ידידיי הוירטואליים, והלא-וירטואליים, שואלים אותי תכופות לאחרונה: "אטלס, מה לך ולכל התורה הזרה הזו? רק ספרות זרה ומוזיקה לועזית ושאר מיני מזונות זרים.מה עם קצת קולטורה מקומית? קצת ש"י עגנון, קצת דודו בוסי, קצת סמי בורקס?"
לאלו המלעיזים אני משיב (בלעז כמובן): "לכו ושתו מן הים של עזה!ו-מי שמכם להלעיז עליי, בני בליעל! לכו חפשו מי יכדרר אתכם!"
אך אם בכל זאת אדרש לקצת רצינות, אשמח להשיב לאלו המתעניינים באמת: מעולם לא הכיתי יותר מידי יתדות בתרבותינו המקומית. הייתי כמעט מאז ומעולם ועודני כיום יותר אינטרנעציונאלי מאשר מקומי. שנים-עשר שנות לימוד בבתי ספרנו המשמימים מותירות בך (או לפחות בי) סלידה לכל מה שמקומי וצימאון רב לכל מה שזר..
עם זאת, גם לאטלס רשימת ה'מועדפים המקומיים' שלו. הנה גיבורי התרבות ה'עבריים' שלי:
תחילה, משוררים. (גם משוררים יכולים להיות 'גיבורי תרבות'.)
אטלס אוהב את המשוררים שלו מתים (יונה וולך, דוד אבידן..) ואם הם מתו צעירים מה טוב! כך הם לא הספיקו 'להתקלקל'. קחו את ראמבו לדוגמא. או את יונה וולך. או את סילביה פלאת'. העולם מלא במשוררים צעירים ומתים.
חזי לסקלי הוא מין משורר צעיר ומת שכזה.. השירה שלו לעיתים קרובות 'מוחצנת' או מעגלית..היא לוקחת אותך ביד לטיול קטן במחוזות חייו הקטנים של המשורר. וזה מה שכל ספרות או שירה טובה צריכות לעשות..
הנה פרגמנטים ממה שהוא חושב על שירה:
שִׁירָה חַיֶּבֶת לַעֲמֹד וּלְדַבֵּר.
לַעֲמֹד עַל מְכוֹנַת כְּבִיסָה מְקֻלְקֶלֶת וּלְדַבֵּרבִּשְׂפָתוֹ שֶׁל הַגֶּרֶב שֶׁגָּרַם לַקִּלְקוּל.
שִׁירָה חַיֶּבֶת לִרְקֹד,וּלְצַיֵּץ בִּשְׂפָתוֹ שֶׁל הָעַכְבָּר הַמִּתְגּוֹרֵרמִתַּחַת לַבָּמָה וְנֶחֱרָדמֵעֲדִינוּתוֹ הַמֻּפְרֶזֶת שֶׁל הַמָּחוֹל.
שִׁירָה חַיֶּבֶת לִדְפֹּק בַּדֶּלֶתחֶרֶשׁ אוֹ בִּפְרָאוּת.לֹא לָגַעַת בַּפַּעֲמוֹן.
שִׁירָה חַיֶּבֶת לְבַקֵּר בְּבַּרְצֶלוֹנָה וּלְדַבֵּר שָׁםאַנְגְּלִית.
שִׁירָה אֵינָהּ חַיֶּבֶת לִהְיוֹת שִׁירָה.הִיא יְכוֹלָה לִהְיוֹת מָזוֹן מְדַבֵּר.שִׁירָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת קוֹנְפִיטוּרָהכְּלוֹמַר פְּרִי מֵת וְטָעִים.שִׁירָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת סֻכְּרָזִיתכְּלוֹמַר מַמְתִּיק מְלָאכוּתִי וּמְסַרְטֵן.
שִׁירָה חַיֶּבֶת לְהַכְשִׁיל אֶת עַצְמָהּ,לְבַטֵּל אֶת עַצְמָהּ,לִבְגֹּד בְּעַצְמָהּ,לִנְטֹשׁ וּלְהִנָּטֵשׁ.שִׁירָה חַיֶּבֶת לִחְיוֹת.
מי עוד כותב ככה?? וחי..
