל ומלנכוליה, 'עבודת האבל'.

הפילוסוף והתיאורטיקן הצרפתי, שפנים אינטימיים יותר של כתיבתו כבר מוכרים לקורא העברי מפרסום לקט מיומניו תחת השם המפתה 'ערבי פאריס', נובר כאן בין זכרונות אסוציאטיביים מאימו, עימה חי מרבית מחייו עד שזו נפטרה בגיל 85.

הספר הזה, יחד עם ספרו האחרון של בארת, מחשבות על צילום (במקור La Chambre Claire, החדר המואר), הינם הומאג' לדמות האם.

האובדן של דמות קרובה הוא גדול מנשוא, ובארת מנסה למלא את החלל הריק בנוכחות כלשהי, בכתיבה עצמה, להותיר בחלל החיים מה שדרידה מכנה עקבות (Traces).

תחילה בארת מתנגד לתהליך האבל, ולכל מה שזה כופה עליו:

14 בנובמבר 1977: במובן מסוים, אני מתנגד לשימוש במעמד "האם" כדי להסביר את יגוני.

אולם מהר מאוד הוא נכנע ומתמסר לו.

החיטוט בזיכרונות, באנשים ובאובייקטים הממלאים אותם, נהפך לריטואל מרפא שבארת עוסק בו באובססיביות, כאילו היה אנרגיה מניעה ומכלה בו בזמן.

השליטה בזיכרון, ועיצובו מחדש, הופכים לדרך חיים ולמטרה:

13 ביוני 1978: לא, לא לכלות את האבל (את היגון) (מחשבה מטופשת שהזמן ישים קץ) אלא לשנות אותו, להחליף אותו, להסב אותו ממצב סטטי (שיתוק, מחנק, הישנות אותו דבר עצמו שוב ושוב) למצב נזיל.

כצפוי, הטון השולט בספר הוא מלאנכולי למדי, עם רבדים פאטתיים שאיפיינו גם את קטעי היומן ב'ערבי פאריס'. עם זאת הכתיבה מסתמנת כהכרח, כפועל יוצא של מלאכת הזיכרון:

סמוך ל-12 באפריל 1978: לכתוב כדי לזכור? לא כדי שאני אזכור, אלא כדי להילחם בשיברון הלב של השכחה כאשר היא מסתמנת כמוחלטת. ה"אין שום זכר" - בקרוב - בשום מקום, בשום אדם. הצורך ב"אנדרטה". Memento Illam Vixisse (*בלטינית: זכור שהיא חייתה").

בארת חווה פה את כל שלבי ההתמודדות עם האבל לפי פרויד, וחושף בפני הקוראים את מגוון הספקטרום של הרגשות האנושיים בפני הזר והלא נודע: חרדה, עצב מהול בכעס, מרי, תחושת בדידות, התכחשות ולבסוף השלמה.

האבל הופך לישות, לתחליף לאדם החי שנעלם והשאיר אחריו ריקנות. בתגובה לאובדן הזה, בארת מבכה את היעלמותה של אימו מחייו ואת החור שהותירה, ובו בזמן משווע ללידתה של מהות חדשה.

24 ביוני 1978: באבל שהופנם אין כל סימנים. זוהי השלמתה של הפנמה מוחלטת.
עם זאת, כל החברות הנבונות קודדו את האבל וקבעו כללים להחצנתו. המצוקה של החברה שלנו נעוצה בכך שהיא מחצינה את האבל.

האבל הוא טקס הכרחי, אך בו בזמן עול מעיק: נקודת תפנית ומשבר בחיים ובכתיבה, ובו בזמן קטליזטור ליצירה.

מן האין, מן הריק, צומח היש.

היומנים, כפי שכותב דרור משעני באחרית הדבר, היו לבארת תקווה חדשה ל'רומן' גדול, ללידה חדשה.

התאונה שעבר, ב-26 בפברואר 1980, קטעה באיבה את הפרוייקט הגדול הזה, שספק אם היה קורם עור וגידים.

יום שלישי, 30 במרץ 2010

Ferris, One more time


ספרו החדש של ג'ושוע פריס, The Unnamed, התקבל בהרמת גבות ברוב המקומות בהם סוקר.

