משאלה אחת

רק משאלה אחת בליבו. לנסוע לאיסטנבול. לשוב ולפסוע באותן סמטאות בהן פסעו אבותיו.

לטעום את צליליו הזרים של האורייענט.

המצאת היומיום

מרכז הסחר העולמי הוא הדימוי המונומנטלי ביותר שבין כל דימויי האורבניזם המערבי

לראות את מנהטן מקומתו ה-110 של מרכז הסחר העולמי. תחת האובך המתערבל ברוח, האי העירוני, ים בלב ים, מניף את גורדי השחקים של וול סטריט, מתחפר בגריניץ', מעמיד מחדש את גבעות מידטאון, נרגע בסנטרל פארק ולבסוף נעשה גבנוני מעבר להארלם. נחשול של קווים אנכיים. לרגע קט הראייה בולמת את המולתם. המסה עצומת הממדים משתתקת ממש תחת עינינו. היא הופכת למרקם שבו חופפים זה לזה הקצוות של השאפתנות והקלון, ההבדלים הבוטים בין גזעים וסגנונות, הניגודים בין הבניינים שנבנו אך אתמול וכבר הפכו לפחי אשפה וההתפרצויות העירוניות של חיי היומיום, אשר חוסמות את המרחב.

בשונה מרומא, ניו יורק מעולם לא למדה להזדקן תוך כדי משחק בכל שכבות העבר שלה. ההווה שלה ממציא את עצמו, שעה אחר שעה, בתוך פעולה שתכליתה להשליך את מה שהושג ולהתגרות בעתיד. עיר המורכבת ממקומות נישאים ומתבליטים מונומנטליים. הצופה יכול לקרוא בה יקום אשר נהנה עד להתפקע. 

כאן נכתבים הדימויים הארכיטקטוניים של צירוף הניגודים, אשר נוסה בעבר הרחוק במיניאטורות ובמרקמים מיסטיים. על בימה זו, עשויה בטון, מתכת וזכוכית, שמרחבי מים קרים משרטטים אותה בין שני אוקיינוסים (האטלנטי והאמריקאי), מרכיבות תכונותיו הנעלות ביותר של הגלובוס רטוריקה אדירת ממדים של הפרזה, הן בהוצאה והן בייצור. 

[...]

ההתרוממות עד פסגת מרכז הסחר העולמי פירושה היחלצות מאחיזת העיר. הרחובות אינם מחבקים עוד את הגוף ואינם הופכים בו חזור והפוך על פי חוק אנונימי; הוא אינו מנוכס, אינו שחקן ואף אינו משוחק על ידי המולתם של הבדלים רבים כל כך ועל ידי עצבנותה של התחבורה הניו יורקית. מי שמטפס לגובה זה נחלץ מההמון הסוחף, המערבל בתוכו כל זהות, בין אם של מחברים ובין אם של צופים. כשהוא נמצא מעל למים אלה, איקרוס יכול להתעלם מתחבולותיו של דדלוס בתוך מבוכים ניידים שאין להם סוף. התרוממותו הופכת אותו למציצן. היא מעמידה אותו במרחק בטוח, הופכת את העולם המכשף שהיה בתוכו כ"דיבוק" לטקסט הנמצא לפניו, בטווח ראייה. הודות להתרוממות זו אנו יכולים לקרוא את העולם הזה, אנו יכולים להיות עין השמש, מבטו של האל. התלהבותו של דחף סקוֹפי  וגנוסטי. להיות אך ורק הנקודה הצופה, זו בדיית הידע.

[...]

הרצון לראות את העיר קדם לאמצעים הנחוצים לסיפוקו של אותו רצון. הציורים מימי הביניים ומתקופת הרנסנס דימו עיר שנראתה בפרספקטיבה מבעד לעין שעד אותה עת לא הייתה קיימת כלל.  הם המציאו בו-זמנית את המעוף מעל העיר ואת הפנורמה שמעוף זה אִפשר. בדיה זו הפכה את הצופה של ימי הביניים לעין שמימית. היא יצרה אֵלִים. האם השתנו פני הדברים מאז ארגנו הליכים טכניים "כוח רואה כול"?  העין הטוטלית, שדמיינו ציירי העבר הרחוק, שורדת בתוך יצירותינו. אותו דחף לבחון את הדברים רודף את משתמשי התוצרים הארכיטקטוניים, בבואו להגשים היום את האוטופיה שאתמול הייתה רק מצוירת. המגדל בן 420 המטרים, אשר משמש חרטום למנהטן, ממשיך לבנות את הבדיה היוצרת קוראים, הופכת את מורכבות העיר לקריאוּת ומקפיאה את ניידותה האטומה לכדי טקסט שקוף.

[...]

ומנגד, משתמשיה הרגילים של העיר חיים "למטה", במקום שנפסקת בו הראוּת. הצורה הבסיסית של התנסות זו היא היותם צועדים (Wandersmänner) שגופם מציית למשיכות העט העבות והדקות של "טקסט" אורבני, שאותו הם כותבים בלא שיוכלו לפענחו. משתמשים אלה משחקים במרחבים שאינם נראים; הם אינם מכירים אותם אלא באופן עיוור, כמו במגע האהבה פנים אל פנים.

[...] 

מכיוון שהיא חומקת מהטוטליזציה הדמיונית של העין, מוזרותו של היומיום אינה עולה על פני השטח, או שפני שטחה הם רק גבול קדמי, שוליים הנגזרים על רקע הנראה. הייתי רוצה לאתר, בתוך המכלול הזה, פרקטיקות הזרות למרחב ה"גיאומטרי" או ה"גיאוגרפי" של ההבניה החזותית, הפנאופטית או התיאורטית. פרקטיקות אלה של המרחב מתקשרות לצורה ייחודית של פעולות ("אופני עשייה"), ל"מרחביות אחרת"  (חוויה "אנתרופולוגית" פואטית ומיתית של המרחב) ולתנועה אפלולית ועיוורת של העיר המאוכלסת. זו עיר נודדת, עיר מטפורית, אשר מחלחלת באופן הזה אל תוך הטקסט הבהיר של העיר המתוכננת והקריאה.

***

מתוך ספרו של מישל דה-סרטו, "המצאת היומיום" שיראה אור בקרוב בהוצאת רסלינג.

בעיות בייצוג השואה

"לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות", כתב הפילוסוף היהודי-איטלקי תאודור אדורנו בשנת 1949.


ולא בכדי.. השואה איננה ניתנת לייצוג. או כפי שכותב ו.ג.זבאלד על ז׳אן אמרי , עיתונאי ומסאי הצרפתי ששרד את מחנות הריכוז אושוויץ ובוכנוולד: רוב עיסוקה של הספרות שנכתבה על ובעקבות השואה הוא בסופו של דבר (ב)חיפוש אחר צורה לשונית שבאמצעותה יהיה אפשר לבטא חוויות ששיתקו את יכולת הביטוי.