עוד משורר. הפעם דווקא חי.. (טוב נו, בקושי)
יצחק לאור.
ראשית כל משורר, אבל גם סופר מוכשר ('עם, מאכל מלכים', 'ועם רוחי גוויתי',) ומחזאי ('אפרים חוזר לצבא', מחזה שעשה כמה הדים בתחילת שנות השמונים,) ואקדמאי (את הדוקטורט שלו: "הקומדיה של חנוך לוין: פטישיזם תיאטרוני כאופן קיום", כתב במסגרת בית הספר למדעי היהדות של אוניברסיטת תל אביב,) ואיש ביקורת תרבות (כתב קבוע במדור 'תרבות וספרות' בעיתון הארץ) ומסאי ('דברים שהשתיקה (לא) יפה להם','חנוך לוין: מונוגרפיה', שיצא רק לאחרונה..) ונביא בעירו (לטייטל זה אין לינקים. תצטרכו להאמין לי..) שלא מפחד ללכלך את הידיים, אבל לא בסגנון שממהר להתנקות כמו ההתבטאויות הפוליטיות המהוססות והבון-טוניות של סופרים 'מבוססים' כמו דויד גרוסמן, עמוס עוז וא.ב.יהושע. אלא מהסוג שמטיח את הדברים בפנים, ולא מנסה להצטדק.וחשוב מכל: שיריו לעיתים קרובות מפכחים את הדעת ובועטים איפה שצריך להזיז משהו, בלי להחמיץ. הבנאדם יודע לכתוב. הנה דוגמא:
RSVP
לֹא נָבוֹא
לַסְּעוּדָה אֶלָּא
אִם יֻצַּב לְצִדָּהּ
שֶׁל הָאֵם כִּסֵּא רֵיק
לְחַיָּל אַלְמוֹנִי עִם
קַסְדָּה. לֹא נֵשֵב לְיָדוֹ
גַּם אִם יִפְשֹׁט אֶת מַדָּיו
וְיִרְחַץ אֶת יָדָיו מִדַּם
הַחַפִּים שֶׁשָּׁפַךְ. בָּאהַ
זְּמַן לְהַפְרָדָה בֵּין
מְמַלְּאֵי פְּקֻדָּה
לִמְסָרְבֵי פְּקֻדָּה. נְקֻּדָּה
זהו. אין אפור. זה או שחור או לבן.
נעבור לתחום המוזיקה. מוזיקאים לא חסר בארץ. אם יש משהו שיהודים יודעים לעשות טוב יותר מ'לעשות כסף' או 'לכתוב בשביל הנובל'), זו מוזיקה. כי המוזיקה זורמת בעורקים היהודיים.
ו'ברוך השם', יש לנו מוזיקאים מכל המינים והסוגים.) ראשון בתור של אטלס, אבישי כהן.
לא כל גיבורי התרבות של אטלס חייבים לנשוך.הנה אחד שדווקא יודע ללטף..
אבישי כהן, גם 'משלנו' וגם 'לא מפה'..
מוזיקאי ג'אז מוכשר מאין כמוהו שמבין מוזיקה בכל רמ"ח אבריו. החיבור שלו בין מוזיקה מערבית ו'עולמית' ובין צלילים ומקצבים 'ישראליים' מרגש.
כך גם החזרה שלו 'למקורות': לדינו, ספרדית, הכול זורם לו בדם. והוא מעשיר אותנו כמעט כל שנה באלבום חדש. כן ירבו. הנה דוגמא מרגשת במיוחד:
ועוד מוזיקאי. עמיר לב.
יש משהו אמיץ במיוחד בעמיר לב. זמר שמתחיל את הקריירה שלו בגיל שלושים, ולא מפחד להקרין לוזריות ואומללות לכל עבר.וכל זה בקול צרוד ועייף מסיגריות..
הנה הגיבורים השפופים הישראליים שלי. אלו שלעיתים קרובות מרכינים את ראשם ויודעים את ערך עצמם ולפעמים העולם יורק עליהם ממעל, או מישהי שופכת דלי של ספונז'ה.
הנה שיר 'קטן' שלו:
ועוד אחד אחרון. שלמה בר והברירה הטבעית.
