יום חמישי, 31 באוקטובר 2019

הגיע הזמן לסרב



Evil settles into everyday life when people are unable or unwilling to recognize it. It makes its home among us when we are keen to minimize it or describe it as something else. This is not a process that began a week or month or year ago. It did not begin with drone assassinations, or with the war on Iraq. Evil has always been here. But now it has taken on a totalitarian tone.

Teju Cole, A Time for Refusal, NY Times

יום רביעי, 11 בספטמבר 2019

כמה מחשבות על המצב



We were never not at war - אנחנו (ארה״ב, המערב, ישראל גם..) מצויים במצב תמידי של מלחמה, כך מכריזה הסופרת ומסאית האמריקאית רבקה סולניט במאמר קצר שפורסם במגזין הגרדיאן. חוסר יכולתנו - חוסר רצוננו לקבל את האחר (נשים, שחורים, ערבים..) גורמת לכך שאנו מצויים במצב תמידי של התנגדות, במצב תמידי של מלחמה כלפיהם. 

ירי-המוני, אלימות משטרתית, אלימות ביתית ואונס, דיכוי מיעוטים, רדיפת זרים - כל אלה הן דוגמאות למצב של מלחמה מתמדת שמופנית בעיקר כלפי האויב שבפנים. זו מלחמה שברוב המקרים מנוהלת ע״י גברים. לבנים. מלחמה שברוב המקרים מופנית כלפי נשים. 

The US began with a declaration that “all men are created equal” that left out all women, and since then its history has too often been devoted to perpetrating inequality. Recent mass shootings driven by racism and misogyny are a more extreme means of enforcing an oppression built into our economic and legal systems, and may be the result of a panic that those systems are not containing others well enough
***

מצב תמידי של מלחמה מצריך ליבוי תמידי של שנאה.

הפסיכיאטר ופילוסוף האלג'יראי-הצרפתי פרנץ פנון תיאר זאת כך, בספרו הראשון עור שחור, מסכות לבנות (Peau noire, masques blancs:) 

Hate is not inborn; it has to be constantly cultivated, to be brought into being, in conflict with more or less recognized guilt complexes. Hate demands existence and he who hates has to show his hate in appropriate actions and behavior; in a sense, he has to become hate. That is why Americans have substituted discrimination for lynching. Each to his own side of the street

***

שנאה וכעס הם סימפטומים של פחד וחרדה. פחד וחרדה מסכנה או מאיום כלשהו. האובייקט לחרדה יכול להיות דבר שאינו מאיים באמת, או דבר מאיים, כאשר החרדה מפניו אינה תואמת את מידת הסיכון במציאות.

מישהו דואג להזין את השנאה הזו, באופן כמעט יומיומי. על-פי רוב יהיה זה נציג שלטון בכיר, או באי כוחו. להם הנגישות הזולה והנוחה ביותר לאמצעי התקשורת והפצת המידע. כמעט תמיד מובטחת להם מלוא תשומת הלב ואוזנו הקַשֶּׁבֶת של האזרח.

***

הכושי משועבד לרגשי נחיתותו, כשם שהאדם הלבן משועבד לתחושת עליונותו. שניהם מונעים על-ידי נוירוזה בלתי-נשלטת.
פרנץ פנון, עור שחור, מסכות לבנות


***

בנימין נתניהו 2015: שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי

הליכוד 2019: אסור שתקום ממשלת שמאל שסומכת על ערבים שרוצים להשמיד את כולנו - נשים, ילדים וגברים

***

בחירות הן מצג-שווא של דמוקרטיה. או שמא מדובר בהפסקת-אש קצרה, בזמן ששני הצדדים מתחמשים להמשך המלחמה?

יום חמישי, 5 בספטמבר 2019

להתבונן בסבלם של אחרים


Pain is information.. it has a story to tell you. But you have to listen to it

למרבית מהטיעונים שהסופרת והפילוסופית סוזאן סונטג מציגה בספרה, Regarding the Pain of Others (להתבונן בסבלם של אחרים, ראה אור בעברית בהוצאת מודן ב-2005,) נחשפתי ראשית בקריאה בטור של הסופר הניגרי-אמריקאי טג׳ו קול ב-NY Times. 

להתבונן בסבלם של אחרים, שראה אור באנגלית בשנת 2003, כשנה לפני מותה של סונטג, ובמידה רבה נכתב בתגובה לאירועי ה-11 בספטמבר ולמלחמת עירק השניה שאירעה בעקבות נפילת התאומים, עוסק בצילום מלחמה וביחסם של המתבוננים לתמונות של הרס, חורבן וסבל אנושי.

טלוויזיהמעצם טבעה הארעי, משדרת רצף של תמונות שאינן משאירות ראיות. התמונות חולפות ברצף מסחרראחת אחרי השניהכל תמונה נלחמת על הזיכרון שהותירה התמונה שקדמה לה, וסופן שכולן נשכחות אחרי (או בזמןהפסקת הפרסומות..

לסצינה שמתאר תצלוםלעומת-זאתיש יכולת אינהרנטית ׳להותיר משקע,׳ בעצם כך שהתצלום מציג אירוע חד-פעמישלא ישוב (לפחות לא במדויקובעיקר אם לא בוים מלכתחילה..) אף-פעם.

***

When there are photographs, a war becomes ‘real’

תפקידם של צילומי מלחמה, מאז מלחמת קרים, להביא עדויות מהנעשה בעבר השני, בשדה-הקרב או בסביבתו, אל קוראי העיתונים היומיים, שבעורף. העדויות הללו מנגישות את הזוועה, והופכות את חזית הקרב ליותר קרובה, יותר ׳מוחשית.׳

בעזרת התמונות הללו אנו ׳תופשים׳ את גודל האסון, וכך גם מתקבעים במוחנו ׳זכרונות׳ הקשורים לאירועים הללו.

מאורע שלא היינו עדים לו, לפחות באמצעות תמונה, לא באמת קרה. הוא לא יתקבע בזיכרון שלנו בלי העזרה של ייצוג ויזואלי הולם:

Atrocities that are not secured in our minds by well-known photographic images, or of which we simply have had very few images.. these are memories that few have cared to claim 

אולם גם למדיום הצילום מגבלות רבות שסונטג מודעת היטב אליהן:

The problem is not that people remember through photographs, but that they remember only the photographs. ... To remember is, more and more, not to recall a story but to be able to call up a picture 

הקיבוע הזה של תצלום, או סדרה של תמונות, כמייצגים הנאמנים של ׳אירוע׳ כה מורכב (ובד״כ ארוך) כמו מלחמה או אסון הוא בעייתי במיוחד כשחושבים על מעמדן של תמונות שצולמו במחנות ההשמדה הנאציים מיד לאחר ׳שחרורם׳ על-ידי בעלות הברית, תמונות שנועדו להמחיש את גודל הזוועה שאירעה בהם רגע אחרי ששוחררו - הבעייתיות בכך, מעירה סונטג שמצטטת ישירות את חנה ארנדט, היא שהתמונות הללו של גדרות התיל, ערימות הגופות, ארובות הקרמטוריום שכבו - כולן מייצגות רגע קפוא מתום המלחמה, כשהמחנות כבר לא היו פעילים; מכונת המוות נדמה.

התיעוד הזה של הרגע שאחרי התקבע בתודעתנו.

זאת ועוד, הקביעה אין תמונה - לא קרה, מסוכנת כאשר אנו ערים לכך שישנם מקרים רבים בהם נוכחותם של צלמים פשוט אסורה (ברצועת עזה, למשל, אך גם במהלך מלחמת-המפרץ הראשונה, שהזינה את ערוצי החדשות באינספור צילומים לווייניים חסרי-תכלית, מה שהוליד את האמירה המפורסמת של ז׳אן בודריאר: ׳מלחמת המפרץ לא קרתה.׳)

***

The other, even when not an enemy, is regarded only as someone to be seen, not someone (like us) who also sees 

מיהם הסובייקטים שמוצגים בתמונות מלחמה? פעמים רבות הם אנשים זרים, פליטים סורים או הרוגים ממלחמת האזרחים בתימן.. אם הצליחו ׳להגיע אל׳ העיתון המערבי, סימן שמצבם עגום מאוד, אחרת לא היו זוכים ל׳זמן מסך.׳

תפקיד התמונה במקרה זה יהיה לזעזע, לערער, ולו לרגע, את תחושת הביטחון של הצופה/קורא, שמא המצב הקיצוני שבו נתונים האנשים האלה יכול גם לקרות לו?