כאמור, לספרות קשה מאוד לתאר את הזוועה, להעמיד מראה מול המציאות היומיומית באירופה בין השנים 1940-1944 ולתאר, מילה במילה ובאופן מדויק, את הגירושים, את הרדיפות, את האכזריות ה(בלתי)אנושית, את ההרג הסיסטמתי, את אובדן צלם האנוש של הקורבנות ושל התליינים גם.


אך יותר מכל קשה לה לספרות לתאר את התליין, את האחראי למעשים המתוארים כאן למעלה, את האיש שמאחורי המדים, את הנאצי כבן-אדם.


ספרים העוסקים בתקופת השואה לא חסרים.. אולם כאלו המסופרים מנקודת מבטו האקסקלוסיבית של התליין, אין הרבה. את יומניו של גבלס לא תיזכו לקרוא בעברית או באנגלית בשנים הקרובות, ואת מיין קאמף, שנכתב שנים לפני מלחמת העולם השניה, קוראים בעיקר מאחורי שערי האקדמיה, גבוה גבוה במגדל השן..


איך בכל זאת נזכה להציץ לתוך נפשו של הצורר? איך נבין את מניעיו, ניחשף למחשבותיו, נקרא את נימי נפשו? מזה כמה שנים אנו עדים לתופעה חדשה בספרות.. תת-ז'אנר חדש נולד, ספרות העוסקת במאורעות השואה, המסופרות מנקודת מבטו הייחודית של התליין, בניגוד לזו של הקורבן.

ב2006 זכינו להיכרות עם התליין באמצעות דמותו של מקס אוהה, גיבור ספרו של ג'ונתן ליטל (את הפוסט שכתב גל ברזילי על נוטות החסד תוכלו לקרוא פה.) לאחרונה ראה אור בצרפת ספרו של רומן סלוקומב, אדוני המפקד (מצרפתית, Monsieur le Commandant,) הנמסר מנקודת מבטו של צורר אחר, לא נאצי אמנם, אך אנטישמי לא קטן.

הסופר ומחזאי הצרפתי פול-ז'אן הוסון הוא בורגני קתולי ורפובליקני קנאי, אנטישמי מובהק ותומך נלהב במארשל פטן ובשיתוף הפעולה עם הכובש הנאצי, שיתוף שהוא מאמין שיעשה רק טוב לשני העמים.


בתחילת אדוני המפקד, מחתן הוסון את בנו אוליבייה עם אילסה, שחקנית קולנוע גרמניה שהופיעה במספר סרטים מצליחים בשנות השלושים של המאה העשרים. לשניים נולדת בת. באיזשהו שלב הוסון האנטישמי מתחיל לחשוד באילסה, על אף חזותה הארית. הוא שוכר בלש פרטי שיפשפש בעברה ומגלה, למורת רוחו, שהוריה של אילסה הם יהודים.


הוסון, שמוצא את עצמו נמשך באופן בלתי נשלט לכלתו, שומר את המידע לעצמו.


ידעתי במהלך חיי, במובן התנכ"י של המילה, מאות נשים: נערות מבית טוב, איכרות, משרתות, תופרות, פרוצות, מרקיזות, קלות-דעת, בורגניות, אחיות, דיילות, דוגמניות, שחקניות תיאטרון, פלרטטניות, סטודנטיות, קוראות נאמנות ועוד ועוד [...] היום, אני מתבונן בעברי. מה נותר לי מכל החיבוקים המשכרים, מכל הנשיקות הסוערות, מכל הליטופים, הנשיכות, הגניחות, הצעקות, מהטירוף? מדפיקות הלב הסוערות, מההתעלויות ומהירידות, ומהאקסטזות העילאיות? מה נותר? לא כלום


אני רוצה להתעכב בבחירה הזו של סלוקומב ושל ליטל, לתאר את התלייין כסוטה (לעיתים קרובות מינית), שכן היא מהדהדת עבורי את אי-האפשרות שמזכיר אדורנו לעיל, לתאר את הזוועה, פשוטה כמשמעה. 


מקס אוהה של ליטל וז'אן-פול הוסון של סלוקומב שניהם אנשים בודדים המחפשים קירבה בדרכים 'לא נורמאליות', רוצה לומר לא נורמטיביות.. 


הסטייה הזו, הדוויאציה מהנורמליות, היא זו שמסייעת לסופר לתאר את המפלצת שבאדם: הוסון הנמשך לאשתו של בנו (משיכה המשולה לגילוי עריות) ואוהה הנמשך לגברים הינם נציגיה הנאמנים ביותר של 'הנורמה' בה בעת שהם מייצגים את הסטייה ממנה.


שהרי אם נציג את התליין כאדם מן המניין, בעל מסור, אב למשפחה, אדם 'נורמטיבי' - איפה תבוא לידי ביטוי ה'חייתיות' בדמותו? איכן מתחבא הפרא בתוך האדם? 

***

זאת ועוד, שני הספרים שלפנינו, נוטות החסד ואדוני המפקד, כתובים כווידוי: "אחי בני האדם, תנו לי לספר לכם איך זה קרה", מבקש מקס אוהה מקוראיו בפתח הרומן עב-הכרס נוטות החסד, וסוחף אותנו לתוך טקסט שאורך קרוב ל1000 עמודים; ואילו אדוני המפקד כתוב כמכתב ארוך שכותב ז'אן-פול הוסון למפקד האס-אס, השטורמבאנפיהרר ה.שולנהאמר. 


הצורך הזה להתוודות הוא ככל הנראה זה שמושך את הקורא להתמיד ולקרוא ברומנים הללו, גם כשהזוועה המתוארת בהם נעשית קשה מנשוא: אצל ליטל אלו ההוצאות להורג ההמוניות במזרח אירופה; אצל סלוקומב אלו הפמפלטים האנטישמיים ופרו-נאציים בהם מביע הוסון את סלידתו הברורה מהיהודים (סלידה שהקורא נחשף לה באמצעות מאמרים שהוסון מפרסם בעיתונים צרפתיים, הקוראים להשמדת העם היהודי, ונמסרים מילה במילה במכתבו של הוסון למפקד הנאצי.) על אף שאין חידוש פה עבור הקורא הישראלי המודע היטב לשיתוף הפעולה ששרר בין רבים מהצרפתים והנאצים במהלך מלחה"ע השניה, קטעים רבים ברומן אינם 'נעימים' לקריאה ואף צורמים..


