יום שישי, 17 בפברואר 2017

על חבל תלוי


על פיליפ פטי כתבתי, בעקיפין, בבלוג זה, לפני מספר שנים. אמן ההליכה-על-חבל הצרפתי כיכב במרכז ספרו של קולום מקאן, שמאז ראה אור בעברית בהוצאת עם-עובד.

פטי הפך לסמל לכוחו הבלתי-נלאה של הרצון וגדולתה של הנפש האנושית כאשר ביצע באותו בוקר של אוגוסט 1974 את המחטף ("le coup") שהחל לתכנן שש שנים לפני כן, מהרגע בו נודע לו על תכנון הבניינים התאומים (הבניינים נחנכו כשנה לפני צעידתו של פטי..)  

מה שהפך במהרה לפשע האמנות הגדול ("artistic crime of the century"של המאה ה20, ובמידה רבה שם את מגדלי התאומים במרכז המודעות הקולקטיבית של תושבי ניו-יורק בכלל, והעולם בפרט - עד לאותו בוקר של חודש ספטמבר בשנת 2001, קצת יותר מרבע מאה אח״כ, כשנלקחו שניהם בחטף.

סרט הוליוודי שיצא לאקרנים בסוף 2015 עוסק במפגן הכח של פטי שלא מפסיק לגרות את הדימיון האנושי, גם למעלה משלושים שנים אחרי ה׳מחטף׳ ההוא. הנה הקדימון:

יום חמישי, 16 בפברואר 2017

סיפור של אהבה ומוות



במהלך החודשים האחרונים הזדמן לי לקרוא שני ספרים שבמבט ראשון נראים שונים בתכלית, אך התעמקות בעלילותיהם מגלה דימיון מפליא ביניהם. 

הראשון, Villa Triste מאת הסופר הצרפתי, זוכה פרס הנובל לספרות לשנת 2014, פטריק מודיאנו (הספר ראה אור בעברית תחת השם וילה נוּגה בשנת 1980 בהוצאת זמורה ביתן מודן אך ספק רב אם מי מקוראיי התוודע אליו בזמנו.) 

השני, Giovanni's Room מאת ג׳יימס בולדווין האמריקאי (הייתכן שהספר לא זכה לתרגום לעברית?!) 

שתי נובלות קצרות (כ150 עמודים, לערך;) שתיהן מתרחשות בצרפת; שתיהן ממוקמות פחות או יותר באותן שנים (המחצית השניה של שנות החמישים של המאה העשרים;) שתיהן נמסרות בגוף ראשון ע״י מְסַפֵּר צעיר ש׳נעקר׳ ממקום הולדתו וכעת הוא מעביר תקופה של ׳זמן שאול׳ במקום חדש וזר.


***
נפתח עם וילה נוּגה, שראה אור בצרפת ב1975 ותורגם לעברית ע״י אביטל ענבר, פרנקופיל מושבע שתרגם כ-150 כותרים מצרפתית לעברית, ואף כתב רומאן בצרפתית (ענבר תירגם, בין השאר, את עפיפונים מאת רומן גארי, שראה אור בהוצאת עם-עובד, רומאן עליו וודאי ׳התחנכו׳ ישראלים רבים בשנות השמונים של המאה העשרים.) מעניין שהספר זכה לתרגום לאנגלית רק ב2016, ועל-כן גם אני נחשפתי אליו. 


צעיר בן שמונה עשרה מוצא מִפְלָט בעיר קַיִט קטנה על שפת אגם בדרום צרפת, סמוך לגבול השוויצרי. הוא בורח ממשהו, לא ברור לקורא ממה. האם זו המלחמה באלג׳יריה שהוא חושש להיות מגויס לשורות לוחמיה? האם זה משהו אחר? קירבתה של שווייץ הניטראלית והשלווה, נוסכת מעט מרגוע בליבו. 

בעיירת מעיינות מרפא רדומה זו הוא פוגש את איבון ז'אקה, שחקנית קולנוע צעירה וכובשת, ואת ידידה הרופא, רנה מנת׳. הקשר עימם משמש לו היסח דעת רגעי מן הרוחות שרודפות אותו. אך כמה זמן יצליח לחמוק מהן?

הנובלה השניה, ׳חדרו של ג׳ובאני׳, ראתה אור בארה״ב ב1956, אך גם עלילתה ממוקמת בצרפת - רובה בפריז וחלקה בעיירה שכוחת-אל בדרום צרפת.

דייויד הוא אמריקאי צעיר שחי בפריז עם חברתו, גם היא אמריקאית. כשזו מחליטה לנסוע לפורטוגל לכמה חודשים, כדי ׳לעשות חושבים׳, דייויד המרושש עובר לגור עם ג׳ובאני האיטלקי, עלם חמודות בימים וברמן בגיי-באר בלילות.

מהר מאוד מתפתח בין השניים רומן (אנו למדים על ההתנסות ההומוסקסואלית הראשונה של דייויד כבר בפרק הראשון, מעין חֵטְא-קדמון שהתרחש בנעוריו, עם אחד מחבריו הקרובים.) 

דייויד נמשך לג׳ובאני אך בה-בעת הוא סולד מסגנון חייו, ובעיקר הוא נגעל מחדרו של ג׳ובאני, החדר הקטן בו גרים השניים כמה חודשים ומנהלים את הרומן ה׳אסור׳ שלהם. ניתן בנקל להתייחס לחדר הזה כאל מטאפורה ליחסים האסורים, או ׳מלוכלכים׳ שדייויד וג׳ובאני מנהלים: 


What kind of life can we have in this room? - this filthy little room. What kind of life can two men have together, anyway? 