הוא עשוי אפילו להרגיש רגש של חמלה כלפי סבלם. אך בה בעת נוצרת דיכוטומיה ברורה בינו ובינם; בין ה׳אני׳ הצופה והם, ׳האחרים׳.

הם סובייקטים דוממים, שקפאו לעד ברגע הסבל שלהם, או במותם, ואילו אני, הצופה, חי ונושם. אני מעביר עוד דף בעיתון. אני מזפזפ לערוץ טלויזיה אחר. האם זו העמדה הפאסיבית הזו של צפייה שאחראית גם לכהות הרגש כלפי הסובלים?

סונטג מעלה ספק בדבר יכולתן של תמונות אלו להביא לידי שינוילעורר רגשות מורכבים יותר מחמלה (אמפתיהאו הזדהות רגעית. היא סבורה שתפקיד של התמונות הללו לדחוף לפעולה, ולו בשל תחושת אשם חולפת:

So far as we feel sympathy, we feel we are not accomplices to what caused the suffering. Our sympathy proclaims our innocence as well as our impotence. To that extent, it can be (for all our good intentions) an impertinent- if not inappropriate- response. To set aside the sympathy we extend to others beset by war and murderous politics for a reflection on how our privileges are located on the same map as their suffering, and may- in ways we might prefer not to imagine- be linked to their suffering, as the wealth as some may imply the destitution of others, is a task for which the painful, stirring images supply only an initial spark

אולם היא מודעת היטב לאי-ההיתכנות של המעבר הזה לפעולה, שכן Wherever people feel safe.. they will be indifferent

הנה תמצית המודרנה: אדישות. הצופה המערבי מעלעל בדפי העיתון, מפהק מול תמונה אחת, מזדעדע לרגע מול תמונה אחרת, מתעשת וזורק את העיתון לפח.. 

יום ראשון, 1 בספטמבר 2019

קטע מתוך רומן בכתובים, Hotel Eden


זמירה הירהרה ואז שברה את שתיקתה:

׳כשהייתי ילדה קטנה, בת חמש או שש, שמעתי לראשונה על השואה. ילדים שגדלים בישראל נחשפים לסיפורי השואה כשהם עדיין בגן. תחילה אומרים לך לעמוד  בצפירה ביום הזיכרון לשואה. ואז מלמדים אותך שמזמן, במדינה רחוקה בשם גרמניה, יהודים נרצחו באופן שיטתי על ידי אנשים שכונו הנאצים. אח״כ אתה למד שההרג התרחש במדינות רבות באירופה, במזרח ובמערב, על ידי אנשים שונים כמו צרפתים ואוקראינים. אבל הפרטים הקטנים לא חשובים לך כשאת כל כך צעירה. רק כשהייתי הרבה יותר מבוגרת, בת עשרים בערך, הבנתי כמה חסרת-היגיון שיטת הלימוד הזו: לומר לילד שאבות אבותיו נרצחו לפני חמישים שנים במדינה זרה, על ידי אנשים שדיברו שפה לא מוכרת ומשונה.. באותה מידה היית יכול לומר לו שהם נחטפו ע״י חייזרים ומעולם לא שבו..׳

גיחכתי קצת, וזמירה חייכה.

׳אין פלא שקראו לאושוויץ פלאנטה אחרת.׳

׳זה מטורף, נכון. אבל הסיפור הזה הותיר עליי רושם רב. שנים רבות נרתעתי כל פעם ששמעתי מישהו מדבר גרמנית. בסרטים בהם צפיתי, הקצינים הנאצים תמיד עברו מאנגלית לגרמנית כשצווחו את הוראותיהם הקטלניות. לא יכולתי להתנער מהאסוציאציה המיידית: גרמנית-רצח. כאילו שמיעת השפה עצמה עלולה להרוג אותך. גרמנים הם אנשים שכדאי להימנע מהם בכל מחיר. 

הבעתה הפכה רצינית מאוד.

כשאמרתי לאבי שאני מתכוונת לעבור לגור בגרמניה כדי ללמוד שם, תגובתו היתה ׳לא' ואז שוב 'לא' ושוב ושוב. חמש פעמים ׳לא׳. ספרתי. ואז 'למה?' חטוף. הוא לא הביע כעס כלל. הוא הביע תדהמה. הוא נראה כל כך  חסר אונים כשאמר את זה. למה שמישהו יבחר לעבור לחיות במקום כזה? האם השתגעתי?'

זמירה צחקה קלות.

'אני חושבת שבמובן מסוים עברתי לכאן כדי לנסות ולהשיב לעצמי את  הזכות על הנרטיב הזה. כדי להכניס כמה שינויים בסיפור. כמה תיקונים. שהיו רק קורבנות ותליינים. יהודים וגרמנים. טובים ורעים.'


יום שני, 26 באוגוסט 2019

קולם של הטובעים


לעיתים קרובים מאוד איננו יכולים, או איננו רוצים, לשים את עצמנו במצבו של אדם אחר. בעיקר לא כזה שזקוק לעזרה. חסר-אונים. אנו כהי-רגש לסבלו של האחר.

האם זה נובע משעמום או מרוע? מאדישות או מחוסר הבנה.

בביאנלה האחרון בונציה הציג האמן השוויצרי כריסטוף בוכל סירת דייגים שנמשתה מהים התיכון מלאה בגופות מהגרים.


סירת השיט הקטנה הפליגה מטריפולי לסיציליה כשעל סיפונה הצטופפו בין 800 ל–1,100 אנשים שרצו להגר לאירופה. במצב רגיל שהו על סיפון הספינה כ-15 אנשי צוות בלבד. אלף הנוסעים נדחסו לחללים הסגורים בבטן הסירה, לחדר המכונות ולכל פינה. הדלתות ננעלו עליהם. הסירה טבעה כ-200 קילומטרים מחופי האי האיטלקי, למפדוסה. 28 בלבד ניצלו.

בוכל העניק לעבודתו את השם Barca Nostra (הסירה שלנו,) בעיקר כדי להגדיש את האירוניה שבייחוס הסירה לאיזושהי תשוכת שייכות, או מטרה משותפת לצופים בביאנלה ולנספים.

Barca Nostra מזכירה גם את ה-Cosa Nostra, מילולית "העניין שלנו", אבל מעשית גם הכינוי המוכר של ארגון הפשע המאורגן הסיציליאני.  

כולנו שותפים למעשה פשע, ביקש בוכל לומר בעצם העמדת הסירה הטרופה בביאנלה של ונציה. כולנו אשמים בביצוע פשע.

צריך ככל הנראה אירוע קיצוני כדי להוציא אותנו מן האדישות בה אנו בד״כ שרויים. צריך להישיר מבט אל המוות, אל הזוועה, כדי לנסות להבין לרגע, להביע אמפתיה.

קול צעקתם של הנרדפים, של חסרי הכל, איננו נשמע אלא לרגע, ואז נבלע בשאון הלילה. קולם של הטובעים נבלע במעמקי המים.

***

בסוף חודש יוני השנה פירסם עיתון The Times תמונה של גופותיהם שלני מהגרים, אוסקר אלברטו ובתו בת השנתיים שטבעו שעה שניסו לצלוח את נהר הריו גראנדה בדרכם ממקסיקו לארה״ב השכנה. 

האב ובתו לא הצליחו לחצות את הנהר וטבעו יחדיו, שעה שהאם חיכתה לתורה לחצות סמוך לעיר מטמורוס שבצד המקסיקאי. הם היו שניים מתוך עשרות בני אדם שטבעו בנהר השנה.

