יום שני, 4 בינואר 2016

העישון, כמשל



בחודשים האחרונים, מאז עברתי עם משפחתי לגור בבירת גרמניה, אני תוהה מידי פעם, ביני לבין עצמי, מה גורם לאדם להרגיש מקומי. האם ידיעת השפה מספיקה, או שמא נחוץ הרבה יותר מכך כדי להרגיש שייך, להרגיש חלק מעם (Volk) במובן העמוק ביותר וההיסטורי של המושג. איזה מטען תרבותי וריגשי צריך אדם לצבור במהלך חייו כדי לקבל אפילו את הרושם השיטחי ביותר של שייכות? מתי חל תהליך השתנות הזהות, ועד כמה הוא מורגש? וכן, האם הוא ניתן להבחנה גם מבחוץ? או שמא מדובר בתחושה פנימית בלבד..

את השאלות האלה ניתן כמובן להכיל גם לכל הקשור בתרגום: האם טקסט מתורגם יכול באמת לשמש כתחליף או כתמונת מראה, זהה או קרובה לזהה, של יצירה מקורית? האם כשאנו קוראים בעברית ספר שתורגם לצורך העניין מספרדית, אנו יכולים באמת להזדהות עם גיבוריו, לחוש את כאביהן, לדעת באמת מאין באו ולאן פניהם מועדות, כשאנו למדים על קורותיהן מיד שניה כביכול, או שמא אין זה מעין טלפון שבור?

***

לספרו של גרגור הנס, Nicotine, נחשפתי לראשונה כמה ימים לפני שראה אור, בתחילת נובמבר 2015. כמו הרבה יצירות אמנות אחרות שאני צורך, גם לניקוטין יש קשר אנגלי. הספר, שפורסם במקור בגרמנית בשנת 2011, ראה אור באנגלית בהוצאת Fitzcarraldo Editions הצעירה, שנוסדה בלונדון בשנה שעברה. ההוצאה חרטה על דגלה לפרסם טקסטים מאתגרים, מקוריים ויצירתיים, במקור או בתרגום לאנגלית. ואכן, אם לשפוט על פי הספר הראשון שדגמתי מקטלוג ההוצאה הקצרצר, נראה שעורכי ההוצאה מבצעים את משימתם נאמנה. לספר הקדמה מצוינת מאת הסופר האנגלי וויל סלף, מעשן כבד לשעבר בעצמו, שמספר בקומץ עמודים כיצד שימש העישון במהלך כמה עשורים מחייו סיבה ותוצאה, קטליזטור לכתיבה, סטימולנט הרסני.

הנס, יליד 1965, הוא ד״ר לבלשנות ולימודים גרמניים, החי בברלין מאז 2013. בין השנים 1995 ו2012 הוא גר באוהיו, ארה״ב, שם לימד בלשנות. במקרה או לא במקרה, גרגור הנס מתרגם בעצמו. באמתחתו כעשרה תרגומים מאנגלית לגרמנית, של סופרים עכשויים כמו וויל סלף, ג׳ונתן לתם האמריקאי וראווי הג הלבנוני החי בקנדה וכותב באנגלית. הנס איננו מוכר כלל לקורא הישראלי, ועד לאחרונה לא היה מוכר אף לי.

השאלות שהעליתי לעיל עלו במוחי לא פעם שעה שקראתי בספרו של הנס. המציאות שהוא מתאר (התמכרות לעישון, עיסוק אובססיבי בסיגריות, או בכל דבר אחר..) איננה זרה בהכרח לקורא ישראלי.. ואולם, הרקע לסיפורים אלו, הנוף החברתי-היסטורי שבו ממקם הנס את סיפוריו שונה בתכלית מזה המוכר לישראלי הממוצע, שנולד וגדל במזרח התיכון.