הסופר האמריקאי הצעיר, שכבר עשה לעצמו שם כשהגיח מהאנונימיות להכרה כשפרסם את רומן הביכורים שלו, ואז הגענו לסוף, פרסם בינואר השנה את הרומן השני שלו.

זהו ספר שונה בתכלית מספרו הראשון. הן בנושאים וחומרים בהם הוא עוסק, והן בסגנון הכתיבה של פריס, שהשתנה לבלי היכר בין רומן אחד למשנהו.

The Unnamed עוסק בגבר בגיל העמידה, טים פרנסוורת', עו"ד מצליח שנשוי לעבודתו ומחזיק גם משפחה מהצד, שמחלה בלתי מוסברת השתלטה על חייו ועושה בו שפטים: מפעם לפעם, ובאופן מפתיע, הוא נקרא לעמוד על רגליו ולהתחיל ללכת ללא שליטה בגופו, עד שהוא מתמוטט, תשוש וחסר אונים.

כפי שניתן להבין, נושא הספר די עגמומי, וגם משפחתו של טים לא בדיוק מתפקדת. אשתו ג'יין, מתווכת במשרה חלקית ומצילה בתפקיד מלא, שוקעת לאלכוהוליזם מתוך ייאוש; ביתו בקה סובלת מהשמנת יתר ונטיות לדכאוניות בלתי נשלטת.

לכאורה מדובר בעוד רומן העוסק במשבר גיל העמידה. טים נתקף במחלה, מתמודד איתה תקופת מה, ולבסוף קם ובורח.

אולם אט אט הופך הרומן לסיפור הישרדות העוקב אחר התמודדותו של אדם עם המחלה ועם פגעי הטבע, או לחילופין רומן מסע, על אף שלנוף שעל פניו חולף טים תפקיד שולי ברומן.

ככלל זהו רומן די מבולבל. הסופר גולש מנושא לנושא (מעבר לנושא המרכזי גולש הרומן לעוד כמה עלילות משנה שלא מפותחות דיין ונזנחות לפני שהגיעו לפתרון כלשהו) והבחירה בגוף השלישי רק מרחיקה את הקוראים מהזדהות עם גיבור הסיפור, על אף מצבו המיוחד.

נראה כי טוב היה אילו פריס היה מחכה קצת עם הרומן השני שלו, או בוחר בנושא וסגנון כתיבה דומים יותר לרומן הראשון שלו..

יום חמישי, 11 במרץ 2010

מידלייק, Midway

ראשית, וידוי קטן.

את The Trials of Van Occupanther, אלבומה השני של להקת
Midlake הורדתי מתישהו בשנה האחרונה ולא האזנתי לו.

הוא חיכה בסבלנות במעמקי הדרייב החיצוני שלי, בינות למאות אלבומים אחרים (לרובם הקשבתי!) עד שמצאתי אותו שוב, לפני חודש בערך, בעקבות צאת אלבומה השלישי של הלהקה הטקסנית,
The Courage of Others.

חברי הלהקה הם אמנם סטודנטים לג'אז במקור, אך בשלושת אלבומיהם ניתן להבחין דווקא בהשפעה ברורה של להקות רוק מתקדם כמו ג'תרו טול, ולהקות יותר עכשוויות כמו רדיוהד וגראנדדי.

האי-פי הראשון שהוציאה הלהקה ב2001, Milkmaid Grand Army, נשמע אמנם כמו גרסה לא-מכוונת של רדיוהד, אך הוא מכיל כבר בנקודה זו את המוטיבים המיד-לייקיים שיאפיינו את האלבומים הבאים: התמקדות בטבע כמקום משחרר, ושירים נוגים על אהבות נכזבות.

אלבומה הראשון של הלהקה, Bamnan and Slivercork, יצא בשנת 2004 ואמנם לא היה אחיד ברמתו אך הוא סימן נטייה למקומות יותר ברורים. בלט בו במיוחד Balloon Maker, שגם יצא באי-פי שנה מאוחר יותר:


שלוש שנים מאוחר יותר הוציאה הלהקה את The Trials of Van Occupanther, אלבום יותר אחיד ברמתו, שניזון ממגוון ז'אנרים מוזיקליים (בעיקר פולק-רוק רך) והכיל את כל המוטיבים שיאפיינו גם את אלבומה הבא של הלהקה: אהבות נכזבות, התעסקות אובססיבית בעבר מיתולוגי ו'חזרה לטבע'.