כ"כ הרבה דיו נשפך על 'הפנתרים השחורים'.. אך מהפיכה תרבותית אמיתית היא איטית מאוד, והיא מחלחלת לעמקי עמקים באיטיות לא מורגשת.
השירה, הכתיבה והלחן של שלמה בר נצרבים לאט לאט בעור ומותירים חותם. אלו שירים שגם בעוד 30 או 40 שנים יהיו משמעותיים, כי הם באים מעצמנו.
מזרחים או אשכנזיים, יש בנו גן יהודי מובהק, פיוטי, חזני,והשירה של שלמה בר, והנגינה של הברירה הטבעית מעוררות בנו את הזמרה הזו לתחיה, וכמו מכריחות אותנו לצאת במחולות. לפייט בליבנו הקט.
לקונן קצת על תרבותנו הרבגונית ההולכת וגוועה. מזל שיש אנשים כמו שלמה בר.
הנה קטע אחד שממחיש הכול:
ומה לגבי קולנוע ישראלי?
בערך הוויקיפדיה "קולנוע ישראלי" אין אף מילה על קולנוע של מיעוטים בארץ ישראל.
הנה, הביטו בעצמכם..
כנראה שגם אם יש להם תעודות זהות כחולות - הם לא ממש ישראלים בעיני הקונצנזוס.
למה? כי ישראלי = יהודי במודעות הקולקטיב. נקודה.
בכל אופן, פשפשתי בזכרוני עמוק עמוק ולא הצלחתי לדלות משם סרט ישראלי אחד ראוי לשמו בעשרים השנים האחרונות. אז O.K, יש את 'החיים על פי אגפה' אבל זה כ"כ ישן וגם זה רחוק מלהיות סרט מושלם. ואני בטוח שנעשה פה קולנוע שוליים טוב מאוד, או לפחות מעניין, אבל אם לא תצטופפו בכיסאות הסינמטק בשעות-לא-שעות סביר להניח שלא תראו אותו או תשמעו עליו מילה אי-פעם..
אם בכל זאת אנסה להביא ייצוג הולם של "קולנוע ישראלי" כדי לא להשאיר את רובריקת ה"גיבורים" הזו ריקה, אצטרך לבחור בסרטו של תאופיק אבו ואיל, עטאש-צימאון כאחד הסרטים ה"ישראליים" שהשפיעו עליי יותר או הרשימו אותי יותר בעשור האחרון.
מדובר בסרט ביכורים, עם שחקנים לא-שחקנים, עם תקציב לא תקציב ועם תפאורה לא תפאורה.
אבל הצילום והבימוי המאופק של אבו ואיל עושים את הכל. זה סרט שהגיעה לו מועמדות לאוסקר, ואני לא מגזים. כמעט שאין בו התלהמות פוליטית או אגו-טריפינג אומנותי שמנסה להגיד משהו על משהו..
אני ממליץ בחום על הסרט הזה, לא מפני שביים אותו צעיר ערבי משכיל עד קצות הציפורניים, אלא מפני שמהענווה של הסרט שלו, ומהחוכמה של הסרט שלו אנו יכולים ללמוד הרבה! והסליחה עמכם. קמתי פוליטי משהו הבוקר. מצטער אם יצא לי לדגדג לכם את המצפון המאובק.
הנה ה'טריילר' של הסרט. מקווה שיגרום לכם לרוץ לאוזן השלישית ולהסניף לכם עותק:
זהו. אלה כל הגיבורים הישראליים שלי עד כה. לא יותר מידי, נכון, ובכמה תחומים בכלל חסרים נציגים..
אבל זה מה יש, כמו שאומרים, ועם זה ננצח (או נפסיד..)
אולי אזכר במשהו נוסף בהמשך..
הנה פרגמנטים ממה שהוא חושב על שירה:
שִׁירָה חַיֶּבֶת לַעֲמֹד וּלְדַבֵּר.
לַעֲמֹד עַל מְכוֹנַת כְּבִיסָה מְקֻלְקֶלֶת וּלְדַבֵּר
לַעֲמֹד עַל מְכוֹנַת כְּבִיסָה מְקֻלְקֶלֶת וּלְדַבֵּר
בִּשְׂפָתוֹ שֶׁל הַגֶּרֶב שֶׁגָּרַם לַקִּלְקוּל.