הייחודי באסופת המאמרים של הנס איננו, כאמור, העיסוק בהתמכרות לעישון ולניקוטין ההרסני שסיגריות מכילות, אלא האופן הייחודי שהסופר ניגש להתמודדות עם נושא כה טעון. כמו פרימו לוי והטבלה המחזורית שלו, כך גם הנס עושה שימוש בעישון לאורך ספרו שמתהווה מהר מאוד לאוטוביוגרפיה. כל אחד מהפרקים מוקדש לתקופה אחרת בחייו של הנס, מילדותו (חווית העישון הראשונה היתה בגיל שש, כשאמו מסרה לו סיגריה דלוקה ׳כדי שידליק בעזרתה את זיקוקי הדינור של השנה החדשה׳ אך לא ביקשה את הסיגריה חזרה..) דרך נעוריו (הנס נשלח לפנימיה עם שני אחיו, שם הפך העישון מהרגל תכוף לעיסוק אובססיבי) ועד לחייו כאדם בוגר (על הניסיונות להפסיק לעשן, הסיגריה האחרונה, הסיגריה הראשונה אחרי האחרונה, וכיוצא בזה..) בין הפרקים נטווה סיפור חיים אינטימי והקוראים נחשפים ליכולת הכתיבה המעולה של הנס.


את הספר תרגמה לאנגלית גרמניה צעירה בשם יאן קליה, החיה בעצמה בלונדון. היא מספקת הצצה מעניינת לעולמו של המתרגם כאן. אחת השאלות המעניינות שהיא מעלה בנוגע לתרגום ספרו של הנס היא מידת הדיוק של התרגום, בהינתן שהיא עצמה איננה מעשנת. שעה שקראתי את דבריה, לא יכולתי שלא לתהות בנוגע לשאלה אחרת: האם אישה יכולה לתרגם קול ׳גברי׳?

יום שישי, 9 באוקטובר 2015

חיים מתפוררים


אני זוכר את עצמי כנער, צופה בסרטים שעוסקים בהתמכרות לסמים, בד״כ על ידי בני נוער אחרים, סרטים כמו יומן נעורים - The Basketball Diaries בכיכובו של לאונרדו די-קפריו, טריינספוטינג המוכר, רקוויאם לחלום, פני צלקת בכיכובו של אל פצ׳ינו, או אפילו ארוחה עירומה - Naked Lunch, העיבוד הקולנועי לספרו הבלתי קריא בעליל של וויליאם ס. בורוז, שנכתב ככל הנראה תחת השפעת סמים.. וחושב לעצמי, כמו צופים רבים מן הסתם, ׳לכמה האדרה זוכים הסמים.. איזו במה מפוארת מקדישה התרבות להרס ולאבדון'.


שני ספרים שקראתי לאחרונה עוסקים בהתמכרות לסמים, ובסגנון החיים הכאוטי שאלו מכתיבים למתמכרים. האחד מאדיר ומפאר בדרכו, ואילו השני איננו 'עושה הנחות'.

אפתח דווקא בספר השני המציג, בדרכו, תמונה עגומה יותר של אורח החיים תחת השפעת הסמים. אפילו הכלבים (Even the Dogs) מאת הסופר הבריטי ג׳ון מק׳גרגור (John McGregor) הוא מסוג הספרים שלא הייתי מתוודע לקיומם אלמלא זכה לתשומת לב רבה מצד התקשורת הבריטית, בעקבות זכייתו בפרס אימפאק (Impac Dublin Literary Award 2012).

הספר מתחיל במוות. רוברט, שנכנע לחיים של צריכה בלתי מבוקרת של אלכוהול מאז שאשתו וביתו עזבו אותו, נמצא מת בדירתו. המוות של רוברט, כמו חייו, חסר משמעות, ומעט הטראגיות שאירוע אולטימטיבי שכזה זהעשויה לייצג בעיני הקורא הופכת גם היא לבאנאלית עד כדי רתיעה: המוות איננו אלא סופו של תהליך ארוך ומייגע של ריקבון, של מאבק הסובייקט בגופו-שלו עד שזה קורס מעול המשא.