בתרבות המערבית (הנוצרית) לוידוי מטרה אחת: בקשת מחילה. במקרה שלנו: המספרים חושפים בפני הקורא את מעשיהם או את הזוועות להן היו שותפים ונקטו או לא נקטו עמדה כדי למנוען. הקורא, במודע או לא, מגלה אמפטיה כזו או אחרת כלפי הגיבורים, ועם אמפטיה זו מתפתח אט אט במהלך הקריאה תהליך של הבנה. והבנה, כידוע, היא גם קבלה.

***

הארכתי די בדברי. רציתי לחלוק עמכם כמה מחשבות שעלו במוחי בתום הקריאה בספרו של רומן סלוקומב. בקרוב יהיה הספר זמין לקריאה בעברית. תוכלו אז לשפוט בעצמכם.

ההולנדים הטובים

הכול היה גם יכול להיות אחרת.

באחד מן המחזות של ז'אן פול סארטר ('בדלתיים סגורות', דומני) מסופר בפריסאי אשר במהלך הכיבוש, מחשש מהכובש הנאצי, מחליט להיפטר מכמות ספרים נכבדה מספרייתו, שהיו ברובם יצירותיהם של 'סופרים אסורים'. בחופזה הוא משליך את הספרים בפתח בניין זר, בתקווה להסיח את מבטו של הכובש ממנו ולהפנותה כלפי אחרים, חפים מפשע ככל הנראה. לחרדתו נזכר אותו אדם שהספרים שהשליך מכילים כולם חותמת אישית (אקס ליבריס) בחלקה הפנימי של הכריכה. הוא נאלץ מייד לברוח מפאריס, פן ייתפס.

ספרו של האנס קיילסון, קומדיה בסולם מינורי, שראה אור לאחרונה בהוצאת כתר, בנוי סביב תֶּמָה קומית שמזכירה במידה רבה את זו המתוארת לעיל.

הנובלה שכתב קיילסון ראתה אור במקור בגרמנית בשנת 1947 אך 'התגלתה' ב2010 בלבד, כשתורגמה לאנגלית (בדומה ל'לבד בברלין', ספרו של האנס פלאדה, שגם הוא התגלה רק ב2009, על אף שראה אור גם הוא בשנת 1947.)
 

***

וים ומרי הם זוג, נשואים טריים, שמסכימים להחביא בעליית הגג שבביתם יהודי בשם ניקו במהלך הכיבוש הנאצי בהולנד. 

תחילה הכל הולך כשורה וניקו משתלב בחייהם כאילו היה בן בית. אך לזוג התמים ניכונה הפתעה, בה נעוץ הפאן הקומי שבנובלה, ומכאן שמה:

וים ומרי לא היו פחדנים מטבעם. כשהחליטו להסתיר אצלם מישהו, ידעו היטב מה הסיכון שלקחו על עצמם - עד גבול מסוים, ככל שניתן להעריך סיכונים מראש. שכן בסיכונים יש תמיד "הפתעות", ואותן אי אפשר כמובן לצפות מראש. 


אך נניח לעניין ההפתעה, שכן הוא בעל חשיבות פחותה לצורך פוסט זה. מעניין אותי יותר לחקור את המניעים האידיאולוגיים שעומדים מאחורי כתיבת הנובלה הזו, ושבאים לידי ביטוי בבחירות הספרותיות של קיילסון.

כאמור, וים ומרי מארחים בביתם אדם זר, יהודי, נרדף ע"י החוק. הם מחליטים לעשות זאת בעצת יופ, חבר לעבודה של וים ומעין פעיל מחתרת שעושה למען היהודים באמסטרדם:

יופ הכיר את האנשים שמהם תבע פעולה. עם האחד דיבר על ״פעולה אנושית טהורה״, לעומת זאת עם השני על ״אהבת הזולת הנוצרית כלפי הנרדפים״, ועם השלישי על החובה הלאומית״. כך השיג את מטרתו שהייתה תמיד זהה.

ואולם, מה שמניע את וים ומרי הינו עמוק יותר מהסבר כזה או אחר. קיילסון נוטע בגיבוריו רגש כן של שליחות:

מרי תפסה, שמילים כמו אהבת הזולת או חובה לאומית או אי-ציות אזרחי הן רק הד קלוש לרגש העמוק שהניע אותה ואת וים לתת לאדם נרדף מקלט בביתם.
 

***

ככל שמתקדמת העלילה ומרי ווים חולקים עם קרוביהם את סודם, הם מגלים שיותר ויותר אנשים מסתירים בביתם יהודים או מסייעים בדרך כזו או אחרת לסיום הכיבוש ומחבלים במאמציו של הכובש הנאצי:

"כמעט כולם עושים את זה״, אמר יופ, כדי לחזק אותו בהחלטתו. 

׳הטובים׳, אותן נפשות ששמות את ידיהן בכפותיהן כדי להציל יהודים, נמצאים בכל מקום בנובלה של קיילסון. למעשה כמעט שאינו מזכיר בספרו את משתפי הפעולה הנלהבים, עושי דברו של הפיהרר.
 

באמצעות הנראטיב הזה מסיר קיילסון, אם במכוון ואם לאו, את עול האשמה מהעם ההולנדי שקיבלו לזרועותיו כשנמלט מגרמניה להולנד ב1936, ומעניק לכולם תעודת פטור, כביכול עשו כל מה שיכלו, או לפחות את המוטל עליהם, כדי למנוע את רדיפתו והשמדתו של העם היהודי. ובכל זאת, הרכבות יצאו תמיד בזמן.. 

תחושה זו אף מתחזקת כאשר, כמעט מבלי משים, מבחין הקורא במְסַפֵּר, או שמא בסוֹפֵר, שמסתתר בין השורות:

לפני שלושה ימים תפסו את יופ; הוא נלכד, מתוך חוסר זהירות, בגלל הלשנה - מי יודע. דברים כאלו קרו עכשיו - לצערי - פעמים רבות מדי. זה היה סיכון שלקח על עצמו כל מי שהשתתף במשחק.

***

הספר שלפנינו מכיל יצירה נוספת, רשימה אוטוביוגרפית בשם כאן ביתי, בה עוסק קיילסון בעיקר בזכרונות מילדותו בגרמניה. על אף שליצירה זו חשיבות ספרותית פחותה מזו של הנובלת המוזכרת לעיל (שהוכתרה, אגב, כ'יצירת מופת' על ידי הניו-יורק טיימס) ניתן למצוא בה נימה אנושית כנה וניכרת בה רגישותו של הסופר.

להקשיב לכל מלמול של העולם

 

צריך אפוא להטות אוזן קשובה לכל מלמול של העולם. 

מישל פוקו, תולדות השיגעון בעידן התבונה

על אף שהייתי מציב את ספרו של הסופר הגרמני ו.ג.זבאלד, אוסטרליץ, בין עשרת הספרים האהובים עליי, אל ספרו קמפו סנטו, האחרון בתרגומי הוצאת כתר, ניגשתי ביראה.