שִׁירָה חַיֶּבֶת לִרְקֹד
,וּלְצַיֵּץ בִּשְׂפָתוֹ שֶׁל הָעַכְבָּר הַמִּתְגּוֹרֵר
מִתַּחַת לַבָּמָה וְנֶחֱרָד
מֵעֲדִינוּתוֹ הַמֻּפְרֶזֶת שֶׁל הַמָּחוֹל.
שִׁירָה חַיֶּבֶת לִדְפֹּק בַּדֶּלֶת
חֶרֶשׁ אוֹ בִּפְרָאוּת.
לֹא לָגַעַת בַּפַּעֲמוֹן.
שִׁירָה חַיֶּבֶת לְבַקֵּר בְּבַּרְצֶלוֹנָה וּלְדַבֵּר שָׁם
אַנְגְּלִית.
שִׁירָה אֵינָהּ חַיֶּבֶת לִהְיוֹת שִׁירָה.
הִיא יְכוֹלָה לִהְיוֹת מָזוֹן מְדַבֵּר.
שִׁירָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת קוֹנְפִיטוּרָ
הכְּלוֹמַר פְּרִי מֵת וְטָעִים.
שִׁירָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת סֻכְּרָזִית
כְּלוֹמַר מַמְתִּיק מְלָאכוּתִי וּמְסַרְטֵן.
שִׁירָה חַיֶּבֶת לְהַכְשִׁיל אֶת עַצְמָהּ,
לְבַטֵּל אֶת עַצְמָהּ,
לִבְגֹּד בְּעַצְמָהּ,
לִנְטֹשׁ וּלְהִנָּטֵשׁ.
שִׁירָה חַיֶּבֶת לִחְיוֹת.
מי עוד כותב ככה?? וחי..
עוד משורר. הפעם דווקא חי.. (טוב נו, בקושי)
יצחק לאור.
ראשית כל משורר, אבל גם סופר מוכשר ('עם, מאכל מלכים', 'ועם רוחי גוויתי',) ומחזאי ('אפרים חוזר לצבא', מחזה שעשה כמה הדים בתחילת שנות השמונים,) ואקדמאי (את הדוקטורט שלו: "הקומדיה של חנוך לוין: פטישיזם תיאטרוני כאופן קיום", כתב במסגרת בית הספר למדעי היהדות של אוניברסיטת תל אביב,) ואיש ביקורת תרבות (כתב קבוע במדור 'תרבות וספרות' בעיתון הארץ) ומסאי ('דברים שהשתיקה (לא) יפה להם','חנוך לוין: מונוגרפיה', שיצא רק לאחרונה..) ונביא בעירו (לטייטל זה אין לינקים. תצטרכו להאמין לי..) שלא מפחד ללכלך את הידיים, אבל לא בסגנון שממהר להתנקות כמו ההתבטאויות הפוליטיות המהוססות והבון-טוניות של סופרים 'מבוססים' כמו דויד גרוסמן, עמוס עוז וא.ב.יהושע. אלא מהסוג שמטיח את הדברים בפנים, ולא מנסה להצטדק.וחשוב מכל: שיריו לעיתים קרובות מפכחים את הדעת ובועטים איפה שצריך להזיז משהו, בלי להחמיץ. הבנאדם יודע לכתוב. הנה דוגמא:
RSVP
לֹא נָבוֹא
לַסְּעוּדָה אֶלָּא
אִם יֻצַּב לְצִדָּהּ
שֶׁל הָאֵם כִּסֵּא רֵיק
לְחַיָּל אַלְמוֹנִי עִם
קַסְדָּה. לֹא נֵשֵב לְיָדוֹ
גַּם אִם יִפְשֹׁט אֶת מַדָּיו
וְיִרְחַץ אֶת יָדָיו מִדַּם
הַחַפִּים שֶׁשָּׁפַךְ. בָּאהַ
זְּמַן לְהַפְרָדָה בֵּין
מְמַלְּאֵי פְּקֻדָּה
לִמְסָרְבֵי פְּקֻדָּה. נְקֻּדָּה
זהו. אין אפור. זה או שחור או לבן.