No one had ever asked. And if they had. If they’d asked him how it felt. He’d say It’s like when you’re climbing a tree and the branch breaks off. You’re still holding on to the branch but you’re falling through


ובמקום אחר:

He waited years for them to come back, and when one of them did he was too drunk to see it. 

מכריו של רוברט, חבורה של אלכוהוליסטיים, או מכורים לסמים קשים יותר, רובם ככולם חסרי בית, עורכים לו הומאג׳. אך אין זה הומאג׳ הירואי או טקס מרשים. זו הזדמנות לשתות עוד קצת, לדבר קצת, ולהתפזר אחר-כך, איש איש לדרכו. 

רוברט הוא נוכח-נפקד לאורך כל הספר. אך רוב העלילה המולטי-פוקאלית של אפילו הכלבים נמסרת דווקא מנקודת מבטו של בחור צעיר בשם דני, שנסרח ברחבי העיר עם כלבו, איינשטיין, בחיפוש אחר המנה (fix) הבאה.



כאמור, ריאליזם נוקשה, המתאר חיים מתפוררים:


Spent his life being asked to believe in things that turned out to be bollocks. I’m going clean. I’ll pay you back next week. This is only a temporary situation.

הנרקומנים, חסרי הבית, אינם בני אדם. האנושיות נעדרת מהם והם הופכים לשקופים וחסרי פנים:


They don’t see us, as we crowd and push around them. Of course they don’t. How could they. But we’re used to that. We’ve been used to that for a long time.

ובמקום אחר:


Most people going out of their way not to touch you all day, to not hardly brush up against you or even catch your eye or anything


***

ספרו של מקגרגור מציג תמונה עגומה למדי של החיים בצל ההתמכרות לסמים. ספרו של אדוארד סנט אוביין, Bad News, מציג תמונה דומה, אך מנקודת מבט שונה למדי..

חדשות רעות הוא הספר השני בסדרת הספרים ע״ש פטריק מלרוז, שכבר כתבתי עליו בבלוג זה. כזכור לכם בוודאי, בספר הראשון פטריק בן החמש מעביר את זמנו באחוזת משפחתו שבדרום צרפת בעיקר בחמיקה מצילו המאיים של אביו, דייויד. בפתח הספר חדשות רעות נודע לפטריק בן ה22 שאביו הלך לעולמו. הוא מייד מזמין טיסת קונקורד (העלילה מתרחשת בשנת 1982) שלוקחת אותו מלונדון לניו-יורק בשש שעות (אח, הימים הטובים..)



Torturing his body to gratify his mind

פטריק מכור לסמים קשים. במהלך 48 השעות שהוא שוהה בניו-יורק הוא צורך מידה לא מבוטלת מהם: קוקאין והרואין, גלולות ספיד ושאר מיני מטעמים שהרחוב הניו יורקי כמו מקיא עליו.

How could he ever hope to give up drugs? ..... Life was so subjective. [...] How could he ever give up? It was love. It was coming home. 


ובמקום אחר:


Once he had taken heroin he could imagine being without it; when he was without it he could only imagine getting more. 


בניגוד לאפילו הכלבים, שם ההתמכרות לסמים מתוארת כאמצעי פופולרי לבריחה מנסיבות חברתיות מעיקות (עוני, חוסר), ההתמכרות של פטריק לסמים היא תחביב יקר שמפצה בעיקר על ילדותו האיומה והמועקות שחוזרות וצפות בעקבותיה. השימוש בסמים משמש כמפלט נוח וזמין ממציאות קשה ומייגעת:

Most of the 'quality time' in his life had been spent in a bathroom...

