יום שלישי, 11 בפברואר 2020

לפתע סוזן


One cannot use the life to interpret the work. But one can use the work to interpret the life

Most of the people in this memoir are dead
Sigrid Nunez, Sempre Susan


בשנה האחרונה, יצא לי להיתקל לעיתים קרובות ברוחה של הסופרת ומסאית האמריקאית סוזן סונטג. אם על דפי מגזין הניו-יורקר, או בחנויות הספרים. בכל אשר הלכתי, היא היתה גם שם.

בסוף שנת 2019, כמה ימים אחרי שעבדכם הנאמן העלה את הרשימה הזו על ספרה של סונטג Regarding the Pain of Others ראתה בארה״ב אור אוטוביוגרפיה עבת כרס מאת בנג׳מין מוזר, המסכמת את חייה ומפעלה של סונטג.

אטלס, שהתעוררה סקרנותו לגבי סונטג, בחר לקרוא דווקא את ספרה של סיגריד נונז, Sempre Susanכדי להתוודע יותר לדמותה של הסופרת האמריקאית שעשתה חייל כבר ב-1964, עם פרסום מאמרה, Notes on Camp.

סיגריד נונז היא סופרת אמריקאית ילידת ניו-יורק שהספיקה לפרסם שבעה רומנים (אף-אחד מהם לא תורגם לעברית, אם כי האחרון שבהם, The Friend, שזכה עד-כה ללא מעט הצלחה, נראה מועמד כמעט טבעי לתרגום..

הממואר הקצר שלפנינו, Sempre Susan (לפתע סוזן) ראה אור ב-2011, והוא מורכב מאינספור אנקדוטות ושברי זכרונות בני ארבעים ומשהו שנים (באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, נונז גרה עם סונטג ובנה דייויד בדירתם במנהטן במשך שנה, תחילה כאסיסטנטית של הסופרת המצליחה, ואח״כ כמאהבת של בנה..)

אין לספרה של נונז מבנה של ממש או חלוקה ברורה לפרקים או נושאים. לעיתים קרובות לא ברור כיצד הסופרת מצליחה לדווח במדויק על שיחות שניהלה ארבעים ומשהו שנים לפני פרסום הממואר (האם ניהלה בזמנו יומן? או שמא כתבה במחברת את תוכן שיחותיה עם סונטג? נונז אינה חושפת את מקורותיה..)

מה שבכל זאת מושך בקריאה בספרה של נונז הוא הנימה בה כתוב הספר.

על אף שהיא מתוודית כבר בתחילת מעשה על הערצתה לסונטג, ניכר בהמשך הקריאה שנונז כותבת על סונטג בנימה לא מבוטלת של סקפטיות

לא אחת היא מתארת אותה כאדם כוחני, קפריזי, מניפולטיבי, ילדותי.. למעשה, ספק אם היא באמת נזכרת בה בחיבה:

She was bitter. She was wrathful. She was mad at the world [...] she was the kind of person about whom other people say, You can’t win with her. 

ובמקום אחר היא פוסקת: 

I think her behaviour had everything to do with her fierce determination to make up for a youth she felt had been stolen from her.. 

[...]

In spite of her undeniable achievements, all the hard-won honours and well-deserved acclaim, a sense of failure clung to her like widow’s weeds. 

לא תמונה מחמיאה במיוחד..

***
לזכותה של נונז אציין שבניגוד לביוגרפיות רבות, שכופות על קוראיהן להשתתף יחד עם מחבריהן במסע של אלפי מילין (הביוגרפיה הדפיניטיבית של מרסל פרוסט עדיין מעלה אבק על אחד ממדפי הספרים של אטלס..) הממואר שלפנינו הוא ספר נגיש וקליל שמעודד קריאה במקום לדכאה. 

יום שישי, 7 בפברואר 2020

הקריאה ברומן..



