Then We Came to the End הוא רומן הביכורים של ג'ושוע פריס.
הספר מוגדר כקומדיה, או כקומדיה שחורה, אך לדידו של בלוג זה מדובר דווקא בדוקו-רומן, או בניסיון ראשוני למולטי-ביוגרפיה (בניגוד לאוטו-ביוגרפיה).
הדבר ניכר כבר בשמו של הרומן, בWe התמוה שנמצא במרכזו.
ואכן, הרומן כולו מסופר בגוף ראשון, רבים, בחירה תמוהה שמתגלה כמקורית ואפקטיבית במיוחד במהלך הספר.
הנושא בו עוסק הרומן, חיי המשרד, נראה תחילה כמו בחירה שנידונה לכישלון (ההקבלה המתבקשת לסדרה הקומית, "המשרד" מאבדת את הפוטנציאל שלה במהרה, לנוכח המונוטוניות של קול המספר/ים). גם הרפטיטיביות או המשכיות האירועים ומספר הזוויות מהן כל אירוע מסופר, לא תורמים אף הם, למראית עין, להצלחתו של הרומן. ועל אף זאת, פריס מצליח למתוח את המומנטום המתמשך הזה על פני כ400 עמודים וליצור את המתח ההכרחי המשמש כקטליזאטור בתהליך הקריאה.
על אף שעלילת הספר מתרחשת בשיקגו ומונעת כולה ע"י האירועים הכלכלים של תחילת שנות האלפיים (ברקע התפוצצות בועת הדוט.קום וירידה בכוחו של מדיום השיווק והפרסום) נדמה שהרומן כולו מתקיים בריק גיאוגראפי והיסטורי. כך גם, על אף שהרומן מתהדר בצוות דמויות עשיר (לעתים קשה לעקוב אחר מגוון הדמויות ומעלליהן), נדמה שדמויות אלה הופכות אט-אט לבליל אחיד, לדמות אחת המספרת את סיפורן של כולן; כך, לאורך הספר כולו מחכה הקורא לרגע החשיפה של המספר, הרגע בו יתגלה מי מהדמויות היא הדוברת, אך רגע זה אינו מגיע..
הסדק היחיד במולטי-ביוגרפיה הזו מתגלה בערך באמצע הדרך, כאשר למשך פרק אחד בלבד עובר הפוקוס לגוף שלישי, שבר של אינטימיות במבנה הנראטיבי דמוי הדו"ח של הרומן.
ואולם, למרות הדביקה חסרת הפשרות בקול הקולקטיבי, פריס מצליח ליצור במהלך הרומן כמה דמויות משכנעות, ואף מרתקות: טום מוטה, the office freak, שתחילה שולח מיילים חודרניים ומאיימים, ולבסוף אינו מתספק רק במיילים; לין מייסון, הבוסית הקשוחה וקרת הלב שאפילו מחלתה בסרטן אינה מצליחה לקרב אליה את בן זוגה המרוחק; ג'נין גורג'נק, האם האבלה על מותה הפתאומי והאכזר של ביתה, או בני שסבורגר שמקבל בירושה עמוד טוטם אינדיאני מאחד מעובדי המשרד שנפטר, וכמו ג'נין, שמבלה את הפסקות הצהריים שלה בחדר המשחקים של סניף המקדונדס בו נהגה לאכול עם ביתה, בוחר בהתייחדות עם עוד הטוטם כריטואל של אבל (על האחר, אך גם על העצמי שאבד).
ספרו של פריס מוכיח שגם מתוך הקול הקולקטיבי, גם מתוך הgroupthink האורווליאני, יכול לבקוע קול יחיד.
כל זאת בא, כאמור, כדי לשלול את האמירה הקלישאתית ההיא, There is no I in Team, או לחילופין, כפאראפראזה על משפט זה, There is no I in We.
זו אמירה מעודדת ומדכדכת בו בזמן. כל זאת לפני שדנו בהבטחה האפוקליפטית הגלומה בשמו של הרומן.
מעניין, משרדים הם כר נרחב לסיפורים - חלל סגור, מפגש יומיומי, סיר לחץ , טיפוסים. מסקרן מאוד.
השבמחקאומץ על ידי הוצאה כל שהיא ?