נעבור לתחום המוזיקה. מוזיקאים לא חסר בארץ. אם יש משהו שיהודים יודעים לעשות טוב יותר מ'לעשות כסף' או 'לכתוב בשביל הנובל'), זו מוזיקה. כי המוזיקה זורמת בעורקים היהודיים.
ו'ברוך השם', יש לנו מוזיקאים מכל המינים והסוגים.) ראשון בתור של אטלס, אבישי כהן.
לא כל גיבורי התרבות של אטלס חייבים לנשוך.הנה אחד שדווקא יודע ללטף..
אבישי כהן, גם 'משלנו' וגם 'לא מפה'..
מוזיקאי ג'אז מוכשר מאין כמוהו שמבין מוזיקה בכל רמ"ח אבריו. החיבור שלו בין מוזיקה מערבית ו'עולמית' ובין צלילים ומקצבים 'ישראליים' מרגש.
כך גם החזרה שלו 'למקורות': לדינו, ספרדית, הכול זורם לו בדם. והוא מעשיר אותנו כמעט כל שנה באלבום חדש. כן ירבו. הנה דוגמא מרגשת במיוחד:
ועוד מוזיקאי. עמיר לב.
יש משהו אמיץ במיוחד בעמיר לב. זמר שמתחיל את הקריירה שלו בגיל שלושים, ולא מפחד להקרין לוזריות ואומללות לכל עבר.וכל זה בקול צרוד ועייף מסיגריות..
הנה הגיבורים השפופים הישראליים שלי. אלו שלעיתים קרובות מרכינים את ראשם ויודעים את ערך עצמם ולפעמים העולם יורק עליהם ממעל, או מישהי שופכת דלי של ספונז'ה.
הנה שיר 'קטן' שלו:
ועוד אחד אחרון. שלמה בר והברירה הטבעית.
כ"כ הרבה דיו נשפך על 'הפנתרים השחורים'.. אך מהפיכה תרבותית אמיתית היא איטית מאוד, והיא מחלחלת לעמקי עמקים באיטיות לא מורגשת.
השירה, הכתיבה והלחן של שלמה בר נצרבים לאט לאט בעור ומותירים חותם. אלו שירים שגם בעוד 30 או 40 שנים יהיו משמעותיים, כי הם באים מעצמנו.
מזרחים או אשכנזיים, יש בנו גן יהודי מובהק, פיוטי, חזני,והשירה של שלמה בר, והנגינה של הברירה הטבעית מעוררות בנו את הזמרה הזו לתחיה, וכמו מכריחות אותנו לצאת במחולות. לפייט בליבנו הקט.
לקונן קצת על תרבותנו הרבגונית ההולכת וגוועה. מזל שיש אנשים כמו שלמה בר.
הנה קטע אחד שממחיש הכול:
ומה לגבי קולנוע ישראלי?
בערך הוויקיפדיה "קולנוע ישראלי" אין אף מילה על קולנוע של מיעוטים בארץ ישראל.
הנה, הביטו בעצמכם..
כנראה שגם אם יש להם תעודות זהות כחולות - הם לא ממש ישראלים בעיני הקונצנזוס.
למה? כי ישראלי = יהודי במודעות הקולקטיב. נקודה.
בכל אופן, פשפשתי בזכרוני עמוק עמוק ולא הצלחתי לדלות משם סרט ישראלי אחד ראוי לשמו בעשרים השנים האחרונות. אז O.K, יש את 'החיים על פי אגפה' אבל זה כ"כ ישן וגם זה רחוק מלהיות סרט מושלם. ואני בטוח שנעשה פה קולנוע שוליים טוב מאוד, או לפחות מעניין, אבל אם לא תצטופפו בכיסאות הסינמטק בשעות-לא-שעות סביר להניח שלא תראו אותו או תשמעו עליו מילה אי-פעם..
אם בכל זאת אנסה להביא ייצוג הולם של "קולנוע ישראלי" כדי לא להשאיר את רובריקת ה"גיבורים" הזו ריקה, אצטרך לבחור בסרטו של תאופיק אבו ואיל, עטאש-צימאון כאחד הסרטים ה"ישראליים" שהשפיעו עליי יותר או הרשימו אותי יותר בעשור האחרון.
מדובר בסרט ביכורים, עם שחקנים לא-שחקנים, עם תקציב לא תקציב ועם תפאורה לא תפאורה.