ובמקום אחר:

Just as some men wore a handkerchief in their breast pockets to cope with the emergency of a woman's tears, or a sneeze, he often tucked away a couple of syringes into the same picket to cope with the endlessly renewed emptiness that invaded him

באופן לא מפתיע אולי, חדשות רעות נקרא יותר בקלות מאפילו הכלבים, על אף ששני הספרים עוסקים, כאמור, באותה התמכרות לסמים. הצגת גיבור ספרו של סנט-אוביין כאנטי-גיבור, צעיר נצחי כמו קורט קוביין, או אפילו יותר מתאים, פיט דוהרטי, מסייעת לקורא לבלוע את הגלולה המרה, לא לפני שהוא משחק בה בלשונו, נוגס בה קצת ולבסוף בולע אותה בשקיקה. במקרה של ספרו של מק׳גרגור הקורא יעדיף לירוק את הגלולה..

יום שני, 5 באוקטובר 2015

טרמינוס


על מקומו של הים בתרבות המערבית כבר כתבתי בבלוג זה, לפני שנים מספר.. חלפו הרבה מים בירקון מאז, והנה שוב קראתי ספר שמתחיל ונגמר בים, The Sea מאת הסופר האירי ג׳ון באנוויל. הים משמש בספרות בעיקר כמקום מִפְלָט, מקום בו הדמיון יכול לפרוח. אך פעמים רבות הוא מסמל גם אִיּוּם, סַכָּנָה.

Every act of memory is to some degree an act of imagination
Gerald Maurice Edelman

ממה מורכבים הזכרונות? אילו פרטים חסרי חשיבות נשמרים בארכיוני המחשבה שלנו? מה משקלם הסגולי של הזכרונות? עד כמה הם עלולים להכביד על מהלך חיינו, להאט את צעדינו? עד כמה הם משטים בנו? מוליכים אותנו שולל. משווים לנגד עינינו מציאות שלא היתה ולא נבראה, או שמא היתה שונה בתכלית ממה שאנו זוכרים..


הים הוא הרומן ה14 במספר של באנוויל, וגם ספרו היחיד שקראתי עד כה. הספר זכה בפרס הבוקר היוקרתי בשנת 2005 וראה אור בעברית בהוצאת ידיעות אחרונות ב2008 (פרק ראשון ניתן לקרוא פה.) הוא אף זכה לאדפטציה למרקע הכסף לפני שנתיים.

גיבור הרומן, מקס מורדן, היסטוריון של האמנות, חוזר לעיירת החוף בה חי בילדותו, בעקבות מותה של אשתו אן ממחלת הסרטן. הוא שוכר חדר באכסניה ששוכנת באחד מבתי החוף בו התגוררו בעבר בני משפחת גרייס, שעם ילדיהם נהג מקס הצעיר להעביר את ימי חופשת הקיץ של ילדותו. הוא מנסה את ידו בכתיבת מונוגרפיה קצרה על ציוריו של הצייר הצרפתי פייר בונאר (שאף לו היה יחס מיוחד לאשתו, מושא מספר לא קטן מציוריו) אך העבר, ובאי כוחו, הזכרונות, מושכים אותו ללא הרף אל המצולות והוא איננו יכול להסיר את אחיזתם בו.

Working from Memory

בניסיון לשים סדר במחשבותיו ו'לסגור מעגל', מקס מחיה את העבר במחשבותיו ומעלה זכרונות מימי ילדותו, שאם לא הצטיינו כ״כ בעליצות, הרי שלפחות היתה בהם הבטחה כלשהי של אפשרות.. אך כוחו של העבר הוא כוח מכלה. ובין כל הרוחות שמקס מעלה באוב בזו אחר זו, הוא הופך בעצמו למעין רוח רפאים, אדם נטול הווה שכולו שקוע בעבר:


I think I am becoming my own ghost

ובמקום אחר:

There are moments when the past has a force so strong it seems one might be annihilated by it