במאמר דעה שפירסם כשבועיים אח״כ בעיתון ה-NY Times, קורא הסופר הניגרי-אמריקאי, טג׳ו קול, תיגר על הדעה הרווחת, לפיה פרסום תמונות מזעזעות של מהגרים מתים עשוי להביא לשינוי במדיניות או ביחס כלפיהם.

עורכי הטיימז שבחרו לפרסם את התמונה הצדיקו את מעשיהם בכך שהגנו על זכותה של התקשורת להפיץ את האמת המרה, שחשיפתה עשויה לגרום לאיזשהו צדק. אך תמונה של ילד מת בגבול ארה״ב-מקסיקו איננה ייצוג של האמת המרה, גורס קול. האמת המרה היא שהתמונה של האב ובתו המתים איננה מייצגת תאונה נוראה שקרתה, אלא מעשה פשע.

קול, צלם ומבקר צילום עם טור חודשי ב-NY Times, מגדיל וקובע שהפשע הזה בוצע ע״י הצופים בתמונה, אותם המונים שקונים את העיתון כדי לצרוך את מכסת הזוועות היומית שלהם, הצופים שמזפזפים בין ערוצי החדשות בחיפוש נואש אחר האסון הבא. 



איזה אדם צריך לראות צילומים כאלה כדי לדעת מה שהיה עליו כבר לדעת? מי אנחנו אם אנו צריכים להתבונן בתמונות אכזריות יותר ויותר כדי להרגיש משהו? מה יהיה מספיק אכזרי?

התמונות האלה הן מראות, קובע קול. לא חלונות. אנו מביטים בהן, והן משקפות משהו מפלצתי שקשה לנו ליישב עם התפיסה שלנו לגבי עצמנו.

אנו הצופים התמימים שעומדים מנגד שעה שהממשלות שלנו מוכרות נשק למשטרים אפלים, ממוטטות כלכלות של מדינות רעועות, מדכאות את מאוייהם של מיעוטים פוליטיים... אנו נוטלים חלק בענישתם של הקורבנות הללו. והקורבנות הללו תובעים בתמורה את הכרתנו, שאנו שותפים לדבר עבירה.

אולם קול סבור שאנו לא מוכנים לקבל את התביעה הזו. אנו דוחים אותה על הסף. יתרה מכך, הצורך שלנו להתבונן בתמונות כאלו, בראיות המרשיעות הללו, נועד בעצם לאשר לעצמנו שהקורבנות הללו, המהגרים הטובעים, המיעוטים הנרדפים, החלכאים ונדכאים - כולם ראויים לסבל שפוקד אותם, ראויים למוות האכזרי שמצפה להם.

עצם הסבל שלהם מעיד שאינם ראויים לחסד או לרחמים.


***

לסיום, ציטוט מתוך ספרו של הסופר הצרפתי ז׳אן פיליפ טוסן, חדר הרחצה:

Images without sounds are powerless to express horror. If the last few seconds of life of the ninety billion humans who have died since the earth was formed could be filmed and shown in succession in a movie theatre the spectacle would, I think, soon pall. If on the other hand the final sounds of their suffering in the last five seconds of their lives were recorded and then mixed on a single tape and presented to the public at full volume in a concert hall or opera, the whole of their wheezes, rattles, screams...
The Bathroom By Jean-Philippe Toussaint

יום רביעי, 14 באוגוסט 2019

עכבר שהוליד הר


אנחנו מטילים על ההיסטוריה את כל כובד משקלנו, מעמידים פנים שיש לאל ידה לביים את גיבורי הסיוטים שלנו. לעולם לא נִראה את המכפלת המלוכלכת, את מפת השולחן המצהיבה, את לשונית הצ'ק, את כתם הקפה. המאורעות יתגלו לנו רק מהצדודית היפה שלהם.

קוראיו הנאמנים של הבלוג ושאר יודעי דבר, יודעים זה מכבר שאטלס אוהב ספרים קצרים וצנומים. דברו ישר ולעניין, הוא מבקש מסופרי העולם. אל תכבירו מידי במילים כשאין בכך צורך. למה לדוש ולפרט כשאפשר לתמצת ולדייק? ואם אפשר לארוז הכל בספרון קטן, שנכנס בדיוק לכיס של הג׳קט, מה טוב.

ספרו של אֶריק ויאר סדר היום (במקור L'ordre du jour) עונה על הצורך הנ״ל במדויק. מהדורת הכיס הצרפתית מונה כ-150 עמודים המחולקים לפרקים קצרצרים של כחמישה עמודים לערך, בהם מתאר הסופר בפרטי פרטים כמה אירועים היסטוריים הרי גורל בין השנים 1933-1939. חלק מהאירועים שוליים לכאורה,  בבחינת השקט שקדם לסערה (מלחה״ע השניה.) אלא שהשקט הזה, מלמדנו ויאר, היה רווי בתככים וביצרים, בפוליטיקה אפלה ובאינטרסים אישיים כאלו ואחרים. ויאר מבקש להאיר על 

כריכת הספר מציגה תמונה של התעשיין הגרמני גוסטב קרוּפּ, אחד מתומכיו הנלהבים של היטלר, שהשתתף במפגש של בכירי התעשיה הגרמנית בברלין ב-1933, ערב הבחירות המכריעות. המשתתפים, קרוּפּ, אוׂפֶּל, סימנס, אגפא, באייר - כולם הפכו מזה כבר למותגים בעלי מימד כמעט מיתי, והם מוכרים ושגורים בפינו גם היום, כמעט מאה שנים אח״כ - אולם ב-1933, כשעוד היו בשר ודם, התבקשו התעשיינים הללו לתמוך בהיטלר ובמפלגה הנאצית תמורת שקט תעשייתי: ׳אתם תבטיחו לי את השלטון, אני אבטיח שתמשיכו לייצר בלי רעשי הרקע של וועדי העובדים, כוחות המחאה הסוציאליסטיים, ושאר מזיקים..׳ הפיתוי היה גדול מידי עבורם. הם השיבו הן ושלפו את הארנקים..

[במאמר מוסגר אספר שלפני שנים רבות קראתי את ספרו המאלף של ההיסטוריון האנגלי ויליאם מנצ׳סטר, The arms of Kruppשעוקב אחר ההיסטוריה עקובת הדם שהותירה משפחת התעשיינם הגרמנים, שסיפקה לקיסרות הגרמנית תותחים ולהיטלר טנקים..]

***

עד כמה שזכור לי, קראתי על ספרו של ויאר לראשונה  במאמר ביקורת שהתפרסם בעיתון הארץ. הספר ראה אור בצרפת לפני כשנתיים וזכה בפרס הגונקור היוקרתי, ולאחרונה תורגם גם לאנגלית ולעבריתזהו ספרו התשיעי של ויאר, בן ה-49, שבין השאר ניסה ידו בתסריטאות ובבימוי קולנוע.

ערב רב של מיני-עלילות, ערב-רב של דמויות מאכלסות את ספרו הצנום של ויאר, לעיתים מופיעות הן בחטף, כאילו התדפקו על דלת לא נכונה בבניין רב משרדים, כמו דמותו של הצייר השוויצרי לואי סוטר, שמגיח למופע קצר באמצע פרק שעוסק ברובו במפגש של הקנצלר האוסטרי שושינג והיטלר, כחודשיים לפני סיפוחה (אַנשׁלוּס) של אוסטריה לרייך הגרמני (בדיעבד היתה זו רק החזרה הגנרלית למופע הגרמני הגדול: פלישה לפולין, ואח״כ לצרפת, ואח״כ...)

פרק נוסף מתאר בפרטי-פרטים את המפגש האחרון של ראש הממשלה הבריטי נוויל צ׳מברליין (הפייסן) עם השגריר הגרמני בבריטניה, ריבנטרופ, ערב הפלישה הגרמנית לאוסטריה. 