A man listening to a story is in the company of the storyteller; even a man reading one shares this companionship. The reader of a novel, however, is isolated, more so than any other reader(For even the reader of a poem is ready to utter the words, for the benefit of the listener.) In this solitude of his, the reader of a novel seizes upon his material more jealously than anyone else. He is ready to make it completely his own, to devour it, as it were. Indeed, he destroys, he swallows up the material as the fire devours logs in the fireplace. The suspense which permeates the novel is very much like the draft which stimulates the flame in the fireplace and enlivens its play.

יום רביעי, 5 בפברואר 2020

מסע בין חלום ומציאות


Life is a dream. ‘Tis waking that kills us
Virginia Woolf, Orlando 

We live as we dream - alone. While the dream disappears, the life continues painfully.
Joseph Conrad, Heart of Darkness

The trouble with dreaming is that we eventually wake up
Patti Smith, Year of the Monkey

שנת הקוף הוא השלישי בסדרת הממוארים של פטי סמית. קדמו לו Just Kids, שעסק בעיקר במערכת היחסים הסבוכה שהיתה לזמרת עם האמן רוברט מייפלטורפ, ו-M Train (ספר על כלום? אוסף של הגיגים. פרגמנטים ללא ציר עלילתי מרכזי שמחבר ביניהם.) על שני הספרים כתבתי בבלוג הזה (כאן וכאן.)

Some dreams aren’t dreams of all, just another angle of physical reality

זהו הוא טקסט פחות נגיש משני ספרי הפרוזה הקודמים של פטי סמית. אין בו ציר של עלילה של ממש, או משהו שמאחד את הפרקים הקצרים שבו, מלבד אולי לכותרת הספר, שמרמזת על כך שהספר שלפנינו הוא לא פחות מיומן, שמתעד שנה בחייה של הזמרת ומשוררת המזדקנת. שנה של בדידות.

כמו M Train, שראה אור שלוש שנים לפניו, גם שנת הקוף הוא ראשית כל יומן מסע, אולם בניגוד לספר ההוא, בו תיארה סמית את מסעותיה ברחבי העולם, בשנת הקוף המסע שסמית עורכת הוא במהותו מסע מנטלי.

מסע בין חלום ומציאות. בין הכרה והזיה. מסע שנולד בעבקות ניסיון נואל לאתר משהו.. חמקמק:

Nothing is ever solved, Solving is an illusion. There are moments of spontaneous brightness, when the mind appears emancipated, but this is more epiphany


יום שישי, 31 בינואר 2020

Me First, או ׳ווידויו החולני של חוטא מודרני׳


כל אומללותו של האדם נובעת מדבר אחד ויחיד: שאין הוא מסוגל לשבת בשקט בחדרו

בשיחה שניהלתי לאחרונה עם חבר אמריקאי, עלתה השאלה שמעסיקה אזרחים רבים בעולם המערבי בשנים האחרונות: מה גרם לעלייתו של דונאלד טראמפ לשלטון בארה״ב; מה סוד חינה של התנועה הפופוליסטית, שכוחה רק מתגבר ברחבי העולם, מאנגליה ועד לברזיל.


לאנשים פשוט לא אכפת, הצעתי לו. לא אכפת מסין.. לא אכפת מנאטו או מהאיחוד האירופי.. לא אכפת משינויי האקלים. לא אכפת מכלום.. אכפת לי רק מעצמי ומעכשיו!


זה לדעתי קו המחשבה שמניע את הפוליטיקה האגוצנטרית שאנו רואים כיום: America First, כן. אולם אף יותר בשאת Me First.




הימין הפוליטי מציע משב רוח מרענן של אנרכיה, של ׳לשבור את הכלים׳, בעוד שהשמאל הפוליטי, מנגד, מציע אלטרנטיבה שמרנית של פוליטיקלי-קורקט, של ׳צריך לשחק לפי הכללים׳ ולשמור על ערכי הדמוקרטיה, האתיקה, האנושיות. 


התהפכו היוצרות.


האם מדובר במהפיכה או בשקיעה?

אבולוציה או דבולוציה?

מה סוד המשיכה של תנועת ה-Me First?


***

במקרה או לא, הזדמן לי לאחרונה להיתקל פעמיים ברשימות שעוסקות ברומן להפך מאת הסופר הצרפתי בן המאה התשע-עשרה, ז׳וריס קרל הויסמנס, רשימות שנכתבו בנסיבות שונות מאוד.