 

יראה על שום מה, תשאלו? יראתי מן ההילה שנצטברה סביב הסופר, אשיב. ואבהר: כמו סופרים רבים אחרים, בעיקר כאלו שכותבים או כתבו ספרות עיונית, כמו וולטר בנג'מין, מישל פוקו, ז'אק דרידה ואחרים, גם כתיבתו של זבאלד נוטה להיות סבוכה ועשירה בהקשרים סמויים. החיבור הייחודי שלו בין כתיבה עיונית ובין כתיבה לירית לפרקים עשוי להרתיע אך הוא בה בעת, לפחות עבורי כקורא, מקור המשיכה של זבאלד ככותב.

הספר שלפנינו הינו אסופה של מאמרי ביקורת שפורסמו לאחר מותו הפתאומי של זבאלד בתאונת דרכים בשנת 2001, בהם עסק זבאלד ביצירותיהם של סופרים ואמנים גרמנים לצד כמה קטעים שכתב בעת ביקורו באי קורסיקה, מקום הולדתו של נאפוליאון בונפרטה. ערכם הספרותי של קטעים אלה הלקוחים כמו מתוך יומן מסע שניהל, עולה בעיני בכמה מונים על זה של המסות שקובצו כאן שכן, כפי שכותב עורך הספר, סון מאיר, באחרית הדבר הקצרה שבסוף הספר, ניתן לשמוע את קולו הייחודי של זבאלד דווקא בקטעי פרוזה קצרים אלו, הכתובים לעיתים במין היסוס ולעיתים תכופות נעדרת מהם הנחישות הניכרת בכתיבתו הביקורתית של זבאלד.  

 

במידה רבה עוסקים ספריו של זבאלד בזיכרון, ובמניפסטציות הפיזיות  או המופשטות יותר שלו בחיינו. בין אלו הפיזיות נמצא עיסוק נרחב בהריסות, במוזיאונים, בבתי קברות ובמונומנטים היסטוריים - שרידים ארכיאולוגיים מתקופות שחול הזמן ביקש לכסותן ולהשכיחן ממהלך ההיסטוריה - עיסוק אשר אינו נפקד גם מן הספר הנידון כאן. ובין אלו המופשטות נמצא את זבאלד עוסק במנהגים עממיים (מנהגי האבל בקורסיקה, או בגרמניה של פוסט-מלחה״ע השניה, למשל).

התמקדותו של זבאלד בספרות הגרמנית שנכתבה לאחר מלחה״ע השניה והמסקנות שהוא שואב מניתוח יצירותיהם של סופרים המוכרים היטב לקורא הישראלי כהיינריך בל וגינטר גראס, לצד סופרים פחות מוכרים כהאנס אריך נוסאק וארנו שמידט, הינם רלבנטיים במיוחד כיום, כעשור אחרי אסון התאומים והשתנות סדרי העולם. בעקבות התמודדותם של סופרים אלו עם אירועי המלחמה (או סירובם להתייחס למשמעות הישירה של  ההרס שזרע הנאציזם בחברה הגרמנית בפרט ובעולם המערבי בכלל) יוצא זבאלד ׳למסע צליינות בגלי החורבות של תולדות תרבותנו ותקופתנו׳ ונובר בממצאים השונים כארכיאולוג הנקרא לזירה של חורבן, ונדרש לתת דיווח מלא על השתלשלות הפתולוגיה של המצב האנושי.

 

עיסוקו של זבאלד בהיסטוריה בקמפו סנטו, ובעיקר בזו של המאה העשרים, הוא עיסוק אפיסטמולוגי, או היסטוריוגרפי, אם תרצו. מאחורי המחשבות שהוא מעלה על אירוע כזה או אחר עורבת תמיד שאלת היתכנותו של העיסוק בהיסטוריה, שכן:

מה אנחנו כבר יכולים לדעת מראש על מהלך ההיסטוריה שחוקים שאינם מצייטים להיגיון כלשהו מכתיבים את התקדמותה וזוטות לא צפויות מניעות אותה ומסיטות אותה לא פעם ברגע האמת [...] אפילו בדיעבד איננו יכולים לדעת איך היו הדברים לאמיתם ומה הסיבה להתרחשות עולמית זו או אחרת. גם המדוייקים שבמחקרי העבר אינם מצליחים להתקרב אל האמת העולה על כל דמיון..

אולם זבאלד מצליח גם למצוא נקודת אור. מן העיסוק הכמעט קומפולסיבי בהיסטוריה, מן הנבירה בארכיבי הזיכרון יכולה בכל זאת להימצא ישועה למין האנושי, סוג של צעד אבולוציוני נוסף, אם תרצו:

כל העבר כולו יתמוסס ויהיה לחומר עמום, חסר צורה וחסר הגדרה. ומתוך הווה נטול זיכרון ולנוכח עתיד שאיש שוב לא יוכל לשוותו בנפשו ננטוש לבסוף אנו עצמנו את החיים ואפילו לא נבקש להישאר עוד זמן מה לפחות או לחזור מדי פעם בפעם לביקור.

 

אולם אין לראות בממצאיו של זבאלד בבחינת שיר קינה לאימפריה שנפלה, או הרהורים על סופו של עידן שכן, כפי שהוא כותב במסה ׳בין היסטוריה להיסטוריה של הטבע - על התיאור הספרותי של הרס מוחלט׳: גם אם נראה שאין ביכולתם של המינים להינצל מפורענות שהם עצמם חוללו אלא בדרך מקרית בלבד - וזאת מפני שהיכולת האנושית ללמוד מהניסיון נקבעת מראש בידי החברה וההיסטוריה של הטבע - אין זה אומר שבחינה מאוחרת של נסיבות ההרס תהיה גם היא לשווא. תהליך הלמידה שמתרחש בדיעבד [...] הוא האפשרות היחידה לנתב את משאלות הלב של האדם אל ציפייה לעתיד שלא שולטת בו מראש החרדה הנובעת מהחווייה המודחקת.

העיסוק בהיסטוריה והנבירה בנבכי הזיכרון הינם אם כן חרב עם להב כפולה: העלאת העבר באוב הינה תהליך הכרחי לצורך למידה והפקת לקחים אך בה בעת זהו תהליך סיזיפי ומכביד המעיב על חיינו, ועל כן הרצון להשתחרר מן העבר, להשיל את השכבות. הכתיבה של זבאלד מקפלת בחובה, לדעתי, את הדואליות הזו באופו שאינו מציג בהכרח פיתרון, אך מוליד יצירה מורכבת ועשירה מתוך הניסיון.