Great catastrophes often creep up on us in tiny steps

איך צריך לקרוא את ספרו של ויארסדר היום אינו רומן היסטורי, גם לא נובלה או פשוט ׳סיפור׳. אין בספר רצף עלילתי של ממש. ניתן גם לקרוא חלקים ממנו בנפרד.

ניכר שויאר ערך מחקר היסטורי מקיף ומעמיק מאוד, קרא עשרות אם לא מאות ספרים וצפה באינספור קטעי ארכיון לפני שהרשה לעצמו להחיות מחדש את הדמויות שבספרולנפוח בהן חיים. כשהחל לכתוב, התאים כאמור את כל תובנותיו למימדים של ספר צנום מאוד וקצר יריעהוטוב שכךשכן הצרפתים ידועים ביכולתם להאריך בדברים ולהכביר במיליםובמיוחד כשמדובר בסיפורת היסטורית (ראו למשל, את עב הכרס נוטות החסד מאת ג׳ונתן ליטלשמזה עשור לערך נעוצה אצלי סימניה בליבו והבטחתי לעצמי שעוד אשוב לקרוא בוביום מן הימים..) 

***

אומרים שההיסטוריה חוזרת על עצמהפעם כטרגדיה ופעם כפארסהאך ממרחק השניםויאר מיטיב להציגה כפארסה בלבד.. יש מידה לא מבוטלת של קומיות בכתיבתו, יותר מקורטוב של ליריות ומליצות. כמעט תשעים שנה לאחר מעשה, נדמה לא אחת שהמספר של סדר היום לועג לדמויות המרכזיות בספרו ומטיח בהן ביקורת ללא רחם: על שהתקפלו תחת הלחץ שהופעל עליהם, על שהשתכנעו בקלות, על שבחרו בחירות איומות.. ושמא קראו נכון את המפה ובחרו בצד החזק יותר?
מה יכתבו בעוד יובל שנים על ברק אובמה, שהניח לפוטין ולאסד להפוך את סוריה למגרש משחקים של אש ותופת? מה יאמרו ההיסטוריונים על מנהיגי ישראל, מימין ומשמאל, שבמשך יותר מחמישים שנה הכשירו את הפיכתה של  רצועת עזה ממקום של מסחר ושגשוג לאזור מוכה אסון הומניטרי?

ההיסטוריה, מלמדנו ויאר בספרו מאיר העינים, כמוה כתל אבנים גבה-קומה.  הר עצום מימדים שהתרגלנו לנוכחותו בחיינו ואף לא חשבנו להטיל בו  ספק. תוריד אבן אחת ועוד אחת, ולפתע תיגלה לעיניך גבעה, מבנה שונה בתכלית. עכבר שהוליד הר.

זו כעל הנראה תפקידה של הסיפורת, המרוסנת מכבלי ה׳היסטוריה כמדע מדויק׳ - להסיר את הלוט מן הנראטיב שהפך לשגור, לחשוף את הבדיה.

יום חמישי, 16 במאי 2019

תצלום רגעי מספק רק דיוקן ריק



החיים הם מכונה לעקירת הישות; היא שוללת מאיתנו הכל, מאז ילדותנו, ואחר כך מאכלסת אותנו מחדש בהטילה אותנו אל תוך מרחץ של קשרים, של קולות, של מסרים שמשנים אותנו עד אין־קץ, אנחנו בתנועה מתמדת; תצלום רגעי מספק רק דיוקן ריק...

רחוב הגנבים, מתיאס אנאר (מצרפתית: משה רון)

יום שבת, 22 בספטמבר 2018

כמה מחשבות על צילום


כמה מחשבות על צילום בעקבות קריאה בספרו של רולאן בארת, Camera Lucida (בעברית ראה אור תחת הכותרת, מחשבות על הצילום, בהוצאת כתר.) 




מה מספרת התמונה הזו? שני פסי רכבת, כמעט מאונכים, שמובילים לשער. שער למקום אחר.

הפתח. במרכז התמונה. כמו פה פעור שבולע את כל מה שנכנס אליו. פסי הרכבת הם השינים, או הלשון המשוננת.

מה לוחש הפה הזה? האם את ההפך מדבריה המפורסמים של פסל החירות?

Give me your tired, your poor,

Your huddled masses yearning to breathe free


לאן מובילים פסי הרכבת? מדוע אין רכבת בתמונה? 

זו הכניסה. אחת הכניסות למקום. מקום ללא שם. מקום שמוביל לשומקום. המקום ממנו שבו הרכבות ריקות.

זהו הפתח לפלאנטה אחרת (ק. צטניק.) למטרופולין המוות (אוֹטוֹ דֹּב קוּלְקָה.) 

***

מדוע קודרים השמיים ממעל? מדוע צולמה התמונה בשחור-לבן?

האם לגרסה שצולמה בצבע תהיה אותה השפעה?

***

כמה גרסאות של תמונה זו קיימות? האם השפעתן זהה או שחלקן העתקים בלבד?

מהו המקור? ראיתי את התמונה הזו כ״כ הרבה פעמים בחיי אך אין לי שום זיכרון של פעם ראשונה.

***

איך אני ניגש לתמונה הזו? כיצד אני מנסה להבין אותה?

מה היא מעוררת בי? האם זו אמפתיה, סוג של משיכה? או שמא סלידה, רתיעה. מנגנוני המגננה מתעוררים מיד. אני דרוך ומוכן להביע את מחאתי. 

מה מספרת התמונה הזו? מה היא תספר למישהו שמעולם לא ראה אותה. מישהו מפלאנטה אחרת.

***

מתי היתה הפעם הראשונה שסיפרו לי על השואה? האם כל הנראטיב הזה, על אלפי הסתעפויותיו, הוא בכלל תוצר של זיכרון? או שמא הוא בכלל טבוע בנו? מוטבע בנו, מינקות. 

אם אראה אותה לבני בן השמונה, שלא שמע דבר על אושוויץ או על מאורעות השואה מימיו, מה יגיד עליה?

***

זהו מקום נטוש. עיר רפאים. מקום שהיה פעם משהו אחר. ששימש לדברים אחרים.

ולמה הוא משמש היום? מעבר להיותו מקום של זיכרון. מקום שהפך לחלק מההיסטוריה אך הוא בה-בעת מעבר לזמן.

הוא שייך ולא שייך. 

יום שבת, 14 באפריל 2018

כמה מחשבות על הגירה


1.1 ‏שעה שצה״ל העמיד יחידת צלפים על הגבעות הסמוכות לגדר ההפרדה בין מדינת ישראל ופלאנטת עזה, ועדה שמינה שר החינוך נפטלי בנט זיהתה ‏הזדמנות אסטרטגית: ‏רחבי העולם חיים היום כשישים מיליון איש עם זיקה כזו או אחרת למדינת ישראל. את חלקם ניתן לגייר, גורסים חברי הועדה.

2.1 בבריטניה מציינים השבוע יובל לנאומו של חבר מפלגת השמרנים, אנוך פאוול, שנשא ב-1968 את נאום "נהרות הדם", שבו הזהיר כי בהתירה הגירת-יתר, הממלכה המאוחדת "בונה לעצמה מדורת שריפת גופות" (דבריו קטעו קריירה שנראתה מבטיחה עד אז). 

2.2 חמש שנים אח״כ, ב-1973, פרסם הסופר הצרפתי ז'אן ראספאי את מחנה הקדושים, נובלה שתיארה כיצד אירופה נופלת בפני גלי הגירה מאסיביים ובלתי מבוקרים מתת היבשת ההודית. 

2.3 כניעה, הרומן האחרון של הסופר הצרפתי מישל וולבק מנציח במידה רבה את קו המחשבה הזה.

3.1 בקובץ המאמרים מוצא האחרים (The Origin of Othersשראה אור בסוף 2017, בוחנת הסופרת וזוכת פרס נובל לספרות טוני מוריסון, כיצד תרבות ההמונים, הספרות והשפה היומיומית ממדרים באופן סיסטמתי את השונה, את האחר ומקבעים את התפישה הרווחת לגביו כמטרד, מזיק, עול כלכלי וסכנה חברתית ותרבותית. 