המקרה הראשון היה במגזין הספרותי The Happy Reader, עליו דיווחתי  לראשונה לפני למעלה משנתיים (הזמן עובר מהר מידי..) 


מהדורת חורף 2019 של הקורא המאושר הוקדשה רובה ככולה לרומן המפתח של הויסמנס, שראה אור ב-1884 והפך במהרה לאחד הטקסטים המכוננים של זרם הדקדנס הספרותי

בצרפתית נקרא הרומן À rebours - מילולית ניתן גם לתרגם זאת כ׳אחורה׳ - ואילו באנגלית תורגם באופן די מפתיע כ-Against Nature.) תרגום עברי של הרומן של הויסמנס ראה אור ב-1998 בהוצאת כרמל, בתרגומו של בני ציפר (על ציפר אדבר עוד בהמשך..) 

בקצרה, עוקב הרומן אחר מעלליו של הדוכס ז׳אן דז אסנט, אציל עשיר וחולני שמאס בחיי החברה הריקניים והוא מחליט להתבודד בביתו ולהקיף את עצמו באוסף יצירות אמנות ומוצרי יוקרה בעלי ערך אסתטי פרטיקולרי, כמו צב ששריונו כוסה בזהב ועוטר באבני חן.. המספר של להפך מפרט ומתאר את האוסף של דז אסנט באופן הגובל באובססיביות..

במקור, נעשה שימוש במונח דקדנס לשם תיאור שקיעתה של האימפריה הרומית, תהליך שתמורותיו הורגשו הן בספירה הפוליטית והן בתהליכים החברתיים שפקדו את האימפריה בעשרות שנותיה האחרונות.

החל מאמצע המאה ה-19, עוד בימי חייו של הויסמנס, החלו לדבר על דקדנס כעל תהליך אותו עוברת החברה האירופית שעברה את שלב הבשלות (התקופה היפה - La Belle Époque) והגיעה לשלב של ניוון וריקבון. 

על דרך ההשאלה, ימי פומפיי האחרונים הוא ביטוי שנעשה כבר שגור בשפה העברית, והמבין יבין!


חזרה לקורא המאושר.. 


באחד המאמרים במגזין מתאר אנדי מילר, סופר ועורך בריטי צעיר שספרו The Year of Reading Dangerously: How Fifty Great Books (and Two Not-So- Great Ones) Saved My Life זכה להצלחה מסחרית לא מבוטלת, את סוד המשיכה של ספרו של הויסמנס: 


Against Nature's claim to literary significance is [..] as a 'breviary' of decadence. 'Elaborately and deliberately perverse  [..] it is in its very perversity that Huysman's work - so fascinating, so repellent, so instinctively artificial - comes to represent, as the work of no other writer can be said to do, the main tendencies, the chief results, of the Decadent movement in literature. 

ועוד הוא מצטט מספרו של אוסקר ויילד, תמונתו של דוריאן גריי, שהושפע עמוקות מספרו של הויסמנס: 



It was the strangest book that he had ever read. It seemed to him that in exquisite raiment, and to the delicate sound of flutes, the sins of the world were passing in dumb show before him. Things that he had dimly dreamed of were suddenly made real to him. Things of which he had never dreamed were gradually revealed.

It was a novel without a plot and with only one character, being, indeed, simply a psychological study of a certain young Parisian who spent his life trying to realize in the nineteenth century all the passions and modes of thought that belonged to every century except his own, and to sum up, as it were, in himself the various moods through which the world-spirit had ever passed, loving for their mere artificiality those renunciations that men have unwisely called virtue, as much as those natural rebellions that wise men still call sin. [...] There were in it metaphors as monstrous as orchids and as subtle in colour. The life of the senses was described in the terms of mystical philosophy. One hardly knew at times whether one was reading the spiritual ecstasies of some mediaeval saint or the morbid confessions of a modern sinner. It was a poisonous book. The heavy odour of incense seemed to cling about its pages and to trouble the brain. The mere cadence of the sentences, the subtle monotony of their music, so full as it was of complex refrains and movements elaborately repeated, produced in the mind of the lad, as he passed from chapter to chapter, a form of reverie, a malady of dreaming, that made him unconscious of the falling day and creeping shadows.