אהבה שאינה תלויה בדבר

את ספרה של אלייט אבקסיס, אירוע משמח, רציתי לקרוא כבר כמה שנים, אך כנראה ששעון ביולוגי כלשהו מנע ממני לעשות זאת עד לרגע זה. שכן אירוע משמח עוסק באחת החוויות הראשוניות ביותר אך עם זאת המבלבלות מכולן: חווית ההורות.

לפני למעלה משנה נולד לי בן. ילד ראשון. תהליכי הגדילה הכואבים ומבלבלים שהוא חווה בכל יום מחייו הקטנים מהדהדים בחוויה המתהווה שלי כהורה, ונמהלים ברגעי האושר הכרוכים בגילויו של עולם חדש. באחת הדהדה במוחי הקלישאה, שהיא אמת בסיסית ופשוטה: כשם שאיננו באים לעולם 'מוכנים', כך גם אין אנו נולדים הורים. אנו נהפכים להורים.

מאיפה התחיל הטירוף הזה שלאנשים יש ילדים?  

 

עבורי, ההורות היא תהליך הדרגתי של יציאה מהבועה: השלת מעטפת האגו לטובת אדם אחר; או במילים אחרות, פשוטות יותר: חשיבה על מישהו אחר לפני שאתה חושב על עצמך. כן, תאמרו לי, האהבה לבן או בת זוג גם היא סוג של יציאה מתוך עצמך, אך בניגוד גמור לאהבת ילד, אהבה שאינה תלויה בדבר, האהבה לבת או בן זוג, כפי שאמר אפלטון, ״היא באוהב ולא באהוב.״

אין זה משנה מדוע אני מביאים ילדים לעולם, אם אנו עושים זאת ממניעים אגואיסטיים (כלומר, כדי להמשיך את שושלתנו, או להאדיר את עצמינו בעינינו,) התוצאה ברורה: מרגע שהבאנו ילד לעולם עלינו להציבו לפנינו, לעיתים אף במקומינו.

***

בתחילת ספרה של אבקסיס אנו מוצאים את המספרת שלה בשפל המדרגה:


כשנתקלתי בהשתקפות שלי בראי, ראיתי את עצמי: כורעת על ארבע, הלחיים נפולות, העיניים עצובות, הנחיריים מורחבים. הפכתי לכלב או שהייתי בהיריון.

ובמקום אחר:

בחודש התשיעי החושים מוטרפים, רמת ההורמונים בשיאה, פרחתי. הרגשתי טוב מאי פעם, בשיא המיניות שלי. כאילו סוף סוף הייתי אני עצמי [...] חיכיתי לחיים. לא ידעתי שהם טומנים בחובם אנרכיזם.

השינוי הפיזי הכרוך בתהליך ההיריון הוא כואב אך הוא זמני בלבד. אולם הוא מהדהד את השינוי האמיתי שעתיד להתרחש בחייה של המספרת: החיים שחיה עד לנקודה זו עתידים לבוא לידי סיום ואת מקומם יתפסו חיים אחרים, שמישהו אחר, תינוק קטן ונטול אחריות, עתיד להכתיב את סידרם.

זוג מאוהב עם ילדים, לאורך זמן, אני לא מכירה. אף לא אחד. 


ההורות לפי אבקסיס איננה מבשרת רק את מות האינדיבידואליזם, את מות האגו. גם בחיי הזוגיות פוגעים הילדים. הנה כך מתארת אבקסיס את תשוקתה לבן זוגה, לפני בואה של ביתה לאה לעולם:

די היה בעפעוף, בחיוך, כדי שהלב שלי יקפוץ. די היה במבט. זה היה ברור. היה בינינו משהו מיוחד ומשוגע, כמו קסם. בדמותו התרכזו כל התשוקות שלי, כל הפנטזיות שלי. הייתי המשרתת שלו, השפחה שלו. הודיתי לאל האהבה. חייתי רק למענו.

מאוחר יותר, בעקבות בואה של ביתם לעולם והתמורה שבִּיאָה זו מבשרת בחייהם הזוגיים, חל שינוי בלתי צפוי בתשוקה נטולת עכבות זו:

לפני כן הייתי מאוהבת. אחרי כן הקשר שלנו הפך לבלתי אפשרי. היה מחסום בינינו, מחסום פיזי שלא היה אפשרי לעבור, והמחסום הזה היה לאה [...] פרי אהבתנו, הרס הזוגיות שלנו. 

ובמקום אחר: 

אהבתי אותו כגבר, חשבתי שאעריץ אותו כאָב, אבל להפתעתי הרבה גיליתי שהוא ילד. לכן רקמתי כלפיו רגש חדש ומטריד: בוז.

המסקנה ברורה: ההורות מחריבה את הזוגיות. זו נקודת אל-חזור ממנה יכולים לצאת רק בשן ובעין:

פגענו זה בזה. אמרנו דברים נוראיים זה לזה, דברים שאי אפשר לעמוד בפניהם. רבנו. התווכחנו, השפלנו זה את זה, העלבנו זה את זה. התנהגנו רע זה לזה, אמרנו מילים מעליבות, מילים שלא שוכחים. אמרנו דברים ששוברים. כבר לא היה לנו עניין זה בזה. התרחקנו. היינו כמו שתי יבשות שפונות לכיוונים שונים [...] ההרס של הקשר שלנו היה עז ופטתי.

מה צריך לדעת על החיים כשאנחנו מעניקים חיים?

כולם יכולים לעשות ילדים, ובכל זאת מעט מההורים לעתיד יודעים את האמת, שזה סוף החיים.

סופו של דבר, התינוקת שזה עתה באה לעולם הולכת ותופסת יותר ויותר מקום בחייה של המספרת ושל בעלה ומשבשת את הסדר הטוב ששרר בהן עד לבואה.


יש להודות בכך, בין אם זה נובע מתוך צורך לפצות על חוסר שחווינו בחיינו ובין אם אנו מרגישים ש'זו רוח התקופה', מהרגע שהופיע בחיינו, התינוק תופס בחיינו מקום גדול מאוד, א-פרופורציונלי ומוגזם. אבקסיס מציעה:

ואם נפסיק להגיד שתינוק הוא אדם? אמרו לנו יותר מידי שהוא אדם, אולי בגלל זה כל כך הרבה מונח על הכף [...] יצרנו את התינוק כי האמנו שיש לו מקום בחברה, הוא תכף יתפוס את כל המקום.

אני מתפתה לכתוב: אם אתם מכירים מישהי בהיריון או מישהו שבת זוגתו עתידה ללדת בקרוב, עשו להם טובה ואל תמליצו להם לקרוא את ספרה של אבקסיס. עד כדי כך ספרה מזעזע ומייאש. 

ספרה של אבקסיס עוסק אולי בטראומת ההריון, הלידה ובעיקר האמהות, אך עבורי, כגבר, זהו ספר חשוב  שמסביר, הלכה למעשה וביעילות רבה יותר ממדריך כזה או אחר, את תהליך השינוי, הפיזי והרגשי, שאנו  חווים כהורים טריים, גברים ונשים כאחד. 