הנה ה'טריילר' של הסרט. מקווה שיגרום לכם לרוץ לאוזן השלישית ולהסניף לכם עותק:
זהו. אלה כל הגיבורים הישראליים שלי עד כה. לא יותר מידי, נכון, ובכמה תחומים בכלל חסרים נציגים..
אבל זה מה יש, כמו שאומרים, ועם זה ננצח (או נפסיד..)
אולי אזכר במשהו נוסף בהמשך..
עוד משורר. הפעם דווקא חי.. (טוב נו, בקושי)
יצחק לאור.
ראשית כל משורר, אבל גם סופר מוכשר ('עם, מאכל מלכים', 'ועם רוחי גוויתי',) ומחזאי ('אפרים חוזר לצבא', מחזה שעשה כמה הדים בתחילת שנות השמונים,) ואקדמאי (את הדוקטורט שלו: "הקומדיה של חנוך לוין: פטישיזם תיאטרוני כאופן קיום", כתב במסגרת בית הספר למדעי היהדות של אוניברסיטת תל אביב,) ואיש ביקורת תרבות (כתב קבוע במדור 'תרבות וספרות' בעיתון הארץ) ומסאי ('דברים שהשתיקה (לא) יפה להם','חנוך לוין: מונוגרפיה', שיצא רק לאחרונה..) ונביא בעירו (לטייטל זה אין לינקים. תצטרכו להאמין לי..) שלא מפחד ללכלך את הידיים, אבל לא בסגנון שממהר להתנקות כמו ההתבטאויות הפוליטיות המהוססות והבון-טוניות של סופרים 'מבוססים' כמו דויד גרוסמן, עמוס עוז וא.ב.יהושע. אלא מהסוג שמטיח את הדברים בפנים, ולא מנסה להצטדק.וחשוב מכל: שיריו לעיתים קרובות מפכחים את הדעת ובועטים איפה שצריך להזיז משהו, בלי להחמיץ. הבנאדם יודע לכתוב. הנה דוגמא:
RSVP
לֹא נָבוֹא
לַסְּעוּדָה אֶלָּא
אִם יֻצַּב לְצִדָּהּ
שֶׁל הָאֵם כִּסֵּא רֵיק
לְחַיָּל אַלְמוֹנִי עִם
קַסְדָּה. לֹא נֵשֵב לְיָדוֹ
גַּם אִם יִפְשֹׁט אֶת מַדָּיו
וְיִרְחַץ אֶת יָדָיו מִדַּם
הַחַפִּים שֶׁשָּׁפַךְ. בָּאהַ
זְּמַן לְהַפְרָדָה בֵּין
מְמַלְּאֵי פְּקֻדָּה
לִמְסָרְבֵי פְּקֻדָּה. נְקֻּדָּה
זהו. אין אפור. זה או שחור או לבן.
נעבור לתחום המוזיקה. מוזיקאים לא חסר בארץ. אם יש משהו שיהודים יודעים לעשות טוב יותר מ'לעשות כסף' או 'לכתוב בשביל הנובל'), זו מוזיקה. כי המוזיקה זורמת בעורקים היהודיים.
ו'ברוך השם', יש לנו מוזיקאים מכל המינים והסוגים.) ראשון בתור של אטלס, אבישי כהן.
לא כל גיבורי התרבות של אטלס חייבים לנשוך.הנה אחד שדווקא יודע ללטף..
אבישי כהן, גם 'משלנו' וגם 'לא מפה'..
מוזיקאי ג'אז מוכשר מאין כמוהו שמבין מוזיקה בכל רמ"ח אבריו. החיבור שלו בין מוזיקה מערבית ו'עולמית' ובין צלילים ומקצבים 'ישראליים' מרגש.
כך גם החזרה שלו 'למקורות': לדינו, ספרדית, הכול זורם לו בדם. והוא מעשיר אותנו כמעט כל שנה באלבום חדש. כן ירבו. הנה דוגמא מרגשת במיוחד:
ועוד מוזיקאי. עמיר לב.
יש משהו אמיץ במיוחד בעמיר לב. זמר שמתחיל את הקריירה שלו בגיל שלושים, ולא מפחד להקרין לוזריות ואומללות לכל עבר.וכל זה בקול צרוד ועייף מסיגריות..