ציטטתי כאן באריכות מספרו של ויילד, שכן אני מרגיש שהוא מצליח ללכוד את המהות של-, או לפחות את הלך-הרוח הדומיננטי בספרו של הויסמנס, ווידויו החולני של חוטא מודרני.


***

מה שמוביל אותנו חזרה לבני ציפר, שתרגם לעברית, כזכור, את ספרו של הויסמנס (היחיד מספריו שראה אור בעברית..)


בסופ״ש שעבר פרסם ציפר רשימה בעיתון הארץ. מין וידוי שכזה, או אם תרצו, מחווה לסופר הצרפתי. כותרת הרשימה: ׳הסופר הזה היה אנטישמי, לאומן ומיזוגן. ובזכותו אני מי שאני.׳

כהרגלו, ציפר משתפך ברשימה שלו על הויסמנס בפרט ועל התרבות הצרפתית בכלל:

׳אי אפשר שלא להבחין שההיקסמות מן הרוע לשם הרוע שזורה בכל הספרות והשירה הצרפתית, כפי שגם שזור בה הבוז לצדקנות הבורגנית, שאחרי מלחמת העולם השניה שינתה את צורתה לצדקנות השמאלית ולימים למה שקרוי ״תקינות פוליטית״, שהלוחם הנחרץ ביותר נגדה היום בצרפת הוא הסופר מישל וולבק.׳ 

ציפר מזהה בכתביו של הויסמנס, כמו גם בביוגרפיה שלו, הלך-רוח אנטי-ממסדי, אנטי-בורגני, אנטי... ספרותי?

הנה כך הוא מתאר את ׳הרומן המרתק והמוזר ״להפך״ [...] שעל פי הנורמות של הצדקנות החדשה ראוי היה לגרוס אותו ולהשליך אותו לפח, מפני שהויסמנס היה מהגרועים באנטישמים, ומהגרועים במיזוגנים, שלא לדבר על משיכתו הספרותית אל פסיכופטים..׳

ובהמשך הוא מוסיף:

׳הנה עוד סיבה שהתאהבתי בהויסמנס. מאז ומעולם שנאתי הגדרות ברורות וחשבתי שאין דבר משעמם יותר מלהיות בעל זהות אחת, ומה טוב ומה נעים לדלג בין הגדרות עצמיות וזהויות ולוא כדי לבלבל את האויב, שיהיה תמיד אותו אויב: הבורגני הצדקן, ויהא זה בצרפת בימי פרשת דרייפוס או בישראל בימי פרשת בנימין נתניהו.׳ 

רבים וודאי יתרעמו על ההשוואה בין הקורבן והתליין.. אבל זה סוד קסמו של פרובוקטור, אולי?


***

בניגוד לרושם שנוצר אולי לעיל, אין ברצוני להתריס כנגד הויסמנס, או כנגד ציפר. שני הסופרים/אישים הללו כבודם במקומם מונח. לשניהם פנים שונים, יוצאי-דופן, 

לא תשמעו אותי מצקצק כנגד אחד מהם. אולי מתבדח ברשעות.. נו, טוב.

ובכל-זאת, אני חייב לתהות: מה סוד קסמו של הרומן שכתב הויסמנס לפני קרוב ל-150 שנים? כיצד קרה שהוא נערץ ׳משני צידי המתרס׳, כביכול.  הן מימין והן משמאל?

משעשע לחשוב שיצירות שזעזעו את הבורגנות אי-שם בשלהי המאה התשע-עשרה (אני חושב, בין השאר על מאדאם בובארי של פלובר, להפך של הויסמנס, או אפילו תמונתו של דוריאן גריי של ויילד..) מצליחות עדיין להניע את אמות הסיפים.. אף בימינו, ימי פומפיי האחרונים.. 