Lost in Translation

לפני שנים רבות, בחיים אחרים, נהניתי כסטודנט לצרפתית מטוב ליבן של ממשלות זרות, שביקשו לקדם את שפתם של מולייר ורובספייר ברחבי העולם.

לעיתים מצא טוב לב זה ביטוי בגמול כספי קטן, בצורת מילגת לימודים צנועה, ולעיתים בצורת קצרה שהות בארץ נכר, צרפת או בלגיה, לצורך 'השתלמות' והתוודעות ממקור ראשון עם שפתם ותרבותם של 'אוכלי רגלי הצפרדעים'.

היתה זו תקופה של דלילות רוחנית וחוסר בהירות חומרית שבאה לקיצה, לטוב או לרע, כשסיימתי את חוק לימודיי ויצאתי אל העולם החופשי, העולם 'האמיתי'.

ספרו של בן לרנר, Leaving the Atocha Station, מסופר מנקודת מבטו של בחור צעיר בשם אדם גורדון, השוהה במדריד במשך שנה בזכות מלגה. אדם זכה במלגה תחת התואנה שינצל את הזמן כדי לכתוב פואמה שעוסקת בהיסטוריה הפוליטית של ספרד, וביתר שאת במלחמת האזרחים הספרדית ובשנות משטרו של פרנקו שבאו בעקבותיה.

הספר זכה בארה"ב לשבחים מקיר לקיר, כולל מילות הלל מצד סופרים מצליחים כמו ג'ונתן פרנזן (התיקונים, FREEDOM) שהציב את ספרו של לרנר בין הספרים האהובים עליו בשנת 2011.

יש דמיון רב בין המספר, אדם גורדון, ובין הסופר, בן לרנר (יליד 1979). כמו המספר, גם לרנר הוא משורר צעיר שפרסם שלושה ספרי שירה, וכמו המספר שלו, גם לרנר שהה בספרד בזכות מלגת Fulbright. כמו כן, אימו של לרנר היא פסיכולוגית מצליחה, כמו אמו של המספר. 

בקיצור, מדובר ברומן בעל יסודות אוטוביוגרפיים מובהקים.

את שם הספר, Leaving the Atocha Station, שאל לרנר משיר של המשורר האמריקרי ג'ון אשברי, סוג של מנטור שמוזכר מספר פעמים בספר שלפנינו.

בתחילת הרומן אנו מוצאים את אדם בתחילת השהות שלו במדריד, נטול השראה, או בורח מהשראה:

I had long worried i was incapable of having a profound experience of art [...] I was immensely suspicious of people who claimed a poem or piece of music "changed their life 

אמריקאי במדריד

ככל שמתמשכת שהותו בעיר הספרדית, והוא מתיידד עם מקומיים ורוכש את שפתם, כך מתפצלת זהותו של אדם (הספרדים מעדיפים לקרוא לו אדן) ו'אני כפול' מחליף אותה (מחד הוא מנסה להתנער מדמות ה'אמריקאי במדריד' ולהידמות ככל האפשר למקומיים, ומאידך הוא נמנע מלהיטמע מידי, מתוך חשש 'להיחשף' יתר על המידה.

התוצאה: המספר חי בשני עולמות מקבילים.. שכן זו המשמעות האמיתית של רכישה ודיבור בשפה שניה: עליך לפצל את עצמך לשניים, ופיצול זה באישיות הוא הגורם המרכזי לבלבול ולמבוכה המלווה את גיבור הספר שלנו. 

כשאתה דובר שפה שניה אתה נמצא מחוץ לעצמך, מחוץ לשפה, אתה אורח במסיבה בה כולם חברים טובים אך בוא תבוא השעה בה תסתיימנה החגיגות, כולם יחזרו לביתם החמים, ואתה תישאר בחוץ, מול הרוח הקרה.

***

קרע במציאות

הלך רוח זה של בלבול יאפוף את גיבורנו באשר ילך לאורך הרומן הקצר הזה (כ180 עמ') ויאפיין את גישתו לאמנות, ולחיים בכלל:

Insofar as I was interested in the arts, I was interested in the disconnect between my experience of actual art works and the claims made on their behalf...

 

הבלבול הזה משפיע על 'שליחותו' של אדם ומשפיע על הערכתו העצמית, כאדם וכמשורר.
 
העובדה שהוא חי בארץ זרה בזכות מלגה, כלומר בזכות טוב ליבם של אחרים, חורה לו ופוגמת בחוויתו את 'הכאן והעכשיו':

As if i were a writer in flight from a repressive regime, rather than one of its most fraudulent grantees

וכדי למצוא מחסה מן השקר, מן הבדיה, הוא מתחיל לכתוב שירה, במין אמוק של התוודות, או פריקת עול. תחילה אין בכתיבה כל ישועה, וממש כשם שכתיבת שירה כרוכה במיסוך השפה, בהחלפת מילה אחת באחרת, בהמרת אובייקט בדימוי, ביצירה של אשלייה ובהוספה של רובדי-רבדים על מארגה העדין של השפה - כך גם המספר עסוק כל הזמן במיסוך זהותו, בהסתתרות או בהתחפשות.

אט אט מתבהרת המטרה האמיתית של שהותו במדריד: לשוב ולהיות הוא-עצמו, לחזור ולהיות האדם שהיה לפני שהיגר למדריד, ובה בעת להגשים את ייעודו ולהפוך למשורר, 'לאדם השלם':

A poet who alone was able to array the fallen materials of the real into a song that transcended it.

 

השהייה בארץ זרה, היא סוג של יציאה מעצמו, זמן-חלום, או פנטזיה אם תרצו, וסיומה של תקופה מסמנת בהכרח 'חזרה למציאות':

All of this, all of Spain, would cease to be real if I went back; it would be my year abroad, a year cast out of the line of years

געגוע לאור ראשון

כשקיבלתי מידידי הטוב והביביופיל המושבע, אטלס, את ספרו של מאיר אגסי, הכד מטנסי, שראה אור בהוצאת 'עם עובד' בעריכתה של נעמי אביב, לא יכולתי לסרב. אך מבעד לחיוך המודה בכנות מלאה, רעדו ידי באופן בלתי נראה, אפילו לי.

רעדו, משום שזמן רב לא קראתי ספר ועלו בי תהיות. איך זה שהחזרה לקריאה תחל עם ספר העושה רושם עיוני להחריד, אסופת מאמרים על אמנים בחתך היסטורי רחב יריעה. זו הייתה כאמור השאלה הראשונה שהטרידה אותי, וככל השאלות מסוג זה חיפשה ללא הרף תימוכין וסימוכין לחרדותיי.