שאת הנפש שחש דייויד כלפי החדר מופנית במהרה כלפי ג׳ובאני עצמו. הקשר בין השניים בנוי במידה רבה על הדואליות, משיכה/סלידה:

There opened in me a hatred for Giovanni which was as powerful as my love and which was nourished by the same roots

ובמקום אחר:

His touch could never fail to make me feel desire; yet his hot, sweet breath also made me want to vomit

אך דייויד חש שאין דרך להימלט מן המלכודת אליה נכנס. הוא מרגיש לָכוּד בחדרו של ג׳ובאני, ובמידה רבה בבירה הצרפתית עצמה:

I was in a box for I could see that, no matter how I turned, the hour of confession was upon me and could scarcely be averted 

***

תחושה של חוסר יציבות, ממש עד כדי סחרחורת, מלווה את הקריאה בשני הנובלות שהזכרתי לעיל. האירועים נמסרים בטון לֵאֶה וקוֹדֵר, אדיש לפרקים (Villa Triste) ואילו מֻכֶּה-יגון והִיסְטֶרִי לפרקים, במקרה של חדרו של ג׳ובאני. לעיתים קרובות נדמה שהמספר מֻכֶּה החרטה מבקש מהקורא מְחִילָה. אכן, הנראטיבים שבולדווין ומודיאנו שמים בפיהם של מספריהם נשמעים כמו סוג של וידוי. שני הנראטיבים נמסרים כמו מבעד למסך של יגון, כשעל מסלול חייהם של שני המספרים מעִיב צל גדול, עננה של מוות וחידלון. 

מה נותר מן האהבה, כשהיא חדלה מלהיות? מה נותר מקשר אנושי? רק מילים.. 

The words that make us feel someone's disappearance more deeply are the passwords that once existed between us and them and have suddenly become empty and useless

יום שני, 13 בפברואר 2017

הקיץ לפני החשיכה.. או: ביקור בלתי נשכח באוסטנד!


לפני חודשים רבים (קצת פחות משנה..) הוספתי את Summer Before the Dark: Stefan Zweig and Joseph Roth, Ostend 1936 מאת פולקר לרשימת החשקים שלי (Wish List) באתר אמזון. 

עשיתי זאת מכמה סיבות (מה גורם לנו, באמת, לרכוש ספר? מה, בניגוד לרכישה עצמה, גורם לנו להוסיף ספר לרשימת קניות עתידית? .. אקט פחות מחייב אמנם, אך עם זאת לא נעדר נחישות ו׳הצהרה על כוונת קריאה!.׳ כמה אומללים הספרים בימינו, כי לפני שהם זוכים לשבת על המדף ולחכות שירימו אותם ויקראו בהם, הם נאלצים לעיתים לחכות חודשים ואף שנים על המדף הוירטואלי, טרם הם נקנים..)


למה הוספתי את Summer Before the Dark אם כן, לרשימת החשקים שלי..?

ראשית, בדיוק קראתי את ספרו של יוזף רות, The Hotel Years, שגם הוא הוזמן מאמזון, לאחר השוואת מחירים זריזה, וכלל לא זכה ׳לבלות׳, או שמא ׳להתייבש בהמתנה׳ באותה רשימת חשקים שהולכת ומתארכת.. אפילו לבלות זמן רב על המדף לא זכה, שכן התחלתי כמעט מיד לקרוא בספר המסקרן, שעיצוב כריכתו היה, בין השאר, אחת הסיבות לקנייתו הלא-מהוססת.

(עם המעבר לברלין פתחתי, בלית ברירה, רשימת חשקים חדשה, באתר אמזון הגרמני - אמזון מתעקשים לגרום ללקוחותיהם הבינלאומיים לנהל מספר רשימות מקבילות בכ״א מחנויותיהם [האמריקאית, האנגלית, הצרפתית, הגרמנית, וכן הלאה - עדיין לא נמצא הפתרון שיאחד את כל הרשימות לכדי רשימה אחת.])

שנית, הספר מתמקד בתקופה קצרה שהעבירו הסופרים האוסטרו-יהודים יוזף רות ושטפן צוויג בעיירת החוף הבלגית, אוסטנד, בה יצא גם לי לבקר בקיץ של 2006, בדיוק כ-70 שנים אחרי שהשניים מצאו בה מפלט רגעי מרדיפות המשטר הנאצי. הביקור באוסטנד זכור לי כרֶגַע-שיא בתקופה בת שלושה חודשים שהעברנו בבלגיה, לא בגלל יופיה של עיירת הקיט הרדומה, או בשל איזשהו מִקְסָם שנשתמר באופיה, כי אם בזכות הים הצפוני שלחופיו שוכנת העיירה. ים ככל הימים, אולי. אך היה באוסטנד משהו יוצא דופן, ובמיוחד בטיילת הנטושה ובחוף הים הצפוני. מין תחושה של קָצֶה.  של קצה היבשת. יבשת אירופה כמובן. תחושה שהפכה את הביקור בעיירה, שהיה די בנאלי בסופו-של-דבר, לאירוע שהותיר בכל זאת, רושם בלתי-נשכח. 

יום חמישי, 9 בפברואר 2017

להשמיד את כל הפראים!




לסוון לינדקוויסט התוודאתי בחטף לפני כארבע או חמש שנים, באחד משיטוטי ברחבי אתר אמזון, דומני. שמות ספריו Exterminate All the Brutes, ו-A History of Boming עוררו את סקרנותי, כפי שכותרות ספרים יכולות פעמים רבות לעשות, ועודדוני להוסיפם ל׳רשימות החשקים׳ שלי באתר. מאז, נותרו הכותרים, יחד עם עשרות אחרים,  ברשימה הוירטואלית, וחיכו בסבלנות לגחמה האינטלקטואלית שתוביל לרכישתם הבלתי-נמנעת.