4.1 הסופר הניגרי-אמריקאי טג׳ו קול בהרצאה שנשא בסופ״ש שעבר בברלין: ׳‏כל עוד הזר, השונה, האחר יוצג בתקשורת, בטלוויזיה ובקולנוע כיצור חסר רגישות, על גבול הלא האנושי, מטרד שניתן וכדאי להיפטר ממנו בקלות, ‏שיח הפחד והשנאה סביב שאלת המהגרים לא יאבד מתקיפותו.׳ 

4.2 ראו גם ׳רצח אקראי

5.1 בראיון לעיתון הצרפתי לה-מונד, ההיסטוריון וארכיאולוג דומיניק גרסיה אומר: ׳במידה רבה, הנראטיב סביב מושג האומה והבנייתן של קהילות מדומיינות מנוגד לטבע האנושי לנוע ולנוד. גלי ההגירה ההמוניים שאנו עדים להם היום אינם ייחודיים לתקופתנו.׳

6.1 ׳כל בני-האדם מגלים במהלך חייהם שהאושר המושלם אינו בגדר האפשר: ואולם מעטים מהרהרים שגם ההפך נכון. אדם אינו יכול להיות אומלל בתכלית. מה שמונע את הגשמת שני המצבים הקיצוניים טבעו אחד: קיומנו האנושי סותר את האין סופיות. לעולם אין אנו יודעים מה צופן לנו העתיד - בשעת שפל יש בלבנו תקווה, ובעת אושר קיים גם החשש מפני המחר.׳
פרימו לוי, הזהו אדם

יום ראשון, 18 בפברואר 2018

מילון הקלישאות, גוסטב פלובר


חוץ ממרסל פרוסט, שהיה גאון על אף שהיה טרחן לא קטן
גוסטב פלובר הוא ככל הנראה אחד הסופרים הצרפתים 
המעניינים ביותר של המאה התשע-עשרה. בספריו הוא איתגר לא מעט מהנורמות שרווחו בחברה הצרפתית בת זמנו, חברה שהיתה בתקופת חייו בעיצומו של מעבר בין מלוכה למשטר רפובליקאי, דרך הקיסרות של נאפוליאון וחזרה למלוכה. 

על-אף שהיה קורא אובססיבי, פלובר פעם כתב: "איזה מלומד יכולתי להיות אילו הכרתי רק חמישה או שישה ספרים." למרות זאת הוא קרא למעלה מאלף וחמש-מאות ספרים במהלך כתיבת הרומן האחרון שלו, בובאר ופקושה. 

הוא השקיע בכתיבת הספר, ששקל להוסיף לו את תת-הכותרת, אנציקלופדיה של הטיפשות האנושית, חמש השנים אך מת לפני שסיים את כתיבתו. 
החיים קצרים מידי ופרוסט ארוך מידי, אמר פעם הסופר הצרפתי וזוכה פרס הנובל אנטול פראנסאז לרווחת קוראי הבלוג הזה שזמנם קצוב, הבאתי כאן מבחר מושגים ממילון הקלישאות של פלובר, לראשונה בתרגום לעברית.

המילון פורסם ב-1911, כשלושים שנים לאחר מותו של פלובר, אולם ערכי המילון, כמה מאות במספר, נכתבו בעשור האחרון לחייו של פלובר, וככל הנראה היו אמורים להתפרסם כחלק מהרומן בובאר ופקושה, שהיה כאמור היצירה האחרונה שפלובר כתב.

פלובר משתעשע פה בליהטוט עם מבחר מהקלישאות שרווחו בחברה הצרפתית בת זמנו. במקום להתנגח בהן, הוא מאשר את כל הרעיונות השכיחים שרווחו בתקשורת הכתובה בימיו, ותוך-כדי-כך חושף את אווילותן.

קריאה נעימה!



אָבְּסִינְתְ: רעל מסוכן במיוחד: כוס אחת ואתה מת. עיתונאים שותים ממנו כשהם כותבים את המאמרים שלהם. הרג יותר חיילים צרפתים מהבדואים.

אֶגוֹאִיזְם: התלוננו על האגואיזם של אחרים אך אל תבחינו בזה שלכם.

אֲגַם: דאגו שתמיד תהיה אישה בקִרְבָתכם כשאתם צועדים על שפת האגם.

אוֹפְּטִימִיסְט: שווה-ערך לאידיוט.

אוֹרְיֶנְטָלִיסְט: אדם שטייל הרבה.

איטליה: חובה לבקר בה מייד אחרי החתונה. מאכזבת למדי, שכן איננה יפה כמו שאומרים.

איטלקים: כולם מוזיקאים. כולם בוגדניים.

אִימְפֶּרְיָאלִיסְטים: כולם אנשים הגונים, מנומסים, שלווים, מיוחסים.

אִינְקְוִיזִיצְיָה: מייחסים לה כמות מוגזמת של פשעים.

אֱלֹהִים: וולטר בעצמו אמר: ״אילו אלוהים לא היו קיים, צריך היה להמציאו.״

אַלְכּוֹהוֹלמקור כל המחלות המודרניות. (ראה, אבסינט וטבאק.)

אָמָּנוּתמובילה לאישפוזלא מועילה לכלוםכי ניתן להחליפה בקלות במכונות שמביאות תוצאות טובות יותר

אמנים: כולם בדחנים. התמקדו באדישות שלהם. התפלאו שהם לבושים כמו כולם. מרוויחים סכומים הזויים, אך מבזבזים הכל ללא הבחנה. מוזמנים לארוחות-ערב במסעדות לעיתים קרובות. אישה אמנית איננה אלא יצאנית. אי-אפשר לכנות את מה שהם עושים עבודה.

אנגליםכולם עשירים.

אֶצְבַּע: אצבע האל בוחשת בכל.

אִפּוּק: דבר בלתי-אפשרי.

אֲצֻלָּה: כולם בזים לה וכולם מקנאים בה.

ארכיטקטים: כולם אידיוטיםתמיד שוכחים להוסיף מדרגות לתכנון הבניין.

ארנב: ישן עם עינים פקוחות.

אשליות: עשו רושם שיש לכם אשליות רבות, אך התלוננו על-כך שכולן אבדו לכם.

אשֶׁר: כשמדברים על אדם מְאֻשָּׁר: ״הוא נולד עם כתר על הראש״. אף אחד לא יודע מה זה אומר, לא כל שכן בן שיחתך.








בּוּרְסָהמד-חום לדעה הציבורית

בטהובןהימנעו מלבטא את שמו ביטובן. צאו מגדרכם כשמנגנים את יצירותיו.

בטלןכל הפריזאים בטלניםעל-אף שתשעה מכל עשרה פריזאים מגיעים מהפרובינציהאף-אחד לא עובד בפריס.

בֵּיצָה: נקודת-מוצא לתאוריה פילוסופית על מוצאם של בעלי-החיים.

בִּירָהאסורה לשתיה, גורמת לגודש בדרכי הנשימה.

בנקאיםכולם עשירים. ערבים, זאבים, טורפים.


בעלי-נכסים: בני האנוש נחלקים לשתי מעמדות: בעלי הנכסים והדיירים.

ברוקרים: כולם גנבים.

בריאות: יותר מידי בריאות גורמת למחלות. 

בְּרָכוֹת: תמיד כנות, נלהבות, לבביות, וכד׳.









גבינה: צטטו את האימרה של בריה סאווארן: ״קינוח ללא גבינה זה כמו אישה יפת-מראה שחסרה לה עין.״

גוף: אילו ידענו איך פועל גופנו, לא היינו מעזים לעשות תנועה אחת.


גִּזְרָה: גזרה יפה היא הפַּסְפּוֹרְט הבטוח ביותר.

גירושין: אילו נפוליאון לא היה מתגרש, הוא היה עדיין יושב על כס השלטון.

ג׳ירפה: מילה מנומסת כדי לא לקרוא לאישה נָאקָה.