יום חמישי, 30 בינואר 2020

A word from the Wise ..


Don't just say you have read books. Show that through them you have learned to think better, to be a more discriminating and reflective person. Books are the training weights of the mind. They are very helpful, but it would be a bad mistake to suppose that one has made progress simply by having internalized their contents.

EpictetusThe Art of Living: The Classical Manual on Virtue, Happiness and Effectiveness 

יום ראשון, 26 בינואר 2020

חמישה וחצי ספרים שהתחלתי לקרוא לאחרונה..



ועזבתי בנקודה כזו או אחרת (המשכתי לספר אחר, שגם הוא נזנח בתורו.. מחכה ל.. מה?)

הסדר אקרעי בהחלט:

1. Dunbar - Edward St-Aubyn 

גרסה עדכנית למחזה של שייקספיר, המלך ליר. הנרי דנבר, איל הון ואלפה-מייל שעד לאחרונה עמד בראשה של אימפריה כלכלית מוצא את עצמו בבית משוגעים בשוויץ, לאחר שנשלח לשם בכפייה ע״י שתי בנותיו הנאמנות, אבי ומגן. הוא מתכנן את בריחתו משם, בעזרתה של ביתו הנאמנה פלורנס. 


הסופר הבריטי אדוארד סנט-אוביין מוכר לקוראי הבלוג הזה בזכות סדרת הספרים ע״ש פטריק מלרוז שכתבתי עליה באריכות בבלוג הזה.

2. In Youth Is Pleasure - Denton Welch

הנובלה הקצרה הזו ראתה אור ב-1944, ועוקבת אחר אורוויל פים, יתום מאם ובנו של פקיד בינוני בצבא הבריטי, שמעביר את חופשת הקיץ עם אביו ואחיו, באנגליה השמרנית של שנות השלושים של המאה העשרים. 

בילדונגסרומן קטן עם השפעה פרוסטיאנית ברורה. ספר חביב שהומלץ לי ע״י מכר (חצי-) יהודי. כמעט סיימתי! בקרוב הפוסט..



דנטון וֵולְץ' היה סופר וצייר אנגלי שמת בדמי ימיו. שנים לאחר מותו, הוא ׳התגלה׳ מחדש ע״י הסופר האמריקאי ויליאם בורוז. עד כמה שידוע לי, אף אחד מספריו לא תורגם לעברית.

3. Rabbit, Run - John Updike 

הרומן הראשון בסדרת Rabbit מאת הסופר האמריקאי ג׳ון אפדייק ראה אור ב-1960, ועוקב אחר שלושה חודשים בחייו של הארי ׳רביט׳ אנגסטרום, שחקן כדורסל ואלפא-מייל לשעבר (has-been) שמוצא את עצמו ׳תקוע׳ בנישואין ועבודה שאינם משוש חייו.. הוא קם ועוזב את הכל ועובר.. לאן? לעיירה השכינה.. 


הרומנים של אפדייק היו שנים רבות על הכוונת שלי. אולי זה עידן מי-טו, אבל התפלאתי מאוד מהטון המיזוגני הדומיננטי של הרומן הזה (׳another American story of men escaping women׳ הגרדיאן קרא לו..)

4. Year of the Monkey - Patti Smith

קצת נוכחות נשית, בכל-זאת.. הסופרת, משוררת וזמרת המזדקנת פטי סמית שיחררה השנה עוד ממואר/יומן, העוקב אחר שנה בחייה. זהו טקסט קצת פחות נגיש משני ספרי הפרוזה הקודמים של פטי סמית (כתבתי עליהם כאן וכאן..)
עם זאת, הוא מצליח ללכוד את אותה רוח של מחשבה שמאפיינת את שני ספרי הפרוזה שקדמו לו. כמעט סיימתי! בקרוב הפוסט..


5. Imperium - Christan Kracht 

בתרגום העברי של הספר הזה נתקלתי במקרה לאחרונה בעת בביקור בארץ. על  כריסטיאן קראכט כתבתי כבר בבלוג הזה כאן וכאן. מעודד מאוד לראות שספריו מתורגמים לעברית, על-אף שלא מאוד סביר שימצאו בהם עניין יותר מכמה מאות תמהונים. 