להבזק שמוליד רכישה של ספר (בעבר היה זה בד״כ ביקור בחנות ספרים שהוליד היתקלות ספונטאנית בספר שרצית זמן רב לרכוש אך לא מצאת באף-מקום; ואילו בימינו-אנו הזְמִינוּת של ספרים לרכישה-ישירה באינטרנט הרבה יותר גבוהה, מה שמוליד בהכרח מצב של היצע-יתר. ואילו הקורא הממוצע מוצא עצמו לעיתים קרובות מסווג ומקטלג, מעדכן רשימות ספרים וירטואליות, מכין את הקרקע לרכישה שבסופו-של-דבר מוצתת לעיתים קרובות ע״י לא יותר מגחמה רגעית, הִתְאַוּוּת למשהו בלתי-מוגדר...) אצטרך ככל הנראה להקדיש פוסט נפרד, מפורט יותר.. 

סטיתי מן הנושא.. הנה אחזור אל ספרו של לינדקוויסט Exterminate All the Brutes שכאמור, נרכש ברגע של ספונטניות ומצא את דרכו לתיבת הדואר שלי מספר ימים לאחר-מכן. 


***

סופר שוודי מטייל ברחבי מדבר הסהרה ומהרהר על משמעות מילות הסיום של הנובלה המפורסמת של ג׳וזף קונרדלב המאפליה: ״להשמיד את כל הפראים!" ועל השפעתה של מדיניות ההרג והרדיפה בה נקטו האירופאים באפריקה, בדרום אמריקה ובאסיה - מימיו של קולומבוס לערך ועד לתחילת המאה העשרים - על אידיאולגיית מרחב המחיה (Lebensraum) ועל מלאכת ההשמדה הנאצית, שהיא כידוע פועל יוצא ישיר שלה.

אוכלוסיית האינדיאנים באמריקה הצפונית ודרומית פחתה ב90 עד 95 אחוזים בשלוש המאות מאז ׳גילויין׳ ע״י קולומבוס, עם בשל שיעבוד ועבודת פרך, רצח ורדיפה או מחלות שהביאו עימם האירופאים. אך מה לפרק זה בהיסטוריה האנושית ולשואה?  ספרו של לינדקוויסט מבאר.. 


Prejudice against alien people has always existed. But in the middle of the nineteenth century, these prejudices were given organized form and apparent scientific motivation.

לינדקוויסט מביא בספרו ציטוטים ממקורות רבים המדגימים כיצד, לאורך כל שדרות התרבות והמדע - מן האקדמיה ועד לכנסיה - ביולוגים, אנתרופולוגים ופילולוגים (וכמובן מצביאים ומדינאים..) לא רק הצדיקו, אלא גם עודדו שאיפות אימפריאליסטיות גזעניות של התרחבות וגדילה על חשבון האחר, שאיפות שהביאו לרדיפתם והשמדתם של עמים ׳נחותים׳ יותר

אם ביְמֵי-הַבֵּינַיִם טֶבַח וכיבוש טריטוריות מחוץ לאירופה נעשו לעיתים-קרובות בשם הדת והרצון ׳להציל את הילידים מהשטן׳ - הרי שבמאה התשע-עשרה מצא המדע את עצמו פעמים רבות בחיץ שבין המערב ו׳העולם הלא מפותח׳.

דעות אלו אף מצאו את דרכן לכתביו של "אבי תורת האבולוציה" צ׳ארלס דארווין:

After Darwin, race became the wholly decisive explanation in far wider circles. Racism was accepted and became a central in the British imperial ideology [...[ Extermination was another name for natural selection

ובמקום אחר-


The extermination of non-europeans was simply a stage in the natural development of the world


האדם האירופאי לקח על עצמו את האחראיות לביצוע מלאכת הטבע, באמצעים שנעשו כל הזמן מתקדמים ואפקטיביים יותר. כך, חידושים טכנולוגיים וצבאיים, כמו השימוש הראשוני באבק שריפה ובתותחים ארוכי-טווח, נוסו וכוונו ראשית כלפי אוכלוסיות של ילידים בקולוניות האירופאיות, לפני שנעשה בהם שימוש גם בתוך אירופה עצמה. 

ניסויים מדעיים אלו נעשו ראשית כל בשם הקידמה:

The "inferior" races must be sacrificed for "progress " [...] a Progress that presupposes genocide [...] It became accepted to shrug your shoulders at genocide. [...] it is the beneficent law of nature, that the weak must be devoured by the strong. 

מקובל לדבר על אושוויץ בפרט, ועל תקופת השואה בכלל, כעל מימד נפרד בזמן ובמרחב - מימד בו החוקיות היתה שונה וההיגיון הבריא חדל מלהתקיים. ואולם, לינדקוויסט ממחיש בספרו עד כמה אותה מימדיות בעייתית התקיימה גם הרבה לפני שאושוויץ הפך ל׳שיא כל הרשע׳ וניתן גם לומר שהיא ממשיכה גם להתקיים היום, לפחות במימד הסמלי.. 

כמה פעמים מתעלם המערב במופגן מאסונות טבע הפוקדים את מדינות העולם השלישי?  כיצד נזעק העולם המערבי כשמתקפה רצחנית של דעאש פוגעת בכמה עשרות מאזרחי אירופה, ואילו פיגועי תופת בעיראק מתקבלים במְשִׁיכַת כָּתֵףסכסוכים בין-אפריקאים מבוטלים כלאחר יד, בעוד שכל העולם נזעק כשלבנים הורגים זה את זה, בקוסובו לדוגמא. ואם באמת נזדקק לדוגמא נוספת - האין משמעותו האמיתי של חוק ההסדרה שעל כינונו שוקדים בימים אלו חברי הקואליציה בכנסת ישראל אלא תכנית להתרחבות ההתיישבות היהודית מעבר לגבולות ה׳חוקיים׳ של מדינת ישראל וניסיון למסד ולעגן בחוק שאיפות התפשטות טריטוריאליות. 