ג׳נטלמן: כבר אין כאלה.

גנרל: תמיד מְכֻבָּד. לעיתים-קרובות חוֹרֵג מתפקידו, ומנסה לשמש כשגריר, יועץ מקומי או ראש ממשלה. 

גַּרְדּוֹם: הזדמנות לבטא כמה מילים רָהוּטות לפני המוות.

גֶּרִילָה: גורם יותר נזק לאויב מאשר צבא רגיל.

גרמניה: תמיד מלווה במילים: בלונדינית, חולמנית. אך איזה סדר צבאי יש להם!









דאגֵרוֹטִיפּ: יחליף את הציור (ראה צילום.)

דֶּגֶל הלאום: מראהו מפעים את הלב.

דִּיוָה: כל הזמרות מכונות דיוות. 

דִּילֶטַנְט: אדם עשיר, מנוי לאופרה.


דיפלומה: סימן להתמחות במדעים. לא מוכיחה כלום.

דיפלומטיה: קריירה יפה אך למודת קשיים ותעלומות. מתאימה רק לאצילים. מקצוע בעל חשיבות עלומה, אך גבוהה יותר ממסחר. דיפלומט יהיה תמיד חד ומתוחכם.


דִּמְיוֹן: תמיד בריא. מעורר חשד. אם אין לך דמיון, בוז לדמיונם של אחרים. כדי לכתוב רומנים, צריך רק קצת דימיון.

דִּקְדּוּק: למדו את ילדיכם מגיל צעיר שדקדוק הוא דבר פשוט וברור.

דקדקנים: כולם פֶּדַנְטים. 
דַּקָּהאיש איננו מבין כמה דקה היא ארוכה.


דרוויןזה שאמר שאנו צאצאי הקופים

דת: אחת מיסודות החברה. חיונית לבני המעמדות הנמוכים, אך לא יותר מידי. אימרו בלהט: ״דת אבותינו.״










הוצאות להורג: התלוננו על-כך שנשים נוכחות בהן.

הורים: תמיד מעצבנים. הסתירו את אלה מביניהם שאינם עשירים.

הִיסְטֶרְיָה: לבלבל עם נימפומניה

הכרת-תודה: אין צורך להביעה.

הלוויה: אמרו על המנוח: ״ולחשוב שסעדנו יחדיו רק לפני שמונה ימים!״ מכונה קבורה כשמדובר בגנרל, טמינה כשמדובר בפילוסוף. 

הפסקה (בהצגה): תמיד ארוכה מידי.

הריסות: מעוררות את הדימיון ומעניקות לנוף מימד פיוטי.


הַרְמוֹן: השוו בין תרנגול במחיצת תרנגולותיו וסולטן בהרמונו. חלומם של כל הסטודנטים.


הֶרְנְיָה: כולם סובלים ממנה בלי להיות מודעים לכך.


השגחה-עליונה: מה היינו עושים בלעדיה?

השכלה: לבוז לה כאילו היתה סימן לצַרות אֹפֶק.

הַשְׁעָרָה: לעיתים קרובות מסוכנת, תמיד נועזת.

התאבדות: סימן לפחדנות.

הִתְעַמְּלוּת: אי-אפשר להגזים בחשיבותה. מעייפת את הילדים.

הִתְעַנְּגוּת: מילה מְגֻנָּה.








ואלס: התנגדו לו בתוקף. ריקוד פתייני וטָמֵא שמתאים לנשים זקנות בלבד.

וַגְנֵר: למשמע שמו, הגיבו בגיחוך, והתלוצצו על מוזיקת העתיד. 









זייפנים: תמיד פועלים תחת האדמה.

זִמָּה: כל המילֹים המדעיות שמקורן ביוונית או בלטינית מכילות איזשהו רמז לזִמָּה.

זְמַן: נושא תמידי לשיחה. מקור אוניברסלי למחלות. תמיד להתאונן עליו.

זָקֵן: כשמדברים על הצפות, על סערות, וכולי., זקני העם אף-פעם לא זוכרים שנתקלו במקרה חָמוּר כזה.

זָקָןסימן לכוחזקן ארוך מידי גורם לנשירת השיערמָגֵן על העניבה מפני כתמים

זְרוֹעַצריך זרוע מברזל כדי להגן על צרפת








חדשנות: תמיד מסוכנת.

חובות: דירשו מאחרים לבצע את חובותיהם, על מנת להשתחרר מהם. חובות יש לאחרים כלפינו, אך לא לנו כלפיהם.


חו״ל: התלהבות מכל מה שמגיע מחו״ל היא סימן לליברליות. סלידה מכל מה שאיננו צרפתי, סימן לפטריוטיות.

חוֹלֶה: כדי לשפר את הרגשתו של אדם חולה, התלוצצו על  פגיעותו והתייחסו בביטול לסבלו.

(ה)חוק: איש אינו יודע מה זה.

חיותהואילו יכלו החיות לדברחלקן יותר חכמות מבני האדם

חינוך: עשו רושם שזכיתם לחינוך רב. בני המעמדות הנמוכים אינם זקוקים  לחינוך כדי להרוויח את לחמם.

חָלָב: ממִיס צדפות. מושך נחשים. מלבין את העור; נשות פריס רוחצות בחלב כל בוקר.


חליפת-מכתבים: ז׳אנר ספרותי שמיועד אך ורק לנשים.

חֹםתמיד בלתי-נסבל. מוטב לא לשתות כשחם


חֲצוֹת: קצה גבול האושר וההנאות המהוגנות; כל מה שנעשה אחר-כך אינו מוּסָרִי.

חֶרֶב: הצרפתים רוצים שיגינו עליהם בעזרת החֶרֶב.

חַרְדָּל: חרדל טוב יש רק בדיז׳ון. מזיק לקיבה.

חֵרוּתהו חֵרוּתאילו פשעים מבצעים בשמך! כל אלו שביצענו-אנו היו הכרחיים. החֵרוּת איננה רישיון לעשות כל-דבר (אימרה של שמרנים.)

חֹרֶףתמיד יוצא-דופן (ראה גם, קיץ.) בריא יותר משאר העונות.


חשבון: תמיד גבוה מידי.

חתוליצור בוגדניטיגריס מְבֻיָּתגזרו להם את הציפורניים כדי שלא יחלו במחלת הוֶרְטִיגוֹ









טֶבַע: כמה שהטבע יפה! אמרו כל עת שאתם מבקרים בכפר.

טעם: כל מה שפשוט הוא בטעם טוב. אישה שמתנצלת על הופעתה הםשוטה היא אישה בעלת טעם טוב.







יהודי: בן-ישראל. כל היהודים סוחרים במשקפיים.

יונה: לאכול רק עם אפונים.




יוצא-מן-הכלל: אימרו שהוא מאשר את הכלל. אל תטרחו להסביר למה.

יין: נושא לשיחה בין האנשים. היין הטוב ביותר מגיע מבורדו, והרופאים ממליצים עליו בחום. ככל שהוא טבעי יותר, כן הוא גרוע יותר. 

ילדים: התייחסו אליהם בחמימות כשיש אנשים אחרים בסביבה.

ים: חסר גבולות. משקף את האינסוף. מעורר מחשבות גדולות. בחוף הים הצטיידו תמיד במשקפת. הביטו בים ואימרו: ״כמה מים! כמה מים!״



יפה: כל מה שטוב הוא גם יפה. ׳זה ממש יפה!׳ זה שיא ההערכה.

יָרֵחַ: משרה מלנכוליה. האם ייתכן שחיים עליו בני-אדם?








כְּאֵב: יש לו תמיד תוצאה חיובית. כאב אמיתי ניתן תמיד להכיל.

כָּבוֹד: כשמדברים על כבוד, השתמשו בציטוט: הכבוד הוא אי תלול וחסר גבולות; מרגע שעזבת אותו, לא תוכל לשוב עליו. דאגו תמיד לכבוד שלכם אך לא לזה של אחרים.