שיר הפתיחה של האלבום, Roscoe, מכיל כמעט את כל השלושה:


אך זה דווקא שיר אחד באמצע האלבום שגונב את ההצגה:


האלבום זכה לביקורות טובות ולהצלחה מסרית, בעיקר בזכות רצף של להיטים ושירים מהוקצעים.

לקראת סוף שנת 2009 הוציאה הלהקה את אלבומה השלישי, The Courage of Others.

מכל הבחינות, זהו אלבום בוגר מאוד ובשל, די שונה ממה שהלהקה ייצרה לפני כן. הקלילות היחסית והלחן הקופצני שאיפיינו את רוב שירי The Trials of Van Occupanther פינו מקום לכבדות ראש ומלנכוליות נוגעת. הלחנים פחות קליטים וקלילים, פחות נגישים: מהוקצעים ונקיים ממלודיות.

כל זה לא מפריע להנאה מן האלבום, אך הוא יכול להוות מכשול ראשוני.

שיר הפתיחה של האלבום, The Acts of Man, מסמן את הכיוון של האלבום כולו: ביקורת עצמית, חשבון נפש, ובגרות.



גם שיר הנושא של האלבום ממשיך את הטרנד. הנה קליפ לא רשמי, מאש-אפ מסרט סמוראים בכיכוב טושירו מיפונה:



בין אם זו מידלייק של The Courage of Others או מידלייק של The Trials of Van Occupanther, ההאזנה לשירי הלהקה מהנה ביותר ורבויית רבדים.

מעניין לדעת מה תעלה הלהקה בחכתה באלבומה הבא.

בקצב הזה נצטרך לחכות לפחות עד 2012.

יום שישי, 5 במרץ 2010

עיר, (עוד) סיפור


לג'ונתן לתם יש ספר חדש. לקרוא לספר 'רומן' יהיה מחייב מידי, אז בינתיים נקרא לו 'ספר'.


לתם, שידוע בתחומו כGenre Bender (המושג מחכה לערך חדש בוויקיפדיה), התחיל את דרכו כסופר מדע-בדיוני, עם ארבעה רומנים שלא זכו להכרה מעבר לתחומי הז'אנר, וזכה להצלחה עם ספרו הרביעי, "ברוקלין היתומה" (ראה אור בעם עובד), רומן בלשי שעוקב אחר מעללי בלש אחד, ליונל אסרוג, יתום חד עין הסובל מתסמונת טורט. הספר זכה במספר פרסים חשובים ואמור לעלות לאקרנים מתישהו במהלך 2010 בבימויו ועיבודו של אדוארד נורטון.


הדביקה במחוזות 'מציאותיים' יותר השתלמה וב2003 לתם פרסם את The Fortress of Solitude, רומן-חניכה סמי-אוטוביוגרפי שעקב אחר שני ילדים, דילן אבדוס ומינגוס רוד, הגדלים בשכונת Boerum Hill שבברוקלין בשנות השבעים של המאה העשרים, תוך כדי קריצות פראיות (ללתם אובססיה עם עיניים משתולללות, עוד בנושא בהמשך,) לכיוון אייקונים תרבותיים אמריקאיים כמו סופרמן בכלל, תרבות הקומיקס בפרט ואמנות הגרפיטי, מוזיקת הדיסקו ועוד ועוד נושאים...


הספר זכה לביקורות מהללות ולהצלחה מסחרית ואף מצא את דרכו אל רשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס.


[אם הייתי מתבקש לערוך השוואה בין ספרו של מייקל שייבון, ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי - עוד רומן חניכה מאת סופר יהודי-אמריקאי-ניו-יורקי, שעוקב אחר הרפתקאותים של שני נערים יהודים במנהטן של שנות הארבעים - לדידו של בלוג זה ספרו של לתם היה נותן לספרו של שייבון פייט הולם...]


אחרי מבצר הבדידות (הספר עדיין מחכה למתרגם ישראלי), לתם החליט לזנוח את כור מחצבתו, ברוקלין, ופנה אל עבר אפיקים גיאוגרפיים אחרים.