שוב סטיתי מהנושא.. אחזור לעניין.

את מלחמת הגזעים שהתלקחה אפשר לסיים רק ע"י השמדתו של צד אחד 

ספרו של לינדקוויסט ממחיש כמה מהר הופנתה האצבע שעל ההדק מהשמדת האחר החוץ-אירופאי להשמדת ׳אלמנטים לא-רצויים׳ פנים-אירופאיים.. 

הניסוי הגרמני הראשון בהשמדת עם התרחש בתחילת המאה העשרים, באפריקה, כשהצבא הגרמני רדף והשמיד 80 אלף מבני שבט ההררו (Herero). האלפים הבודדים ששרדו את הטֶבַח נשלחו לעבודות כפייה במחנות ריכוז מיוחדים שנבנו לכבודם. 

בכתביו של האתנוגרף פרידריך ראצל הפך המאבק בין בני האור (הלבנים) לבני החושך (השחורים) למלחמה על מרחב מחיה (Lebensraum): ׳מכיוון שהחיים התפרסו עד לקצה גבולות השטח, החיים נאבקים בחיים אחרים למען שטח מחיה חדש.׳ 

גרמניה, שנכנסה למרוץ ההתפשטות הקולוניאליסטי אחרונה בין כל המעצמות האירופאיות, נאלצה להסתפק במעט מאוד שטחים חדשים באפריקה. היה עליה לכוון את שאיפות ההתפשטות שלה בתוך אירופה, סביבת המחיה הטבעית של האדם הלבן. כך התהוו ונרקמו תוכניותיו של היטלר בספרו מיין קאמף לחלק את העולם בין גרמניה ואנגליה, ולהרחיב את גבולות גרמניה אל המזרח, על חשבון האוכלוסיות המקומיות, תוך כדי השמדתם המוחלטת של היהודים והצוענים. 


***

איזו הַכְשָׁרָה יש ללינדקויסט? הוא איננו היסטוריון. ספרו, שראה אור בשנת 1992, איננו מחקר היסטורי פר-סה, אולם הקריאה בו מרתקת, והטיעונים שהוא מעלה מאירי עינים ומשכנעים מאוד (הספר עודד היסטוריונים של השואה ושל המאה-העשרים  לחקור כיצד שימשו זוועות הקולניאליזם וקו המחשבה הגזעני שהזין אותם תקדים לאידיאולוגיה הנאצית ולהשמדה ההמונית שהובילו במדינות מזרח-אירופה.)

מצער ש-Exterminate All the Brutes איננו מוכר כלל לקורא העברי. חיפוש קצר אחר סוון לינדקוויסט בגוגל מעלה מעט מאוד תוצאות (הנה תקווה שבעקבות פוסט זה, ואחר שכתבתי לפני כמה ימים בנושא, יעלו במתי-מעט את המוּדָעוּת הישראלית לגבי סופר חשוב זה!) ואולם חשיבות ספרו להבנת הרקע לשואה פוּנְדָּמֶנְטָלִית, לעניות דעתו של כותב שורות אלה..

יום שני, 6 בפברואר 2017

מדף הספרים הברלינאי



לפני כ17 חודשים העתקנו, משפחתי ואני, את מושבנו מישראל לברלין. את מרבית הספרים שצברנו עד לרגע המעבר (כ1500, בערך..) לקחנו איתנו, יחד עם שאר מטלטלינו, מחופי הים התיכון ועד לבירה הגרמנית. 

עם מעברנו לדירה חדשה בברלין, נפרקו הספרים בחופזה, סודרו בכוננית ספרים ישנה של איקאה, ונותרו כפי שהם, דחוסים זה לצד זה, במשך חודשים ארוכים. 

לאחרונה רכשנו כוננית ספרים חדשה, אלגנטית יותר מקודמתה. והנה נקרתה הזדמנות נדירה לנער את האבק מעל הספרים, לסדרם מחדש לפי תמות, צבעים, שפות וגדלים. מעין ׳סדר פסח׳ מוקדם, אם תרצו.


באופן ספונטני, החלטתי להפריד את הספרים שרכשתי בברלין מאז השתקעותנו כאן משאר הספרים ׳הישראלים׳, והנה הזדמנות להתעכב קצת על אופיים, ולנסות ולמצוא אילו שהם קווי דמיון ביניהם.


במדף הספרים הברלינאי דרים אם כן לעת עתה שישה סופרים גרמנים.

ארבעה ספרים עוסקים (במישרין או בעקיפין) עם השואה. 

שני ספרים מאת הסופר השוודי, סוון לינדקוויסט (אני מבטיח לכתוב פוסט נפרד על אחד מהם, !) 

ארבעה סופרים צרפתים. אחד מהם (Villa Triste) זוכה פרס הנובל לספרות, פטריק מודיאנו. אחד מהם בצרפתית. שלושת האחרים תרגומים לאנגלית. 

שלושה ספרים ראו אור בהוצאה הבריטית הצעירה, Fitzcarraldo Editions (על אחד מהם, Nicotine מאת גרגור הנס הברלינאי, 

כבר כתבתי פה בשנה שעברה.)

(רק) שני ספרים נכתבו ע״י נשים! האחד, מסה מבריקה Men Explain Things To Me מאת רבקה סולניט; השני The End of Days מאת הסופרת הגרמניה, ג׳ני ארפבנק (גם היא ברלינאית, אגב).

(רק) שניים מהם קראתי מתחילתם עד סופם. שמונה התחלתי ועזבתי באמצע (לא כי היו משעממים, חלילה.. ספרה של ארפבנק כתוב היטב ובהחלט ניתן היה לסיימו, אלמלא היתה דעתי מוסחת בקלות, ואילו היה לי יותר זמן פנוי.. אך על כך אכתוב, אולי, בפוסט אחר.)