השקיעה בזכרונות הופכת מאמצעי למהות, ומקס שיושב ימים ארוכים בחדר האוכל השומם של בית ההארחה בו בחר להשתכן, צופה בים האינסופי ושוקע במחשבות על ימי ילדותו. זוהי כאמור שקיעה מסוכנת, מכלה, שכן המחשבה על כל מה שחלף ואיננו עוד מזכירה למדמיין את אלמותיותו ומגשרת על המרחק שנראה עצום אך איננו-באמת, בין החיים למתים:

We carry the dead with us only until we die too, and then it is we who are borne along for a little while, and then our bearers in their turn drop, and so on into the unimaginable generations

ובמקום אחר:

Perhaps all of life is no more than a long preparation for the leaving of it

ההשתחררות מכבלי העבר, כמוה כהתנערות מעול המוות. מעניינת במיוחד בעיני בחירתו של באנוויל בשם 'מורדן', שכונה הממוקמת בדרום לונדון, וגם תחנתו הסופית של קו הצפון (Northern Line) החוצה את לונדון מדרומה לצפונה. כאילו בחר הסופר, במודע או שלא במודע, להציב את גיבורו בנקודת סיום, טרמינוס, ממנה אין חזרה.

זה מזכיר לי ציטוט, מדכא למדי, מתוך סרטו של מייק לי, עירום:


Have you ever thought, right... I mean, you don't know... but you might already have had the happiest moment in your whole fucking life and all you've got to look forward to is sickness and purgatory?
התשובה? קארפה דיאם. קארפה פאקין דיאם.

יום שבת, 3 באוקטובר 2015

זיכרון ואשמה, או מצב הרומן


זמן רב נעדרתי מבלוג זה. הנסיבות אולי מובנות.. החלפת מקום עבודה, מעבר עם המשפחה לברלין.. והנה, נוצרה לה לפתע הזדמנות חדשה לכתוב למען קוראיי הספורים מעט הגיגים מנקודת מבט חדשה, אולי..

שני ספרים שקראתי לאחרונה, האחד עוד בישראל ואילו את השני רכשתי בברלין, עוררו בי את החשק לשוב ולכתוב בבלוג, ולעבד מספר מחשבות שחלפו במוחי על ׳מצבו של הרומן׳ בעשור השני של המאה העשרים ואחת.

שניהם נכתבו ע״י אירופאים, שניהם כמעט בריטים.. הראשון, Satin Island מאת תום מקארתי הבריטי, מועמד ברשימה הקצרה לפרס הבוקר. השני, Munich Airport מאת ג׳ורג׳ בקסטר האירי-אמריקאי שחי בברלין בשנתיים האחרונות. שני הסופרים צעירים (בני 46 ו41), נמצאים יחסית בתחילת דרכם הספרותית (למקארתי שלושה רומנים מאחוריו, לבקסטר רומן אחד ומעין אוטוביוגרפיה,) ושניהם אינם מוכרים עדיין לקהל הקוראים הישראלי. על שניהם כבר כתבתי בבלוג זה מספר פעמים.

על פניו, שני הרומנים שלפננו שונים למדי. ואולם, שניהם נמסרים בגוף ראשון, ע״י גיבורים שלא נעדר הדימיון ביניהם. האחד, אנתרופולוג שהחל לעבוד בשירות חברת פרסום ומיתוג, והשני יועץ שיווק לחברות ענק.

במקרה או במכוון, שני הרומנים נפתחים בשדות תעופה. Satin Island בטורין שבאיטליה, ובמקרה השני, בשדה התעופה של מינכן. גיבור הרומן של מקארתי, אדם בשם U, אנתרופולוג, איש אקדמיה לשעבר, מחכה לטיסה חזרה ללונדון. הוא עובד שם כאיש מחקר עבור חברת פרסום, או מיתוג, המסייעת לחברות מסחריות כמו לממשלות, בהגדרת המסרים השיווקיים שברצונם להביא לעיני הציבור כדי לרכוש את אמונם. 