You Don't Love Me Yet עוקב אחר חברי להקת רוק העושה את תחילת דרכה בלוס-אנג'לס. הספר זכה לביקורות צוננות ונעלם מן המדפים כלעומת שהופיע עליהם.


בסוף 2009 לתם חזר למקורותיו והעניק לעולם את הרומן השמיני במספר שלו, Chronic City, עוד שיר הלל (או שמא כתובת נעצה) לניו-יורק ולמנהטן, מכורתה. הספר נכנס כמעט אוטומטית לרשימת עשרת הספרים של הניו-יורק טיימס.


כמו שאר ספריו של לתם, גם Chronic City עוסק בדמויות בשולי החברה. גיבור הספר, Chase Insteadman, הוא שחקן בדימוס החי על התמלוגים של סדרת סיטקום בה השתתף בילדותו. סביב צ'ייס נעות מגוון הדמויות המאכלסות את דפי הרומן; Perkus Tooth, פריק עם עין אחת תועה (ציקלופס במנהטן המודרנית), מבקר תרבות וHas been בעצמו; Oona Laszlo, סופרת צללים ומאהבת של צ'ייס במשרה חלקית; Richard Abneg, עסקן חברתי ברשות העירונית; וכמובן Janice Trumbull, ארוסתו של צ'ייס, אסטרונאוטית במשימה התקועה בחלל, משם היא משגרת לצ'ייס מכתבי אהבה.


כמו שאר יצירותיו של לתם, גם הספר הזה נע ונד בין מגוון רחב של ז'אנרים ומסרב בעקשנות להיכנע לאחד מהם. לאורך 430 עמודיו, Chronic City נע בין המדע-בדיוני למציאותי: הנוף העירוני הוא זה של מנהטן, אך זוהי מנהטן שונה, מעין יקום מקביל (parallel universe) לזה האמיתי, עולם דיסטופי שתופעות לא ברורות מהלכות עליו אימים: דרום העיר מכוסה בעננה של ערפל (שאריות מאירועי ה-11 בספטמבר?); תושבי העיר אחוזי פחד מפני ספק-טיגריס-ספק-מקדחת-ענק שנועדה לפלס את דרכו של קו סאבווי חדש בעיר ומידי פעם מגיחה וזורעת הרס בעיר; חסרי הבית ממשיכים לחיות ברחובות אך כלבים תועים זוכים ליחס של מלכים, ועדות נשרים משתלטים על בנייני דירות.


במהותו זהו סיפור על ידידות, בין צ'ייס ופרקוס, מעין סיפור המשך לידידות הנוגעת ללב המתוארת ב'מבצר הבדידות'. גיבורי הספר ההוא גדלו, השילו מעליהם כל ספקות בנוגע לאפשריותה של היפר-מציאות, וכאילו נעלמו בין מיליוני התושבים של הכרך האמריקאי (צ'ייס עצמו מזוהה ע"י מלצרית בדיינר כChase Unperson, לא-אדם).


ההשוואה למבצר הבדידות כמעט בלתי-נמנעת. רומן כה מונומנטלי מוליד בהכרח ציפיות גבוהות מאוד (שייבון צלח אותן בקלילות כשפרסם את איגוד השוטרים 

היִידים ב2007 [גם לו היה פלופ קטן באמצע עם 'הפתרון הסופי'). אולם שלא כמו הרומן הגדול ההוא, Chronic City איננו מצליח להמריא לגבהים חדשים.

הנושאים המרכזיים בספר מגיעים לידי מיצוי כבר בחציו הראשון והדמויות
אינן מתפתחות מעבר לגבולות שלתם קבע להן מראש.
זה לא הספר הגדול לו חיכו מעריציו של לתם, אך ניאלץ להסתפק בו לעת 
עתה.