כולם (חוץ מאחד) כתובים באנגלית. 

ספר אחד נרכש בכלל בעיר בולוניה, שבאיטליה 😃

מפאת קוצר היריעה, ותשומת הלב הנודדת של קוראי המעטים, לא אלאה אתכם בפרטים לגבי כל-אחד ואחד מהספרים המוזכרים פה, אך אולי בכל-זאת אכתוב כמה מילים על שניים-שלושה מהם ש׳השאירו רושם׳.. 

נפתח אם כן בספרו של סוון לינדקוויסט, שהבטחתי להרחיב עליו את היריעה בפוסט נפרד.

סופר שוודי מטייל ברחבי מדבר הסהרה ומהרהר על משמעות מילות הסיום של הנובלה המפורסמת של ג׳וזף קונרדלב המאפליה: ״להשמיד את כל הפראים!" ועל השפעתה של מדיניות ההרג והרדיפה בה נקטו האירופאים באפריקה, בדרום אמריקה ובאסיה מימיו של קולומבוס לערך ועד לתחילת המאה העשרים - על אידיאולגיית מרחב המחיה (Lebensraum) הנאצית ועל מלאכת ההשמדה, שהיא כידוע פועל יוצא שלה.


בספרון קצר יחסית (כ179 עמודים,) מתאר לינדקוויסט כיצד האימפריאליזם האירופאי (שהחל ככל הנראה עוד עם מסעות הצלב של המאה ה11..) גיבש במשך מאות שנים השפקת עולם לפיה האחר, השונה, איננו אלא תת-אדם (Untermensch) ועל-כן גם בן-מוות. לינדקוויסט מביא דוגמאות מעוררות השתאות: הגרמנים הקימו מחנות ריכוז באפריקה עוד בשנת 1905; הבלגים והאנגלים הצדיקו את הטבח שניהלו בסודן ובקונגו בשם עליונות האדם הלבן. 


אנו מורגלים לחשוב על המאה-העשרים כעל אחת התקופות החשוכות בתולדות האנושות, תקופה של הרס וחורבן ולמעלה מכל תקופה בה אבד צלם האנוש ("לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות", כתב ב-1949 ההוגה היהודי-גרמני תיאודור אדורנו,) אולם הקריאה בספרו של לינדקוויסט ממחישה כיצד הג׳נוסייד בו נקטו הבריטים, הצרפתים, הבלגים והגרמנים באפריקה לאורך רוב רובה של מאה התשע-עשרה (בספרות המדעית ובעיתונות דובר בגלוי על הצורך בהשמדה והכחדה של העמים והגזעים הנחותים והפראיים) - הכשיר את הקרקע לברוטאליות הרצחנית של המאה-העשרים בכלל, וזו של המשטר הנאצי בפרט. 


לינדקוויסט איננו היסטוריון. ספרו, שראה אור בשנת 1992, איננו מחקר היסטורי פר-סה, אולם הקריאה בו מרתקת, והטיעונים שהוא מעלה מאירים עינים ומשכנעים מאוד (הספר עודד היסטוריונים של השואה ושל המאה-העשרים  לחקור כיצד שימשו זוועות הקולניאליזם וקו המחשבה הגזעני שהזין אותם תקדים לאידיאולוגיה הנאצית ולהשמדה ההמונית שהובילו במדינות מזרח-אירופה.)


מצער ששספר זה איננו מוכר כלל לקורא העברי. חיפוש קצר אחר סוון לינדקוויסט בגוגל מעלה מעט מאוד תוצאות, ואולם חשיבות ספרו להבנת הרקע לשואה פוּנְדָּמֶנְטָלִית, לעניות דעתי.

***

ספר שני, The End of Days מאת ג׳ני ארפבנק, ראה אור בעברית בשנה שעברה בהוצאת ידיעות אחרונות תחת השם ערב כל הימים.

זהו רומן בחמישה חלקים שנפתח במותה של תינוקת יהודיה בעיירה גליציאנית מוכת פוגרומים. בחלקים הבאים של הרומן משחקת ארפנבק באפשרות שאותה תינוקת היתה ניצלת וממשיכה לחיות. מכאן נפתחת הדרך לחמישה מסלולי חיים וחמש מיתות אפשריות - המשתרעים לאורכה של המאה העשרים: מוינה מוכת העוני והרעב בין שתי מלחמות העולם, דרך מוסקבה הטוטאליטארית של סטאלין ועד לברלין לאחר נפילת החומה - כך נשזרת ההיסטוריה העגומה של אירופה בסיפורה האישי של גיבורת הרומן. 

כמו בספריה הקודמים של ארפנבק, עליהם כתבתי כאן וכאן, גם ערב כל הימים כתוב ביד אמן. זהו ככל הנראה רומן נגיש הרבה יותר מספר המילים או היער של קלרה, מה שהנחה כנראה הוצאה כמו ידיעות אחרונות ׳להסתכן׳ בהוצאתו לאור בעברית. הסקרנים שביניכם יכולים לקרוא ראיון עם ארפנבק שפורסם בעיתון ישראל היום (מי היה מאמין שאקשר בבלוג הזה לישראל היום..?!)




***

ספר שלישי, והאחרון עליו אתעכב היום, The Hotel Years מאת יוזף רות. זהו קובץ המאגד כ64 מאמרים, קצרים מאוד ברובם, שפורסמו בעיתונים גרמנים בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, וזכה לתרגום לאנגלית בסוף שנת 2015 בהוצאת New Directions האמריקאית (שווה לקנות את הספר רק בזכות עיצוב הכריכה היפהפה.)