הנה הגיבורים השפופים הישראליים שלי. אלו שלעיתים קרובות מרכינים את ראשם ויודעים את ערך עצמם ולפעמים העולם יורק עליהם ממעל, או מישהי שופכת דלי של ספונז'ה.
הנה שיר 'קטן' שלו:
ועוד אחד אחרון. שלמה בר והברירה הטבעית.
כ"כ הרבה דיו נשפך על 'הפנתרים השחורים'.. אך מהפיכה תרבותית אמיתית היא איטית מאוד, והיא מחלחלת לעמקי עמקים באיטיות לא מורגשת.
השירה, הכתיבה והלחן של שלמה בר נצרבים לאט לאט בעור ומותירים חותם. אלו שירים שגם בעוד 30 או 40 שנים יהיו משמעותיים, כי הם באים מעצמנו.
מזרחים או אשכנזיים, יש בנו גן יהודי מובהק, פיוטי, חזני,והשירה של שלמה בר, והנגינה של הברירה הטבעית מעוררות בנו את הזמרה הזו לתחיה, וכמו מכריחות אותנו לצאת במחולות. לפייט בליבנו הקט.
לקונן קצת על תרבותנו הרבגונית ההולכת וגוועה. מזל שיש אנשים כמו שלמה בר.
הנה קטע אחד שממחיש הכול:
ומה לגבי קולנוע ישראלי?
בערך הוויקיפדיה "קולנוע ישראלי" אין אף מילה על קולנוע של מיעוטים בארץ ישראל.
הנה, הביטו בעצמכם..
כנראה שגם אם יש להם תעודות זהות כחולות - הם לא ממש ישראלים בעיני הקונצנזוס.
למה? כי ישראלי = יהודי במודעות הקולקטיב. נקודה.
בכל אופן, פשפשתי בזכרוני עמוק עמוק ולא הצלחתי לדלות משם סרט ישראלי אחד ראוי לשמו בעשרים השנים האחרונות. אז O.K, יש את 'החיים על פי אגפה' אבל זה כ"כ ישן וגם זה רחוק מלהיות סרט מושלם. ואני בטוח שנעשה פה קולנוע שוליים טוב מאוד, או לפחות מעניין, אבל אם לא תצטופפו בכיסאות הסינמטק בשעות-לא-שעות סביר להניח שלא תראו אותו או תשמעו עליו מילה אי-פעם..
אם בכל זאת אנסה להביא ייצוג הולם של "קולנוע ישראלי" כדי לא להשאיר את רובריקת ה"גיבורים" הזו ריקה, אצטרך לבחור בסרטו של תאופיק אבו ואיל, עטאש-צימאון כאחד הסרטים ה"ישראליים" שהשפיעו עליי יותר או הרשימו אותי יותר בעשור האחרון.
מדובר בסרט ביכורים, עם שחקנים לא-שחקנים, עם תקציב לא תקציב ועם תפאורה לא תפאורה.
אבל הצילום והבימוי המאופק של אבו ואיל עושים את הכל. זה סרט שהגיעה לו מועמדות לאוסקר, ואני לא מגזים. כמעט שאין בו התלהמות פוליטית או אגו-טריפינג אומנותי שמנסה להגיד משהו על משהו..
אני ממליץ בחום על הסרט הזה, לא מפני שביים אותו צעיר ערבי משכיל עד קצות הציפורניים, אלא מפני שמהענווה של הסרט שלו, ומהחוכמה של הסרט שלו אנו יכולים ללמוד הרבה! והסליחה עמכם. קמתי פוליטי משהו הבוקר. מצטער אם יצא לי לדגדג לכם את המצפון המאובק.
הנה ה'טריילר' של הסרט. מקווה שיגרום לכם לרוץ לאוזן השלישית ולהסניף לכם עותק:
זהו. אלה כל הגיבורים הישראליים שלי עד כה. לא יותר מידי, נכון, ובכמה תחומים בכלל חסרים נציגים..
אבל זה מה יש, כמו שאומרים, ועם זה ננצח (או נפסיד..)
אולי אזכר במשהו נוסף בהמשך..