יום חמישי, 11 בפברואר 2010

A tribute to William Wordsworth's The World Is Too Much with Us

We eat too much; Always and ever
Swallowing and gurgling we're stuffing our faces
Little we absorb that is worth shoving down our throat
We have given up on good food, a sordid doom
Those marinated oysters with lettuce bedding underneath
That cocky little pheasant, with stuffing innerneith
Its life spent, it awaits our claws
For this, for everything, we are out of mood
It moves us not.-OMG! I'd rather be
an Afghan, laying in a cave, unknown
So that I might, laying on a bed of straw
Have visions of 12 course dinners that would make me less
woebegone
Have divinations of Alain Ducasse and Paul Bocuse

Or witness old and gone
Keith Floyd jingle-jangle his spoon and fork

יום שבת, 30 בינואר 2010

9/11 עדיין כאן


Outsize buildings cast the shadow of their own destruction before them, and are designed from the first with an eye to their later existence as ruins

Winfried Georg Sebald

לFalling Man, ספרו האחרון של ג'ון דלילו וניסיון ההתמודדות הספרותי שלו עם אירועי ה11 בספטמבר, הגעתי באיחור מה של כשנתיים. האיש הנופל יכול להיות גיבור הספר, קית' נוידקר. הוא יכול גם להיות האדם האלמוני שצנח אל מותו באותו בוקר, בשעה 9:41:15 ושהונצח ע"י הצלם ריצ'רד דרו, העיתונאי טום ג'ונו ומאוחר יותר בסרט תיעודי ע"י הנרי סינגר.

לאמריקאים יכולת התמודדות מוגבלת מאוד עם אסונות בקנה מידה לאומי, לפחות במישור הספרותי. 9 שנים אחרי אירועי ה11 בספטמבר, ניתן לספור על יד אחת את הספרים האמריקאים המתמודדים באופן ישיר עם אירועי היום ההוא. גם אלו שראו אור מעידים יותר על הבעייתיות הניכרת ביכולת ההתמודדות של האומה הגדולה עם האירועים מאשר על ניצנים של הבנה והתפכחות.

כך Extremely Loud and Incredibly Close ה'מתיילד' של ג'ונתן ספרן פויר, העוסק בהתמודדותו של ילד קטן, בן 9 לערך, עם אובדן אביו ששהה באחד המטוסים החטופים באותו בוקר.

גם הנובלה הגראפית של ארט שפיגלמן, In the Shadow of No Towers (אפשר לקרוא את 48 העמודים המעטרים את הספר גם כסיפור קצר), איננה מרחיקה לכת מניסיו התמודדותו של פויר, ומחווירה לעומת הכרך הכפול של מאוס, שעסק באירועי מלחמת העולם השניה והשואה מנקודת מבט מקורית ביותר, גם אם לכאורה אינפנטילית למדי.

גם במישור ה'רשמי' יותר הדברים אינם מעידים על התבגרות יתרה.

דו"ח הוועדה לחקר אירועי ה11 בספטמבר (שראה אורה כשנתיים וחצי אחרי 'אסון התאומים') יצא במהרה גם במהדורה גרפית (למעשה, ספר קומיקס לכל דבר), וכן כסרט DVD.

גם 'אסון הקטרינה' שפגע בניו אורלינס סוכם היטב ברומן הגראפי של דייויד אגרס, Zeitoun.

לאמריקאים פסינציה חסרת פרופורציה עם הקומיקס (עוד על כך בפוסט נפרד). נדמה שאם הדברים לא מוגשים בפורמט של קריקטורות וטקסט הניצבים בתוך ריבועים קטנטנים, הדימיון והשכל הישר נאטמים כליל והניסיון להבין כושל.

גם ספרים שנכתבו ברוח פוסט-9/11, כמו שבת לאיאן מקיואן, Netherland לג'וזף אוניל (שכבר סוקר בבלוג זה) או ספרו של קן קלפוס, לוקים בחסר ואינם מספקים את יצר ההבנה האנושי הטבעי העולה בעקבות אירועים כה מכריעים.

ואולי האמריקאים, במודע או לא במודע, פשוט מאמצים לחיקם את אמריתו של אדורנו, בפאראפראזה על יכולות ההתמודדות האנושית עם טראומה: "לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות".

ניתן לראות מן הכתוב לעיל כי אלו שבכל זאת שולחים ידם אל העט עושים זאת בזהירות ובמתינות, מבועתים מממעמד ההתמודדות עם מה שהפך לאחד הטאבואים הגדולים של המאה ה21.

ספרו של דלילו נע בזהירות בין ניסיונות ההתמודדות הנ"ל.

במהלך ראשוני (ובלא מעט פוליטיקלי-קורקטיות) הוא מספר את סיפורם של שני אנשים; התליין והקורבן; המפגע והנפגע; הזר שבא להרוס והמקומי שחייו נהרסים.