על רגל אחת, קראכט מתמודד בספריו עם ההווה והעבר הגרמני, עם זהות וזיכרון לאומיים. באימפריום הוא הולך אחורה אל תחילת המאה העשרים, ומתאר את קורותיו של אחד אוגוסט אנגלהרדט, צעיר גרמני חדור אידיאלים שמפליג מגרמניה אל האי קבקון, אחד האיים הקטנים בארכיפלג ביסמרק, הלוא היא פפואה ניו-גינאה בימינו, כדי להקים שם קולוניה של שוחרי שמש וקוקוסים. 

זהו רומן דקיק אך די מאתגר. אלגוריה משעשעת על רוח הפנאטיות שהולידה את.. הנאציזם. מומלץ לקנייה ולקריאה. יש לי עוד כמה עמודים לעשות איתו..

יום חמישי, 19 בדצמבר 2019

קריאה. כתיבה. מחיקה


Reading is a mysterious activity; a kind of hallucinatory state, both vivid and frustratingly ephemeral. Whatever it is that we are utterly absorbed in will more often than not vanish from memory the moment it is set aside. 
The Happy Reader, Winter 2018 Issue


Writing is hard, or everyone would do it.  
The Art of Dying, Peter Schjeldahl

Writing consumes writers. No end of ones better than I am have said as much. The passion hurts relationships. I think off and on about people I love, but I think about writing all the time. 

I can see the paragraphs I’m writing as little jail cells, penning me into perspectives, conceits, ideas, jokes, and memories—stories! Not an original type of anxiety, for a writer.

Poetry makes nothing happen.
In Memory of W. B. Yeats, W. H. Auden

יום חמישי, 31 באוקטובר 2019

הגיע הזמן לסרב



Evil settles into everyday life when people are unable or unwilling to recognize it. It makes its home among us when we are keen to minimize it or describe it as something else. This is not a process that began a week or month or year ago. It did not begin with drone assassinations, or with the war on Iraq. Evil has always been here. But now it has taken on a totalitarian tone.

Teju Cole, A Time for Refusal, NY Times

יום רביעי, 11 בספטמבר 2019

כמה מחשבות על המצב



We were never not at war - אנחנו (ארה״ב, המערב, ישראל גם..) מצויים במצב תמידי של מלחמה, כך מכריזה הסופרת ומסאית האמריקאית רבקה סולניט במאמר קצר שפורסם במגזין הגרדיאן. חוסר יכולתנו - חוסר רצוננו לקבל את האחר (נשים, שחורים, ערבים..) גורמת לכך שאנו מצויים במצב תמידי של התנגדות, במצב תמידי של מלחמה כלפיהם. 

ירי-המוני, אלימות משטרתית, אלימות ביתית ואונס, דיכוי מיעוטים, רדיפת זרים - כל אלה הן דוגמאות למצב של מלחמה מתמדת שמופנית בעיקר כלפי האויב שבפנים. זו מלחמה שברוב המקרים מנוהלת ע״י גברים. לבנים. מלחמה שברוב המקרים מופנית כלפי נשים. 

The US began with a declaration that “all men are created equal” that left out all women, and since then its history has too often been devoted to perpetrating inequality. Recent mass shootings driven by racism and misogyny are a more extreme means of enforcing an oppression built into our economic and legal systems, and may be the result of a panic that those systems are not containing others well enough
***

מצב תמידי של מלחמה מצריך ליבוי תמידי של שנאה.

הפסיכיאטר ופילוסוף האלג'יראי-הצרפתי פרנץ פנון תיאר זאת כך, בספרו הראשון עור שחור, מסכות לבנות (Peau noire, masques blancs:) 

Hate is not inborn; it has to be constantly cultivated, to be brought into being, in conflict with more or less recognized guilt complexes. Hate demands existence and he who hates has to show his hate in appropriate actions and behavior; in a sense, he has to become hate. That is why Americans have substituted discrimination for lynching. Each to his own side of the street

***

שנאה וכעס הם סימפטומים של פחד וחרדה. פחד וחרדה מסכנה או מאיום כלשהו. האובייקט לחרדה יכול להיות דבר שאינו מאיים באמת, או דבר מאיים, כאשר החרדה מפניו אינה תואמת את מידת הסיכון במציאות.