דומני שהתחלתי בקריאה, מתוך רצון קנטרני כמעט להוכיח עד כמה מרחיקה הכתיבה העיונית על אמנות את האמנות עצמה מאותו קהל שגם כך רחוק מעולם האמנות, לרוב בטיעון שהיא סתומה להם, שאין הם מבינים את מה שהם רואים מול עיניהם ועוד כיוצא באלה טיעונים כלפי אמנים עכשוויים הסגורים בתוך עולמם מחד גיסא ומחצינים עולם אניגמטי מאידך גיסא. אולם לשמחתי, ככל שהתקדמתי בקריאת הספר, נסחפתי עם מאיר אגסי והלכתי אחריו בחללי תצוגה ובסדנאותיהם של האמנים בהם הוא עוסק.

הנה כמה ציטוטים מהספר הממחישים כיצד הצליח אגסי להאיר את עיני לגבי יצירות אמנות שונות.

אתחיל בדבריו על יצירתו של לוסיאן פרויד, כלבי הרוח, שתערוכת דיוקנאות שלו נפתחה בימים אלו, בנשיונל פורטרט גלרי בלונדון: 

פרויד, צריך לומר, לא מציע במבט ראשון ציור קשה לפענוח. האפקט של פני השטח נקלט מיד והוא מגרה אצל הצופה תחושת סיפוק. אלא שהמיידיות הזאת קליטה ברמה המציצנית. מה שמבדיל את הציור של פרויד מהבנאליות של המציאות המציצנית הפתורה הוא דווקא האופן שבו שיתוף הפעולה שלו עם המודל מאפשר יצירת עומק פסיכולוגי מיוחד במינו, עומק של חדירה אנליטית אל אינטימיות זרה (הדוחה אינטימיות ממשית). כמעט כמו אותו עומק מוכר מהציור של דגה ובונאר, כמוהם פרויד אינו "מצלם" את המציאות אלא מרכיב אותה מתוך האינטנסיביות האינטימית של התבוננות בה ויוצר מציאות-של-ציור, שהוא פירוש של עובדה שנקלטה בבד.

על אנסלם קיפר, שתערוכתו 'שבירת כלים', מוצגת בימים אלו במוזיאון תל אביב, כותב אגסי:

הציור העבה, המתוח, הקודר והרוחש חרדות, הוא מעין הצהרה של האמן קיפר שהוא לא בגד ב"שליחות ההיסטורית של האמן". קיפר, כפי שעולה מעשרים ושלוש עבודות גדולות ומיצב אחד של עופרת מאופקת ושותקת (שהוצגו בלונדון בשנת 1989), הוא אחד האמנים היחידים היום שמצליחים ליצור כמעט בכל עבודה שלהם מעין מובלעת ציורית-היסטורית. הוא מסרב לקחת חלק במסיבה הגדולה, מסרב להיות הכוכב הציני של השיטה, מסרב להיות עוד כוכב בתיאטרון האדישות של האמנות, תיאטרון שאנדי וורהול היה לאחד הליצנים הטראגיים שלו.

אגב אני עצמי ביקרתי בתערוכתו של אנסלם קיפר במוזיאון תל אביב, ושוב נעצרה נשימתי אל מול עבודותיו שיחד עם המונומנטליות הברורה שלהן ועובדת היותן רוויות בהקשרים היסטוריים, הן גם אינטימיות להחריד. הצפייה בעבודות לא הספיקה לי. רציתי לחוש את טעמן בלשוני ממש, להטביע את עצמי בתוכן.

***

מאסופת מאמריו של אגסי לא נעדרים גם אמנים ישראלים כמיכל היימן, אותה מראיין אגסי לקראת תערוכתה שהוצגה בדוקומנטה שבקאסל, גרמניה, כמו כן הוא מתייחס גם לאמנים שעבודותיהם פחות מובנות, כמו אמנית המיצג לורי אנדרסון.

אגסי עוסק עוד בספר בכמה מהאמנים הבולטים בתולדות האמנות המערבית, כמו יאן וֵרְמִר ההולנדי. על יוצקת החלב של וֵרְמִר כותב אגסי:

אם אתה מקדיש ל"חדר" הזה אצל ורמיר מספיק זמן- אתה עשוי לחוות- פיזית ונפשית- את משמעות הגעגועים האלה אליו. לא מדובר בנוסטלגיה או בגעגועים המקובלים לנעורים האבודים או לילדות המוחמצת אלא למשהו אקוטי יותר , למין " דה-קונסטרוקציה" של טרום-הילד המת שאתה עכשיו, אתה מתגעגע לזיכרון התמים ביותר רגע לפני שהוא הושחת על ידי התבונה שלך. אתה מתגעגע לאור הראשון שראית, לשולחן ולכסא שהתחילו להתברר כשולחן וכסא, לקיר הלבן שחסם את הראיה אך גונן עליך...

אגסי אינו ירא גם מהצגת אמנים שאינם מצויים בקונצנזוס המקומי או העולמי כמו הצייר הגרמני בן המאה ה-18, קספר דוד פרידריך, עליו הוא כותב:

האם יש חשיבות לכך שפרידריך, שצייר את התמונה הזאת ב-1819, היה המאסטר של "הרומנטיזם הגרמני", המאוס עלינו כל כך? האם המטען התרבותי שלי צריך לדחות את החוויה הזאת של שני אנשים המתבוננים בירח, כיוון שהרפלקס שלי דוחה מעליו כל מה שהוא גרמני ורומנטי? האם לא תהיה זאת דחייה חסרת שחר של אמנות המזוהה בטעות עם הרומנטיקה של דם-אדם-אדמה, אך למעשה מקוטבת לה לחלוטין.

  

או באותו הקשר הוא כותב גם על האמן האמריקאי העכשווי רוברט גוֹבֶּר:

במבט ראשון קשה להניח את האצבע בדיוק ולומר מדוע העבודה של גוֹבֶּר, גורמות ללחץ פסיכוטי ולפרובוקציה. מין זמזום באוזניים. לא יתכן שאברי במין הגבריים והנשיים המצוירים/מודפסים כדוגמאות חוזרות על הטפטים בקירות הגלריה- כמין רישומי גרפיטי של נער בשירותים של בית הספר – זעזעו כל כך את הנפש הרגישה של ביקורת האמנות השמרנית-הפוריטנית. יש פה הרבה יותר מזה. נראה שדווקא המוצגים הדו-משמעיים, אלה שאי אפשר למקם אותם באיזה סימבוליזם מקובל והגיוני, הם אשר גורמים לזעזוע והם המפחידים את שומרי המוסר. ההקשר של מוצגים אלה, היכולת שלהם לגעת בעצבים גרויים של שומרי מוסר מקצועיים, אומרים משהו לזכותו של גוֹבֶּר.