תוך כדי עבודתו על פרוייקט בין ממשלתי גדול בעל שם אניגמטי שלא ממש מוסבר לקורא מה משמעותו, המספר נדרש ללטש מסמך עצום מימדים שהוא מכנה בשם הדו״ח הגדול (The Great Report) שאת תכניו הוא מלקט מאינספור אירועים ותופעות חברתיות שוליות אך חוזרות ונשנות (דליפות דלק המזהמות את הסביבה; צנחנים המוצאים את מותם בנסיבות מסתוריות, ועוד ועוד..) בסופו של דבר זהו מסמך המנסה, באקט בלתי אפשרי כמובן, לזקק תופעות ולחבר קצוות רפויים בין אירועים שלא קשורים, למראית עין, לכדי תמונה אחת גדולה, כדי להבין כביכול את מהות התקופה בה אנו חיים ולעשות בידע הזה שימוש, כאמור, לצרכים כלכליים-מסחריים.

עלילת Munich Airport שונה למדי. המספר, שאיננו יודעים מה שמו, נוסע מלונדון לברלין, כדי לאסוף את גופתה של אחותו, רבקה, שמתה מרעב בדירתה בדרום ברלין. בברלין הוא פוגש את אביו הזקן, שמגיע בטיסה מארה״ב כדי לזהות את גופתה ביתו ולהשיב אותה לקבורה בארה״ב. השהות הקצרה בברלין מספקת למספר הזדמנות לרטרוספקטיבה על חייו עד כה ולחשבון נפש קשה ומחמיר  עם אביו ואחותו, עם גרושתו, ובעיקר עם עצמו.

Satin Island הוא רומן קצר, יותר מין יומן, המונה כמה עשרות פרקים קצרצרים, בני עמוד עד מספר עמודים, מה שמנגיש את הנראטיב קצת עבור הקורא. עם זאת הספר איננו קריא כמו ספרו הקודם של מקארתי C, בעיקר מפני שאין בו באמת עלילה ליניארית שניתן לעקוב אחריה אלא הוא מורכב מאוסף של אירועים ומחשבות כמעט רנדומליים. בחלקו, זהו ספר מעורר מחשבה, מסמך אנתרופולוגי שעל אף שאיננו פורץ דרך, ככל הנראה, הוא כתוב באינטיליגנטיות מעוררת הערכה. ראוי לציון גם שכמו ספריו הקודמים, גם פה מקארתי איננו ׳עושה הנחות׳ לקורא או לעצמו, והוא מאתגר את הקורא כשם שהוא מאתגר את הז׳אנר שבתוכו הוא כותב ושממנו הוא לעיתים קרובות פורץ החוצה אל מחוזות פחות מוכרים. 

Munich Airport לעומתו, הוא רומן קלאסי יותר. הנראטיב די קונבנציונלי, גם אם הוא נע ונד בין תקופות שונות ובין אירועים שונים שאירעו בחייו של המספר. הרומן נמסר כאמור בגוף ראשון, כמקשה אחת, ללא חלוקה לפרקים. בניגוד לספרו הקודם של בקסטר, The Apartment, יש בו הרבה יותר עלילה והוא מונגש הרבה יותר לקריאה. מספר פעמים במהלך הקריאה בספר תהיתי האם בקסטר ׳ויתר׳ על מבנה מתוחכם או על משחק-בז׳אנר כשבחר להנגיש כביכול את הרומן שלו לקוראיו.. אך אל לכם לטעות! קריאה קלה, אין כאן. אם מי מכם יקרא בסופו של את ספרו של בקסטר, הוא ייתקל לא פעם בתיאורים קשים, איים כבדי משקל הצפים באוקיינוס של מורבידיות ודיכאון. למרות כל האמור לעיל, זהו רומן שכתוב היטב ושעוסק בנושאים של זיכרון, אחריות ואשמה, שוודאי יעניינו את הקורא הישראלי. 