כפי ששמו מרמז, הספר הוא אסופה של סצינות בחייו של הסופר האוסטרי, שלא זכה להצלחה רבה מידי בימות חייו.  מתי-מעט ממאמרים אלה משמשים לקורא הצצה נדירה ומהימנה לימיה האחרונים של רפובליקת ויימאר ששימשה, כידוע, כר פורה לעלייתם של הנאצים לשלטון ב1933. מאמרים אחרים, כמו זה שאני מצרף פה, מתמצתים בקצרה רגע אחד שכמו מקפל בתוכו את הוויתה של תקופה שלמה.


קריאה מומלצת.

יום שני, 4 בינואר 2016

העישון, כמשל




בחודשים האחרונים, מאז עברתי עם משפחתי לגור בבירת גרמניה, אני תוהה מידי פעם, ביני לבין עצמי, מה גורם לאדם להרגיש מקומי. האם ידיעת השפה מספיקה, או שמא נחוץ הרבה יותר מכך כדי להרגיש שייך, להרגיש חלק מעם (Volk) במובן העמוק ביותר וההיסטורי של המושג. איזה מטען תרבותי וריגשי צריך אדם לצבור במהלך חייו כדי לקבל אפילו את הרושם השיטחי ביותר של שייכות? מתי חל תהליך השתנות הזהות, ועד כמה הוא מורגש? וכן, האם הוא ניתן להבחנה גם מבחוץ? או שמא מדובר בתחושה פנימית בלבד..

את השאלות האלה ניתן כמובן להכיל גם לכל הקשור בתרגום: האם טקסט מתורגם יכול באמת לשמש כתחליף או כתמונת מראה, זהה או קרובה לזהה, של יצירה מקורית? האם כשאנו קוראים בעברית ספר שתורגם לצורך העניין מספרדית, אנו יכולים באמת להזדהות עם גיבוריו, לחוש את כאביהן, לדעת באמת מאין באו ולאן פניהם מועדות, כשאנו למדים על קורותיהן מיד שניה כביכול, או שמא אין זה מעין טלפון שבור?

***

לספרו של גרגור הנס, Nicotine, נחשפתי לראשונה כמה ימים לפני שראה אור, בתחילת נובמבר 2015. כמו הרבה יצירות אמנות אחרות שאני צורך, גם לניקוטין יש קשר אנגלי. הספר, שפורסם במקור בגרמנית בשנת 2011, ראה אור באנגלית בהוצאת Fitzcarraldo Editions הצעירה, שנוסדה בלונדון בשנה שעברה. ההוצאה חרטה על דגלה לפרסם טקסטים מאתגרים, מקוריים ויצירתיים, במקור או בתרגום לאנגלית. ואכן, אם לשפוט על פי הספר הראשון שדגמתי מקטלוג ההוצאה הקצרצר, נראה שעורכי ההוצאה מבצעים את משימתם נאמנה. לספר הקדמה מצוינת מאת הסופר האנגלי וויל סלף, מעשן כבד לשעבר בעצמו, שמספר בקומץ עמודים כיצד שימש העישון במהלך כמה עשורים מחייו סיבה ותוצאה, קטליזטור לכתיבה, סטימולנט הרסני.

הנס, יליד 1965, הוא ד״ר לבלשנות ולימודים גרמניים, החי בברלין מאז 2013. בין השנים 1995 ו2012 הוא גר באוהיו, ארה״ב, שם לימד בלשנות. במקרה או לא במקרה, גרגור הנס מתרגם בעצמו. באמתחתו כעשרה תרגומים מאנגלית לגרמנית, של סופרים עכשויים כמו וויל סלף, ג׳ונתן לתם האמריקאי וראווי הג הלבנוני החי בקנדה וכותב באנגלית. הנס איננו מוכר כלל לקורא הישראלי, ועד לאחרונה לא היה מוכר אף לי.

השאלות שהעליתי לעיל עלו במוחי לא פעם שעה שקראתי בספרו של הנס. המציאות שהוא מתאר (התמכרות לעישון, עיסוק אובססיבי בסיגריות, או בכל דבר אחר..) איננה זרה בהכרח לקורא ישראלי.. ואולם, הרקע לסיפורים אלו, הנוף החברתי-היסטורי שבו ממקם הנס את סיפוריו שונה בתכלית מזה המוכר לישראלי הממוצע, שנולד וגדל במזרח התיכון.

הייחודי באסופת המאמרים של הנס איננו, כאמור, העיסוק בהתמכרות לעישון ולניקוטין ההרסני שסיגריות מכילות, אלא האופן הייחודי שהסופר ניגש להתמודדות עם נושא כה טעון. כמו פרימו לוי והטבלה המחזורית שלו, כך גם הנס עושה שימוש בעישון לאורך ספרו שמתהווה מהר מאוד לאוטוביוגרפיה. כל אחד מהפרקים מוקדש לתקופה אחרת בחייו של הנס, מילדותו (חווית העישון הראשונה היתה בגיל שש, כשאמו מסרה לו סיגריה דלוקה ׳כדי שידליק בעזרתה את זיקוקי הדינור של השנה החדשה׳ אך לא ביקשה את הסיגריה חזרה..) דרך נעוריו (הנס נשלח לפנימיה עם שני אחיו, שם הפך העישון מהרגל תכוף לעיסוק אובססיבי) ועד לחייו כאדם בוגר (על הניסיונות להפסיק לעשן, הסיגריה האחרונה, הסיגריה הראשונה אחרי האחרונה, וכיוצא בזה..) בין הפרקים נטווה סיפור חיים אינטימי והקוראים נחשפים ליכולת הכתיבה המעולה של הנס.