מישהו דואג להזין את השנאה הזו, באופן כמעט יומיומי. על-פי רוב יהיה זה נציג שלטון בכיר, או באי כוחו. להם הנגישות הזולה והנוחה ביותר לאמצעי התקשורת והפצת המידע. כמעט תמיד מובטחת להם מלוא תשומת הלב ואוזנו הקַשֶּׁבֶת של האזרח.

***

הכושי משועבד לרגשי נחיתותו, כשם שהאדם הלבן משועבד לתחושת עליונותו. שניהם מונעים על-ידי נוירוזה בלתי-נשלטת.
פרנץ פנון, עור שחור, מסכות לבנות


***

בנימין נתניהו 2015: שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי

הליכוד 2019: אסור שתקום ממשלת שמאל שסומכת על ערבים שרוצים להשמיד את כולנו - נשים, ילדים וגברים

***

בחירות הן מצג-שווא של דמוקרטיה. או שמא מדובר בהפסקת-אש קצרה, בזמן ששני הצדדים מתחמשים להמשך המלחמה?

יום חמישי, 5 בספטמבר 2019

להתבונן בסבלם של אחרים


Pain is information.. it has a story to tell you. But you have to listen to it

למרבית מהטיעונים שהסופרת והפילוסופית סוזאן סונטג מציגה בספרה, Regarding the Pain of Others (להתבונן בסבלם של אחרים, ראה אור בעברית בהוצאת מודן ב-2005,) נחשפתי ראשית בקריאה בטור של הסופר הניגרי-אמריקאי טג׳ו קול ב-NY Times. 

להתבונן בסבלם של אחרים, שראה אור באנגלית בשנת 2003, כשנה לפני מותה של סונטג, ובמידה רבה נכתב בתגובה לאירועי ה-11 בספטמבר ולמלחמת עירק השניה שאירעה בעקבות נפילת התאומים, עוסק בצילום מלחמה וביחסם של המתבוננים לתמונות של הרס, חורבן וסבל אנושי.

טלוויזיהמעצם טבעה הארעי, משדרת רצף של תמונות שאינן משאירות ראיות. התמונות חולפות ברצף מסחרראחת אחרי השניהכל תמונה נלחמת על הזיכרון שהותירה התמונה שקדמה לה, וסופן שכולן נשכחות אחרי (או בזמןהפסקת הפרסומות..

לסצינה שמתאר תצלוםלעומת-זאתיש יכולת אינהרנטית ׳להותיר משקע,׳ בעצם כך שהתצלום מציג אירוע חד-פעמישלא ישוב (לפחות לא במדויקובעיקר אם לא בוים מלכתחילה..) אף-פעם.

***

When there are photographs, a war becomes ‘real’

תפקידם של צילומי מלחמה, מאז מלחמת קרים, להביא עדויות מהנעשה בעבר השני, בשדה-הקרב או בסביבתו, אל קוראי העיתונים היומיים, שבעורף. העדויות הללו מנגישות את הזוועה, והופכות את חזית הקרב ליותר קרובה, יותר ׳מוחשית.׳

בעזרת התמונות הללו אנו ׳תופשים׳ את גודל האסון, וכך גם מתקבעים במוחנו ׳זכרונות׳ הקשורים לאירועים הללו.