לסיום הבאתי פסקה קצרה על אופיה של העיר ברלין לכדה את מבטי, ולו בשל חדות המבט של בקסטר, שגם כ׳מקומי׳ מבחין בשונותה של עיר הבירה הגרמנית, ביחס למטרופולינים אחרים באירופה ובצפון-אמריקה. 

דברים שרואים מכאן..

יום רביעי, 3 בדצמבר 2014

יום ראשון, 8 ביוני 2014

שלושה שהשאירו חותם


אלו מכם שקוראים בבלוג זה, באדיקות כזו או אחרת, הבחינו ווודאי שאינני מפבלש בו פוסטים כבשנים עברו. אל דאגה, לא התנזרתי מן הקריאה, אם כי נכון יהיה לומר שאינני קורא באותו קצב בו קראתי בעבר.. שעות נוספות בעבודה? יותר מידי דאגות? חובות משפחתיים? עול הימים? אולי כל אלו ועוד..

דברי החוכמה שאני מנסה מפעם לפעם להרביץ פה בקוראיי הידלדלו אם כן, אך בכל זאת מפעם לפעם אני משתדל להגיח עם איזו הברקה.

כמות לא מבוטלת של ספרים קראתי בשנה האחרונה.. בחלקם רפרפתי, אחרים נטשתי באמצע הדרך, מתי מעט קראתי עד הסוף.. שלושה מהם השאירו בכל זאת חותם, לא כזה של 'לפני ואחרי' אמנם.., אך מידי פעם בפעם אני מוצא את עצמי נזכר בהם, ותוהה על קנקנם. ובעולם של מולטימדיה ואינספור תמסורות מידע בכל שניה, אין לזלזל בעלילה שמותירה משקע..

באופן מעורר מחשבה, שלושת הספרים נמסרים בגוף ראשון, ע"י גבר בשנות השלושים או ארבעים לחייו, ושלושתם עוסקים, באופן ישיר או עקיף, ביחסי אבות-בנים/ות ובהתמודדות עם רוחות העבר.

הראשון, מטוסים זוהרים (Luminous Airplanes) מאת פול לפארג' (Paul Lafargeהוא רומן קצר המתרחש בחודש ספטמבר של שנת 2000, סמוך למשבר הבועה בעולם ההייטק האמריקאי, ונמסר ע"י גבר צעיר, בן שלושים בערך, העובד כמתכנת מחשבים בחברת סטארט-אפ בעמק הסיליקון שבקליפורניה.

בתחילת הרומן נודע למספר שסבו נפטר. הוא מחליט לשוב לתיבס, עיירה קטנה בצפון מדינת ניו יורק, בה חיו סבו וסבתו, ושם נהג להעביר חופשות קיץ רבות כנער, הרחק משתי אמהותיו (אביו מת לפני שנולד, וכתוצאה מכך גדל המספר עם אימו ואחותה, שתי אמניות אקצנטריות, בכרך של מנהטן).

החזרה לתיבס, שם מתרחשת רוב העלילת הרומן (חלקה בעבר, בנעוריו של המספר, וחלקה בהווה הנראטיבי,) כמוה כחזרה בזמן ועם התפתחות העלילה שנעה קדימה ואחורה בזמן, המספר מגלה עוד ועוד פרטים על זהותו של אביו ותוך כדי כך חושף גם פרטים על ילדותו, שהתאפיינה (איך לא..) בתלישות ובכהות רגשית. 

הרומן השני Caesarion (קיסר קטן, על שמו של בנם של יוליוס קיסר וקליאופטרה) נכתב במקור בהולנדית ע"י טומי וירינחה (Tommy Wieringa, רומן אחר פרי עטו, ג'ו ספידבוט, ראה אור בשנת 2010 בהוצאת מחברות לספרות) מסופר מנקודת מבטו של לודוויג, נגן פסנתר בבארים שבילדותו נועד לגדולה, אך משהו השתבש בדרך.. 