כּוּשִׁי: דברו כמו כושים אם אתם רוצים שזרים יבינו אתכם, לא משנה מאיפה באו. ניתן להשתמש בשפה זו גם בהודעות טלגרף.

כושים: מפליא שהרוק שלהם לָבָן ושהם מדברים צרפתית.

כושיות: חמות יותר מהלבנות (ראו גם, חומות ובלונדיניות.)

כירורגים: אכזריםיש לכנותם קצבים

כיתת יורים: עדיפה על הגיליוטינה. מאושרים אלו שזכו לכבוד שכזה.

כלב: נוצר אך ורק כדי להציל את חיי בעליו. הכלב הוא חברו של האדם.

כפפות: משוות מראה מהוגן.

כמרים: צריך לסרס את כולם. שוכבים עם עוזרות-הבית שלהם ומביאים עימן ילדים שהם מכנים אחיינים. מילא, יש כמה טובים ביניהם.

כְּפָר: אנשי הכפר טובים מאנשי העיר: קנאו במזלם. בכפר הכל מותר; בגדים תחתונים, פארסות, וכיוצא בזה.


כרית: אסורה לשימוש, גורמת לגִּבֶּנֶת.

כֶּרֶס: אימרו בֶּטֶן כשיש נשים בסביבה.

כתב-חרטומים: שפתם העתיקה של המצרים. הומצאה ע״י הנזירים, כדי להסתיר את סודותיהם הנפשעים. מפליא שיש אנשים שמבינים אותם! אולי מדובר בכלל  בבדיחה?

כְּתִיבָה: כתב-יד יפה פותח דלתות רבות בחיים. בלתי-קריא: סימן לעיסוק במדעים. לדוגמא: מרשמים של רופאים.

כֻּתְנָה: שימושית בעיקר לאזניים.



לה-פונטן: התעקשו שמעולם לא קראתם את מעשיותיו. כנוהו בחורצ׳יק, כותב מעשיות נצחי. 

לורד: אנגלי עשיר.

לֶחֶם: איש אינו יודע אילו דברים נוראים שמים בתוכו.

לחשוב: עניין מכאיב; לעיתים קרובות הדברים שגורמים לנו לחשוב הם זניחים. 


לטינית: שפתו הטבעית של האדם. מקלקלת את הכתיבה. שימושית אך רק כדי לקרוא את הכיתובים על מזרקות ציבוריות. חישדו בציטוטים בלטינית: הם תמיד מסתירים משהו לא מהוגן.








מאסטרו: מילה באיטלקית שמשמעותה, פסנתרן.

מִדְבָּרמשם באים התמרים

מַדָּע: מעט מדע מרחיק מהדת והרבה משיב חזרה אליה.

מהגרים: מתפרנסים מלימוד שיעורי גיטרה ומהוֹנָאָה.

מודפס: האמינו לכל מה שמודפס. לראות את שימך מודפס! יש אנשים שמבצעים פשעים רק כדי שזה יקרה להם.

מוזיקאי: ייעודו של מוזיקאי אמיתי איננו להלחין מנגינותאו לנגן בכלי נגינהאלא לבוז לוירטואוזים

מוזיקה: מעוררת מחשבות רבות. מעדנת את ההליכות. לדוגמא: הִמְנוֹן ה המרסֵיֶיז.
מונופול: התנגדו לו בכל תוקף.

מָחוֹךְ: מונע ילודה.


מחלת-ים: כדי לא לחלות בה, מספיק לחשוב על משהו אחר.

מטאפורות: יש יותר מידי מהן.

מטריאליזם: הקפידו להגות ולהדגיש כל הֲבָרָה באימה.


מילון: אמרו עליו: ״הוא שימושי רק לנִבְעָרים.״ להתשמש במילון בחרוזים? מֵבִישׁ!

מִיסְיוֹנֶרים: כולם נאכלים או נצלבים.

מְכִירָה: למכור ולקנות, זו מהות החיים.

מֶלוֹן: נושא חביב לשיחה סביב השולחן. האם זה יֶרֶק? האם זה פרי? האנגלים אוכלים אותו כקינוח, זה מעורר תהייה.

מלונותטובים רק בשוויץ.

מלחמה: התנגדו לה בתקיפות.

מְלֻמָּדים: לעגו להם. כדי להיות מלומד, צריך רק זיכרון טוב ומעט עבודה.

ממציאים: כולם גומרים בבית-משוגעים. מישהו אחר מרוויח מהתגלית שלהם, זה לא פייר.

מנקותכולן גרועותאי-אפשר למצוא מנקה טובה!

מְסִירוּת: התלוננו על כך שהיא חסרה אצל אחרים. ״בעניין זה אנו נחותים מהכלבים!״

מִסְעָדָה: הקפידו להזמין מנות שלא הייתם אוכלים בבית. במקרה של מבוכה, הזמינו את המנות ששכניכם לשולחן הזמינו.

מַסְרֵקגורם לנשירת שיער.

מְעָרות: מקום משכנם של הגנבים. תמיד מלאות בנחשים.

מפלצות: כבר לא נתקלים בהן.

מְקוֹרִי: גחכו על כל מה שמקורי, שנאו אותו, והשמידו אותו, אם יזדמן לכם.


מַקְיַאוֶולִי: כנוהו נָבַל, אפילו אם לא קראתם את כתביו.

מקרוני: אכלו אותו בידיים, כמו האיטלקים.

מַרְטִירים: כל הנוצרים הראשונים היו מַרְטִירים.

מִשְׁטָרָה: תמיד טועה.


מִשְׂרָדתמיד עובר מאב לבן.

מַתָּנָהערכה לא קובע את מכירהומחירה לא קובע את ערכההמתנה איננה חשובהמה שחשוב זו הכוונה.

מִתְנַקֵּשׁתמיד פחדןאפילו אם הוא עשוי ללא חטא ונועז. אָשֵׁם פחות ממֵצִית.








נאולוגיזם: סופה של השפה הצרפתית.

נוֹחוּת: המצאה של הזמנים המודרניים.

נחשכולם ארסיים.

נֶכֶס: אחד מיסודות החברה. קדוש יותר מהדת.

נעורים: כמה שהם יפים! צטטו את השיר האיטלקי הבא, גם אם אינכם מבינים מילה ממנו: O Primavera! Gioventù dell'anno! O Gioventù! Primavera della vita! (הו, אביב! נעורי השנה! הו נעורים! אביב החיים!)


נער: תמיד פרחח. זה תמיד כך. התפלאו אם זה לא כך.

נערה: בטאו את המילה בזהירות. כל הנערות חיוורות, כחושות וזכות. מינעו מהן גישה לספרים, ביקורים במוזיאונים, בתיאטרון או בז׳רדן דה פלאנט, ליד כלובי הקופים.

(ה)נצרותשיחררה את כל העבדים.

נְקֵבָה: השתמשו במילה אך-ורק כשאתם מדברים על חיות. בניגוד למין האנושי, בעולם החי הנקבות יפות פחות מהזכרים. לדוגמא: פסיון, תרנגול, אריה, וכד׳

נשיקה: אמרו לישוק, הגון יותר. גניבות מתוקות. נערה מנשקים על המצח, אמא על הלחי, לאישה יפה נושקים על ידה, לילד על צווארו, למאהבת על שפתיה.








סָגוּר: תמיד הרמטית.

(ה)סֵדֶר: אילו פשעים מבצעים בשמך(ראה גם, חירות).

סִיּוּטמגיע מהקיבה.

סִיפִילִיסכולםפחות או יותרחולים בסיפיליס

סטודנט: כולם לובשים ברט אדום, מכנסי פרשים, מעשנים מקטרת ברחוב ולא לומדים.

סלבריטאיםהתעניינו בכל-פרט קטן מחייהםכדי להטיל בהם דופי.

סֵפֶר: לא משנה מאיזה סוג, תמיד ארוך מידי.

סִפְרוּת: עיסוק של בטלנים.

סנונית: כנו אותן מבשרות בוא האביב. מאחר ואיש אינו יודע מאין הן באות, אימרו שהן מגיעות ״מחופים רחוקים״ (פואטי.)