את הספר תרגמה לאנגלית גרמניה צעירה בשם יאן קליה, החיה בעצמה בלונדון. היא מספקת הצצה מעניינת לעולמו של המתרגם כאן. אחת השאלות המעניינות שהיא מעלה בנוגע לתרגום ספרו של הנס היא מידת הדיוק של התרגום, בהינתן שהיא עצמה איננה מעשנת. שעה שקראתי את דבריה, לא יכולתי שלא לתהות בנוגע לשאלה אחרת: האם אישה יכולה לתרגם קול ׳גברי׳?

יום שישי, 9 באוקטובר 2015

חיים מתפוררים


אני זוכר את עצמי כנער, צופה בסרטים שעוסקים בהתמכרות לסמים, בד״כ על ידי בני נוער אחרים, סרטים כמו יומן נעורים - The Basketball Diaries בכיכובו של לאונרדו די-קפריו, טריינספוטינג המוכר, רקוויאם לחלום, פני צלקת בכיכובו של אל פצ׳ינו, או אפילו ארוחה עירומה - Naked Lunch, העיבוד הקולנועי לספרו הבלתי קריא בעליל של וויליאם ס. בורוז, שנכתב ככל הנראה תחת השפעת סמים.. וחושב לעצמי, כמו צופים רבים מן הסתם, ׳לכמה האדרה זוכים הסמים.. איזו במה מפוארת מקדישה התרבות להרס ולאבדון'.


שני ספרים שקראתי לאחרונה עוסקים בהתמכרות לסמים, ובסגנון החיים הכאוטי שאלו מכתיבים למתמכרים. האחד מאדיר ומפאר בדרכו, ואילו השני איננו 'עושה הנחות'.

אפתח דווקא בספר השני המציג, בדרכו, תמונה עגומה יותר של אורח החיים תחת השפעת הסמים. אפילו הכלבים (Even the Dogs) מאת הסופר הבריטי ג׳ון מק׳גרגור (John McGregor) הוא מסוג הספרים שלא הייתי מתוודע לקיומם אלמלא זכה לתשומת לב רבה מצד התקשורת הבריטית, בעקבות זכייתו בפרס אימפאק (Impac Dublin Literary Award 2012).

הספר מתחיל במוות. רוברט, שנכנע לחיים של צריכה בלתי מבוקרת של אלכוהול מאז שאשתו וביתו עזבו אותו, נמצא מת בדירתו. המוות של רוברט, כמו חייו, חסר משמעות, ומעט הטראגיות שאירוע אולטימטיבי שכזה זהעשויה לייצג בעיני הקורא הופכת גם היא לבאנאלית עד כדי רתיעה: המוות איננו אלא סופו של תהליך ארוך ומייגע של ריקבון, של מאבק הסובייקט בגופו-שלו עד שזה קורס מעול המשא.



No one had ever asked. And if they had. If they’d asked him how it felt. He’d say It’s like when you’re climbing a tree and the branch breaks off. You’re still holding on to the branch but you’re falling through


ובמקום אחר:

He waited years for them to come back, and when one of them did he was too drunk to see it. 

מכריו של רוברט, חבורה של אלכוהוליסטיים, או מכורים לסמים קשים יותר, רובם ככולם חסרי בית, עורכים לו הומאג׳. אך אין זה הומאג׳ הירואי או טקס מרשים. זו הזדמנות לשתות עוד קצת, לדבר קצת, ולהתפזר אחר-כך, איש איש לדרכו. 

רוברט הוא נוכח-נפקד לאורך כל הספר. אך רוב העלילה המולטי-פוקאלית של אפילו הכלבים נמסרת דווקא מנקודת מבטו של בחור צעיר בשם דני, שנסרח ברחבי העיר עם כלבו, איינשטיין, בחיפוש אחר המנה (fix) הבאה.



כאמור, ריאליזם נוקשה, המתאר חיים מתפוררים:


Spent his life being asked to believe in things that turned out to be bollocks. I’m going clean. I’ll pay you back next week. This is only a temporary situation.

הנרקומנים, חסרי הבית, אינם בני אדם. האנושיות נעדרת מהם והם הופכים לשקופים וחסרי פנים:


They don’t see us, as we crowd and push around them. Of course they don’t. How could they. But we’re used to that. We’ve been used to that for a long time.

ובמקום אחר:


Most people going out of their way not to touch you all day, to not hardly brush up against you or even catch your eye or anything


***

ספרו של מקגרגור מציג תמונה עגומה למדי של החיים בצל ההתמכרות לסמים. ספרו של אדוארד סנט אוביין, Bad News, מציג תמונה דומה, אך מנקודת מבט שונה למדי..

חדשות רעות הוא הספר השני בסדרת הספרים ע״ש פטריק מלרוז, שכבר כתבתי עליו בבלוג זה. כזכור לכם בוודאי, בספר הראשון פטריק בן החמש מעביר את זמנו באחוזת משפחתו שבדרום צרפת בעיקר בחמיקה מצילו המאיים של אביו, דייויד. בפתח הספר חדשות רעות נודע לפטריק בן ה22 שאביו הלך לעולמו. הוא מייד מזמין טיסת קונקורד (העלילה מתרחשת בשנת 1982) שלוקחת אותו מלונדון לניו-יורק בשש שעות (אח, הימים הטובים..)



Torturing his body to gratify his mind

פטריק מכור לסמים קשים. במהלך 48 השעות שהוא שוהה בניו-יורק הוא צורך מידה לא מבוטלת מהם: קוקאין והרואין, גלולות ספיד ושאר מיני מטעמים שהרחוב הניו יורקי כמו מקיא עליו.

How could he ever hope to give up drugs? ..... Life was so subjective. [...] How could he ever give up? It was love. It was coming home. 


ובמקום אחר:


Once he had taken heroin he could imagine being without it; when he was without it he could only imagine getting more. 