במהלך מעניין מאוד (אם כי די פסימי במהותו) דלילו מנסה לשרטט דיוקן של חיים אמריקאיים טיפוסיים (או לפחות ניו-יורקיים) לפני ואחרי האסון.

התוצאה: אין הבדל גדול.

כשם שהבניינים הגדולים הטילו את צל ההרס שלהם לפניהם, כך גיבורי הספר מסתובבים בעולם כשנפילתם צפויה מראש, אורבת בכל פינה.

התמודדותו של דון דלילו עם מאורעות ה9/11 אולי אינה תואמת את ממדי האסון וצריבתו בתת-מודע האמריקאי, אך היא נראית, לפחות לעת עתה, אחת ההתמודדויות היותר בוגרות של הספרות האמריקאית עם נפילתם של התאומים.

הפצע אמנם נותר פתוח, אך הוא מתחיל להחלים.

יום ראשון, 27 בדצמבר 2009

Freekomedy, a Genre is born


500 ימים עם סאמר משתייך לז'אנר חדש, או הולך ומתהווה של סרטים הוליוודיים, הFreekomedy.

הפריקומדיה היא קומדיה רומנטית מבית היוצר של הוליווד או משולי הקולנוע האמריקאי ה"עצמאי".

בלב הFreekomedy ניצב הקשר הרומנטי בין בני זוג מוזרים, או לפחות צד אחד, נורמאלי בד"כ, המנסה לשבות את ליבו של הצד השני, המוזר, הפריק.

כך ב500 ימים עם סאמר, העוסק במסע חיזוריו הבלתי נלאה של תום הנסן (בגילומו של ג'וזף גודרון לויט) אחר בחירת ליבו, סאמר פין. כך גם בYes Man בכיכובו של ג'ים
קארי (שלא במקרה, בשני הסרטים ייצגה זואי דשאנל נאמנה את דמות הפריק, המחוזר
באדיקות ע"י בן הזוג ה"נורמאלי").

כך גם בקומדיות בכיכובו ובהפקתו של סת' רוגן(זק ומירי עושים פורנו בבימויו של קווין סמית; Superbad וKnocked Up, או ה"דייט שתקע אותי"?!). שלושת הסרטים הללו עוסקים באנשים החיים בשולי החברה, ובמפגש שלהם עם "הנורמה".
לכאורה, מדובר כאן בעוד סוג של קומדיה של טעויות, אולם ברוב במקרים הפריקומדיה איננה עוסקת בבלבול זהויות אלא דווקא במפגש (והתנגשות) של שני עולמות: בין האנשים החיים השוליים ואלו החיים במרכז. מפגש שלעיתים תוצאותיו הרסניות..

עד כאן מהוליווד.

בקולנוע האמריקאי ה"עצמאי", בולטים במיוחד בז'אנר הקולנועי החדש ג'ונו, העוקב אחר קורותיה של תיכוניסטית, אלן פייג', הנכנסת להריון ע"י חברה, מייקל סרה,
ומחליטה (בצעד נון-קונפורמיסטי ואולטרה-שמרני בו בעת [נדמה שרק האמריקאים מסוגלים ליישב ניגודיות כה מובהקת בנושא כה שנוי במחלוקת]) ללדת את הילד ולמסרו
לאימוץ. הסרט עוקב אחר תקופת ההריון של הנערה עד לרגע מסירת העולל לאימוץ (זהירות ספוילר: ג'ונו מחליטה לבסוף לשמור את התינוק).

סרט נוסף שיצא לאחרונה הוא לצאת לדרך, שגם הוא עוסק בציפיה ללידה: זוג שנכנס
להיריון יוצא למסע ברחבי ארצות הברית כדי למצוא מקום טוב להשתקע בו ולגדל בו את
ילדיו. בדרכם הם נפגשים עם מגוון עשיר של דמויות המייצגות נאמנה את הספקטרום
הסוציולוגי האמריקאי, עם דגש מיוחד על דמויות משנה תמהוניות. לבסוף הם מחליטים
להשתקע בקנדה..

אפשר להזכיר סרטים רבים נוספים. נדמה שUp in the Air מתכתב בחופשיות עם
הז'אנר..

התפתחויות נוספות בז'אנר? הבלוג ימשיך לעקוב..