עֻבָּר: כל איבר אָנָטוֹמִי שמשומר בכּהַל.

עברית: כל מה שאיננו מבינים.

עִדָּן (המהפיכות): תמיד נפתח מחדש כי כל ממשלה חדשה מבטיחה להביא לסיומו.

עיטור (של לגיון הכבוד): התבדחו עליו אך גם חימדו אותו לעצמכם. אם קיבלתם  אותו אמרו שלא ביקשתם אותו.

עיתונים: משחיתים את דעת הציבור. נושא לויכוח. כיתבו לעיתונאים כדי לספק להם רעיונות. התרגזו כשתראו שם זהה לשלכם.

עלה גפן: סמל לאונות מינית באמנות הפיסול.

עלי דפנה: מונעים שינה.

עניים: העזרה להם מכפרת על כל החטאים.

עָצָבים: אמרו שאלו העָצָבים כל פעם שאינכם מזהים את מקור המחלה; הסבר שישביע את דעת המאזין. 

עֲצִירוּת: כל אנשי העט סובלים מעצירות. משפיעה על הנטייה הפוליטית.



עקרונות: בלתי ניתנים לערעור; אי אפשר לדעת מה טיבם, או מה מספרם; ולמרות זאת, הם קדושים.







פּוֹעֵל: תמיד הגון, בתנאי שאיננו משתתף בהפגנות.

פושע: תמיד נועז.

פחד: נותן לך כנפיים.

פטריותלקנות אך ורק בשוק.

פיהוקיש לומר״סלח לי, אתה לא משעמם אותיזו הקיבה שלי.״

פילים: בעלי זיכרון יוצא מן הכלל, אוהבים מאוד את אור השמש.

פירמידהמֵיזָם מְיֻתָּר.

פָּנִיםרְאִי הנֶפֶשׁ. הרי שיש אנשים שנפשם מכוערת מאוד.

פסי-רכבתאילו היו לנפוליאוןהוא היה בלתי-מנוצחשבחו את המצאתם ואימרו״כן אדוניאני בעצמי הייתי הבוקר ב-X...; עליתי על הרכבת בשעה X...; נפגשתי שם עם מאן דהואוכיוצא-בזה., ובשעה x שבתי חזרה!״ 

פסנתר: חובה בכל סלון.

פְּעִילוּת: מגינה מכל המחלות: תמיד מומלץ לעשותה. 

פריס: הזונה הגדולה. גן עדן לנשים, גיהנום לסוסים.

פניקס: שם טוב לחברת-ביטוח נגד שריפות.







צבאמגן על החברה.

צדק: לעולם אל תדאגו לו.

ציפור: יחלו להיות ציפור, ואימרו בלחש:  ״כנפיים! כנפיים!״ מעיד על נֶפֶשׁ פיוטית.

צילום: יחליף את הציור (ראה דאגֵרוֹטִיפּ.)

צמחים: מרפאים את חלק הגוף האנושי לו הם דומים.

צנזורהשימושיתיש לומר.

צעידה: צעידה אחרי הארוחה מאיצה את העִכּוּל.







קוֹלוֹנְיות: דברו עליהן בעֶצֶב.

קונצרט: תחביב ראוי.

קור: בריא יותר מהחום.

קוראן: ספרו של מוחמד, עוסק אך ורק בנשים.  

קיבהמָקוֹר כל המחלות.

קידמה: תמיד לא מובנת וחפוזה מדי.

קיץ: תמיד יוצא-דופן (ראה גם, חורף.)

קלרינט: הנגינה בו גורמת לעיוורון. לראיה: כל העיוורים מנגנים בקלרינט.

קפהמְעוֹרֵראיכותי רק אם הגיע מלה-הברה שבדרום צרפתבארוחה רשמית יש לשתות בעמידהבעדיפות ללא סוכרעושה רושם שחיית במזרח

קרבתמיד עקוב מדם. בקרב יש תמיד שני מנצחיםהמביס והמוּבָס

קָשֶׁה (שם תואר): תמיד ״כמו אֶבֶן


קשירה (בשלשלאות): קושרים בשלשלאות כלבים ותשוקות אסורות.

קתוליותהשפיעה לטובה על האמנויות.








רוֹבֶה: כדאי להחזיק רובה בכפר.

רווקיםכולם אגואיסטים ונהנתנים. צריך לאסור את כולם. צפויה להם  זיקנה אומללה.

רומנים: משחיתים את ההמונים. פחות מוסריים כשהם מתפרסמים כסדרות בעיתונים, מאשר בכריכה. גלו סוֹבְלָנוּת רק לרומנים היסטוריים, כי הם מלמדים היסטוריה. ישנם רומנים שנכתבים באִזְמֵל, אחרים במחט.

רופאי-שינים: כולם שקרנים. משתמשים בצבת. קל להתבלבל בינם ובין האורטופדים. מתיימרים להיות כירורגים כפי שהאופטיקאים מתיימרים להיות  מהנדסים. 

רפואה: התייחסו אליה בביטול כשאתם בריאים.

רפובליקנים: לא כל הרפובליקנים גנבים, אך כל הגנבים רפובליקנים.







שאטובריאןמֻכָּר בעיקר בזכות הסטייק שנושא את שמו.

שאלה: לשאול זה להשיב. 

שאפתןבפרובינציהכל אדם שמרבה לדבר על עצמו״אינני שאפתן!״ משמע אגואיסט או חסר ביטחון.


שוטים: כל מי שלא חושב כמוך.

שח-מט: סמל לטקטיקה צבאית. כל המצביאים הגדולים הצטיינו במשחק. רציני מידי בתור משחק, אך בָּטֵל בתור מדע.

שיחה: הימנעו מלדבר על דת או פוליטיקה.

שִׁיטָה: לא מועילה בכלום.

שִׁירָהלא שימושית בעליל: יצאה מהאופנה.

שירות: להחטיף לילדים על הראש; להכות חיות; לנזוף בעוזרת או במנקה; להעניש עבריינים - זה לעשות להם שירות טוב.



שמפניה: נשתית בכל ארוחה חגיגית. עשו רושם שאינכם סובלים אותה, כי ״זה לא יין.״  מעוררת התלהבות בקרב בני המעמדות הנמוכים. ברוסיה שותים יותר שמפניה מבצרפת. בזכות השמפניה נפוצו רעיונות צרפתים ברחבי אירופה. בתקופת העוצרות, לא עשו דבר חוץ מלשתות שמפניה. אך אל תאמרו ״שתינו שמפניה.״ אמרו ״לגמנו״ שמפניה. 


שַׁמְרָן: פוליטיקאי שמן. ״שמרן מוגבל! - כן אדוני, הגבולות שומרים עלינו.״

שֵׁנָהשֵׁנָה מְרֻבֶּה מְעַבָּה את הדם. 

שעון: טוב רק אם יוצר בז׳נבה. בסיפורי אגדות, כשדמות שולפת שעון הוא תמיד מתגלה כבָּצָל: בדיחה מוצלחת ״האם השעון שלך מדויק? - הוא מכוון את השמש.״ 

שָׂפָם: משווה לבעליו מראה צבאי.

שריפה: מחזה שאסור להחמיץ.

שרירים: תמיד מברזל.









תַּאֲוָה: מילה בה משתמשים הכמרים, כדי לתאר את תאוות הבשרים. 

תֵּבֵל: אמרו ארבע קצוות תבל, על אף שכדור הארץ עגול.

תנ״ךהספר העתיק בעולם.

תקופה (שלנו): בקרו אותה בתוקף. התלוננו על כך שאיננה פואטית. כנו אותה תקופת מעבר, דקדנטית.

תקציבאף-פעם לא מאוזן.

תרנגול: אדם רזה תמיד יאמר שתרנגול שמן לא יכול להיות טוב.

תזמורת: ראי פני החברה: כל-אחד מבצע את תפקידו ומעל לכולם יש מנצח אחד.