מאורע שלא היינו עדים לו, לפחות באמצעות תמונה, לא באמת קרה. הוא לא יתקבע בזיכרון שלנו בלי העזרה של ייצוג ויזואלי הולם:

Atrocities that are not secured in our minds by well-known photographic images, or of which we simply have had very few images.. these are memories that few have cared to claim 

אולם גם למדיום הצילום מגבלות רבות שסונטג מודעת היטב אליהן:

The problem is not that people remember through photographs, but that they remember only the photographs. ... To remember is, more and more, not to recall a story but to be able to call up a picture 

הקיבוע הזה של תצלום, או סדרה של תמונות, כמייצגים הנאמנים של ׳אירוע׳ כה מורכב (ובד״כ ארוך) כמו מלחמה או אסון הוא בעייתי במיוחד כשחושבים על מעמדן של תמונות שצולמו במחנות ההשמדה הנאציים מיד לאחר ׳שחרורם׳ על-ידי בעלות הברית, תמונות שנועדו להמחיש את גודל הזוועה שאירעה בהם רגע אחרי ששוחררו - הבעייתיות בכך, מעירה סונטג שמצטטת ישירות את חנה ארנדט, היא שהתמונות הללו של גדרות התיל, ערימות הגופות, ארובות הקרמטוריום שכבו - כולן מייצגות רגע קפוא מתום המלחמה, כשהמחנות כבר לא היו פעילים; מכונת המוות נדמה.

התיעוד הזה של הרגע שאחרי התקבע בתודעתנו.

זאת ועוד, הקביעה אין תמונה - לא קרה, מסוכנת כאשר אנו ערים לכך שישנם מקרים רבים בהם נוכחותם של צלמים פשוט אסורה (ברצועת עזה, למשל, אך גם במהלך מלחמת-המפרץ הראשונה, שהזינה את ערוצי החדשות באינספור צילומים לווייניים חסרי-תכלית, מה שהוליד את האמירה המפורסמת של ז׳אן בודריאר: ׳מלחמת המפרץ לא קרתה.׳)

***

The other, even when not an enemy, is regarded only as someone to be seen, not someone (like us) who also sees 

מיהם הסובייקטים שמוצגים בתמונות מלחמה? פעמים רבות הם אנשים זרים, פליטים סורים או הרוגים ממלחמת האזרחים בתימן.. אם הצליחו ׳להגיע אל׳ העיתון המערבי, סימן שמצבם עגום מאוד, אחרת לא היו זוכים ל׳זמן מסך.׳

תפקיד התמונה במקרה זה יהיה לזעזע, לערער, ולו לרגע, את תחושת הביטחון של הצופה/קורא, שמא המצב הקיצוני שבו נתונים האנשים האלה יכול גם לקרות לו?

הוא עשוי אפילו להרגיש רגש של חמלה כלפי סבלם. אך בה בעת נוצרת דיכוטומיה ברורה בינו ובינם; בין ה׳אני׳ הצופה והם, ׳האחרים׳.

הם סובייקטים דוממים, שקפאו לעד ברגע הסבל שלהם, או במותם, ואילו אני, הצופה, חי ונושם. אני מעביר עוד דף בעיתון. אני מזפזפ לערוץ טלויזיה אחר. האם זו העמדה הפאסיבית הזו של צפייה שאחראית גם לכהות הרגש כלפי הסובלים?

סונטג מעלה ספק בדבר יכולתן של תמונות אלו להביא לידי שינוילעורר רגשות מורכבים יותר מחמלה (אמפתיהאו הזדהות רגעית. היא סבורה שתפקיד של התמונות הללו לדחוף לפעולה, ולו בשל תחושת אשם חולפת:

So far as we feel sympathy, we feel we are not accomplices to what caused the suffering. Our sympathy proclaims our innocence as well as our impotence. To that extent, it can be (for all our good intentions) an impertinent- if not inappropriate- response. To set aside the sympathy we extend to others beset by war and murderous politics for a reflection on how our privileges are located on the same map as their suffering, and may- in ways we might prefer not to imagine- be linked to their suffering, as the wealth as some may imply the destitution of others, is a task for which the painful, stirring images supply only an initial spark

אולם היא מודעת היטב לאי-ההיתכנות של המעבר הזה לפעולה, שכן Wherever people feel safe.. they will be indifferent

הנה תמצית המודרנה: אדישות. הצופה המערבי מעלעל בדפי העיתון, מפהק מול תמונה אחת, מזדעדע לרגע מול תמונה אחרת, מתעשת וזורק את העיתון לפח..