***

באסופת מאמריו מצליח אגסי לארוג שתי וערב של עומק אינטלקטואלי עם עולם רגשי רחב מנעד ויוצר אריג מרהיב המביא אל המתבונן/הקורא בו בהירות מזוככת על אמנות ואמנים. שפתו העשירה, הקולחת והמדויקת הצליחה לעורר את כל חושי כקורא. יכולתו להישיר מבט חוקר ועמוק אל תוככי רובדי הצבע, הקומפוזיציה ואופן משיכת המכחול שבציורים עליהם הוא כותב, צרבה בי לא פעם את אותה התרגשות שהוא חש בעצמו, כשעמד מול ציור. 

על כל מי שרוצה ללמוד עוד על אמנות לרוץ ולקנות את הספר הזה. צפויה לו הנאה רגשית וחושית לא פחות משהיא אינטלקטואלית. לדידי, אתוודה ואומר שלא רק שהספר גרם לי לרצות ולקרוא עוד, הוא גרם לי לרצות לרוץ אל משטחי הציור שלי ולצייר. 

* הפוסט באדיבות גל ברזילי

הסיפור הבא

אפתח בווידוי קטן: כמו כל ביבליופיל מושבע, גם אני אוהב להקיף את עצמי בדברים יפים. הכרכים שנערמים זה על זה בספריה הקורסת תחת העול; האבק שעוטף את כריכות הספרים (בינינו, המזרח התיכון איננו איזור אידיאלי לאיסוף ספרים..) כל אלו אינם באים לרגע ביני ובין תשוקתי.

לאחרונה כתבתי פה על ספרו המצוין של כריסטיאן קראכט, 1979, שראה אור בסדרת 'פרוזה אחרת' של הוצאת עם עובד. אני רוצה לספר לכם ספר נוסף שראה אור בסדרה, הסיפור הבא מאת קס נוטבום.
 

אני אוהב את סדרת הספרים הזו. החל בכריכה, שנותנת כבוד ראוי למילה הכתובה, במיטב המסורת המו״לית הצרפתית, למשל, שם לא תמצאו הוצאה מכובדת שמפרסמת ספר במהדורתו הראשונה עם כריכה מקושקשת: מלוא הכבוד ניתן לסופר ולשמה של יצירתו, באותיות של קידוש לבנה, שחור על גבי לבן. גם מידתם הצנועה של הספרים, המתאימה לכיס מעיל או ג׳קט (בחורף) או לכיס האחורי של המכנסיים (בקיץ, אללי) מוצאת חן בעיני. וכל זאת לפני שדיברנו על תוכנם של הספרים, שלא פעם מסתתר בתוכם, בין מאה ומשהו העמודים של כל כותר בסדרה, עולם עשיר ונפלא.

במה בעצם עוסק הסיפור הבא? קשה לכתוב על ספרו של נוטבום מבלי ללכת לאיבוד בסבך המלל והדימויים שטווה גיבור הנובלה הקצרה הזו סביב עצמו. אנסה בכל זאת להתייחס לכמה רבדים בספר.

הרמן מיסרט הוא מורה לשעבר לשפות עתיקות (תלמידיו נהגו לכנות אותו סוקרטס) ומחבר חוברות טיולים בהווה (תחת השם ד"ר סטרבון - הבנתם כבר שיש פה משחק עם ריבוי זהויות ואלטר-אגואים..) 

בתחילת הספר, הרמן שרוי על ערש דווי. אחת אחת עולים לנגד עיניו רגעי ההתעלות המעטים ורגעי השפל הרבים שידע בחייו.

ממקום המושב הגבוה שסידר לעצמו, בינות למשוררים והפילוסופים הרמים של העת העתיקה, הרמן סוקר את חייו ומוצא בהם דופי רב:

אם אתה עצמך בן-אלמוות, הצחנה האופפת יצורים בני-תמותה מוכרחה להיות לך בלתי-נסבלת.

כאסתטיקנים רבים, הרמן מקדיש את חייו לאידיאל היופי (בספרות, באמנות..) ואינו מצליח למצוא יופי בגשמי, בהמוני, כלומר בכאן ועכשיו:

הייתי מכוער, ויופי היה התשוקה שלי, לא בגרסתו הגלויה לעין, הניתנת למגע ישיר, אלא זו האחרת, הסודית הרבה יותר, המסתתרת מאחורי שריוני המגן של שפה מתה. 

ובמקום אחר:

אני בקיא בטקסטים היפים ביותר שהעולם יצר - כך, על כל פנים, אני חש - אך מעולם לא הזלתי ולו דמעה אחת מפני שורה או תמונה, ממש כפי שמעולם לא יכולתי לבכות בגלל דברים שבני אדם אמורים לבכות בגללם.

עד שפגש במריה זיינסטרה..

ההתאהבות במריה מכריחה את הרמן לרדת מהר האולימפוס, מהמקום הבטוח ממנו הוא מורגל לבחון ולבקר את אחיו, בני האנוש. בפעם הראשונה הוא מביט בם בגובה העינים, ומוצא את עצמו, בשל כך, חשוף ופגיע כאחרון האדם:

לראשונה בחיי הגעתי סמוך למשהו שדמה לאהבה [...] דומה היה כאילו בפעם הראשונה גם יש לי עסק עם הולנדים, או עם ההמון. אבל דברים כאלה אסור להגיד.

וכן:

פעם אחת בחיי נמניתי בכל זאת עם האנשים הרגילים, בני התמותה, האחרים, כי הייתי מאוהב במריה זיינסטרה.

הרומן הקצר שהוא מנהל עם מריה מאפשר לו הצצה קצרצרה אל החיים שיכול היה לחיות אלמלא..

היא הראתה לי אזור שהיה חסום בפני. הוא עדיין נותר חסום, אבל כעת ראיתי אותו, לפחות. ראיתי היא לא המילה. שמעתי. היא השמיעה קול שלא מן העולן הזה., קול שלא שמכתי קודם לכן מימי. זה היה קולו של ילד, ובד בבד של כאב שאין לו מילים. במקום שממנו בא הקול לא היה אפשר לחיות. 

וכן:

זו היתה, כך חשבתי אז, ההזדמנות האחרונה שלי לחיות חיים אמיתיים, תהיה משמעותם אשר תהיה.

  

***

הסיפור הבא איננו קריאה קלה.. המספר חולק עם קוראיו הגיגים פילוסופיים למכביר ולעיתים קרובות קשה לומר איפה בדיוק ממוקמת העלילה בכל רגע נתון (הנראטיב נע ונד בין אמסטרדם, ליסבון ונהר האמזונס). עם זאת הקריאה בספרון הקטן הזה מאתגרת ומחכימה.

ילדות, מוות, נשיות, בדידות

שרה מון