בניגוד לאפילו הכלבים, שם ההתמכרות לסמים מתוארת כאמצעי פופולרי לבריחה מנסיבות חברתיות מעיקות (עוני, חוסר), ההתמכרות של פטריק לסמים היא תחביב יקר שמפצה בעיקר על ילדותו האיומה והמועקות שחוזרות וצפות בעקבותיה. השימוש בסמים משמש כמפלט נוח וזמין ממציאות קשה ומייגעת:

Most of the 'quality time' in his life had been spent in a bathroom...

ובמקום אחר:

Just as some men wore a handkerchief in their breast pockets to cope with the emergency of a woman's tears, or a sneeze, he often tucked away a couple of syringes into the same picket to cope with the endlessly renewed emptiness that invaded him

באופן לא מפתיע אולי, חדשות רעות נקרא יותר בקלות מאפילו הכלבים, על אף ששני הספרים עוסקים, כאמור, באותה התמכרות לסמים. הצגת גיבור ספרו של סנט-אוביין כאנטי-גיבור, צעיר נצחי כמו קורט קוביין, או אפילו יותר מתאים, פיט דוהרטי, מסייעת לקורא לבלוע את הגלולה המרה, לא לפני שהוא משחק בה בלשונו, נוגס בה קצת ולבסוף בולע אותה בשקיקה. במקרה של ספרו של מק׳גרגור הקורא יעדיף לירוק את הגלולה..

יום שני, 5 באוקטובר 2015

טרמינוס


על מקומו של הים בתרבות המערבית כבר כתבתי בבלוג זה, לפני שנים מספר.. חלפו הרבה מים בירקון מאז, והנה שוב קראתי ספר שמתחיל ונגמר בים, The Sea מאת הסופר האירי ג׳ון באנוויל. הים משמש בספרות בעיקר כמקום מִפְלָט, מקום בו הדמיון יכול לפרוח. אך פעמים רבות הוא מסמל גם אִיּוּם, סַכָּנָה.

Every act of memory is to some degree an act of imagination
Gerald Maurice Edelman

ממה מורכבים הזכרונות? אילו פרטים חסרי חשיבות נשמרים בארכיוני המחשבה שלנו? מה משקלם הסגולי של הזכרונות? עד כמה הם עלולים להכביד על מהלך חיינו, להאט את צעדינו? עד כמה הם משטים בנו? מוליכים אותנו שולל. משווים לנגד עינינו מציאות שלא היתה ולא נבראה, או שמא היתה שונה בתכלית ממה שאנו זוכרים..


הים הוא הרומן ה14 במספר של באנוויל, וגם ספרו היחיד שקראתי עד כה. הספר זכה בפרס הבוקר היוקרתי בשנת 2005 וראה אור בעברית בהוצאת ידיעות אחרונות ב2008 (פרק ראשון ניתן לקרוא פה.) הוא אף זכה לאדפטציה למרקע הכסף לפני שנתיים.

גיבור הרומן, מקס מורדן, היסטוריון של האמנות, חוזר לעיירת החוף בה חי בילדותו, בעקבות מותה של אשתו אן ממחלת הסרטן. הוא שוכר חדר באכסניה ששוכנת באחד מבתי החוף בו התגוררו בעבר בני משפחת גרייס, שעם ילדיהם נהג מקס הצעיר להעביר את ימי חופשת הקיץ של ילדותו. הוא מנסה את ידו בכתיבת מונוגרפיה קצרה על ציוריו של הצייר הצרפתי פייר בונאר (שאף לו היה יחס מיוחד לאשתו, מושא מספר לא קטן מציוריו) אך העבר, ובאי כוחו, הזכרונות, מושכים אותו ללא הרף אל המצולות והוא איננו יכול להסיר את אחיזתם בו.

Working from Memory

בניסיון לשים סדר במחשבותיו ו'לסגור מעגל', מקס מחיה את העבר במחשבותיו ומעלה זכרונות מימי ילדותו, שאם לא הצטיינו כ״כ בעליצות, הרי שלפחות היתה בהם הבטחה כלשהי של אפשרות.. אך כוחו של העבר הוא כוח מכלה. ובין כל הרוחות שמקס מעלה באוב בזו אחר זו, הוא הופך בעצמו למעין רוח רפאים, אדם נטול הווה שכולו שקוע בעבר:


I think I am becoming my own ghost

ובמקום אחר:

There are moments when the past has a force so strong it seems one might be annihilated by it

השקיעה בזכרונות הופכת מאמצעי למהות, ומקס שיושב ימים ארוכים בחדר האוכל השומם של בית ההארחה בו בחר להשתכן, צופה בים האינסופי ושוקע במחשבות על ימי ילדותו. זוהי כאמור שקיעה מסוכנת, מכלה, שכן המחשבה על כל מה שחלף ואיננו עוד מזכירה למדמיין את אלמותיותו ומגשרת על המרחק שנראה עצום אך איננו-באמת, בין החיים למתים:

We carry the dead with us only until we die too, and then it is we who are borne along for a little while, and then our bearers in their turn drop, and so on into the unimaginable generations

ובמקום אחר:

Perhaps all of life is no more than a long preparation for the leaving of it

ההשתחררות מכבלי העבר, כמוה כהתנערות מעול המוות. מעניינת במיוחד בעיני בחירתו של באנוויל בשם 'מורדן', שכונה הממוקמת בדרום לונדון, וגם תחנתו הסופית של קו הצפון (Northern Line) החוצה את לונדון מדרומה לצפונה. כאילו בחר הסופר, במודע או שלא במודע, להציב את גיבורו בנקודת סיום, טרמינוס, ממנה אין חזרה.

זה מזכיר לי ציטוט, מדכא למדי, מתוך סרטו של מייק לי, עירום:


Have you ever thought, right... I mean, you don't know... but you might already have had the happiest moment in your whole fucking life and all you've got to look forward to is sickness and purgatory?
התשובה? קארפה דיאם. קארפה פאקין דיאם.