לודוויג המבוגר שב לעיירת החוף סאפולק שבמזרח אנגליה, שם בילה את רוב שנות ילדותו. הוא מנצל את השהות כדי להיפגש עם מספר דמויות מעברו, רוחות מן העבר, ולהתמודד עם המשקעים שנותרו לו מילדותו, ובעיקר מיחסיו המורכבים עם הוריו: אביו, אמן אוסטרי שנטש את לודוויג ואת אימו והפך במרוצת השנים לנוכח-נפקד בחיי השניים, ואימו, שחקנית פורנו הולנדית.


המסע בעקבות השניים הוא מסע חוצה ארצות ויבשות: לודוויג נוסע אחרי אימו ברחבי העולם ותוך כדי הוא למד על מעלליו של אביו, שבין הפרוייקטים המגלומניים שלו הוא מתכנן לגלח הר, אי שם במעבי הג'ונגל של דרום אמריקה.


הרומן השלישי, By Blood מאת אלן אולמן (Ellen Ullman) הוא רומן פסיכולוגי עם מימדים נואריים. זהו כאמור היחיד מהשלושה שנכתב ע"י אישה, אם כי גם הוא, כמו שני הרומנים שהוזכרו לעיל, נמסר מנקודת מבטו של גבר, מרצה בגיל העמידה שנכפה עליו לעזוב את האוניברסיטה בה הוא מלמד בשל תקרית שהיתה לו עם אחד מתלמידיו (לא נמסר מה בדיוק היה טיבה של התקרית..)

הוא עובר לגור בסן פרנסיסקו, אי שם בשנות השבעים של המאה העשרים, שם הוא שוכר משרד בבניין מוזנח, כדי להתאחד עם מחשבותיו ולעבוד על פרוייקט עלום.

זמן קצר אחרי שהוא מתחיל לעבוד על הפרוייקט שלו, נוכח המספר כי במשרד הסמוך מנהלת פסיכיאטרית בשם ד״ר שוסלר את מפגשיה עם הפציאנטים שלה. הוא נעשה רגיש במיוחד לאחת הפציינטיות, צעירה לסבית שאומצה בינקותה, המתארת לפסיכיאטרית את יחסיה המורכבים עם אביה ואימה המאמצים וכן את מאמציה לאתר את אימה ולאתר את מקורות זהותה.

המספר, שמצוטט לשיחותיהן של השתיים, מפתח אובססיה כלפי הפציינטית הצעירה, ומחליט לעזור לה בחיפושיה. הוא מנהל מחקר משלו, וכשהוא מוצא מספיק מידע, הוא מתחיל לשלוח לצעירה מסמכים שעשויים לסייע בידה. מן המסמכים האלו, לומדת הצעירה כי נולדה בגרמניה מיד לאחר מלחה״ע השניה לאימה יהודייה ששרדה את מחנות העבודה וההשמדה. הצעירה נוסעת לת״א כדי להתעמת עם אימה אך מפגש זה רק גורם לה ליותר בלבול ומבוכה.

המשורר הבריטי פיליפ לרקין שורר ב'שבחי' הוריו-מולידיו והרחיב על העֲקָרוּת הגלומה בעצם ההורות בשירו המפורסם, This Be The Verse. מן הספרים שהוזכרו לעיל נודפת אותה נימה של ייאוש מעצם המחשבה על היתכנות של יחסי בנים-הורים תקינים, ומההשפעה ההרסנית של יחסים מעורערים אלו על הזהות האינדיבידואלית.

לא אלאה אתכם בעוד פרטים.. אם הצלחתי לעורר בכם קצת עניין, עשיתי את שלי :)

יום ראשון, 11 במאי 2014

ערים בדויות


פסיכוגיאוגרפיה:לימוד של התוצאים המדוייקים של הסביבה הגיאוגרפית, שתוכננו באופן מודע או לא, ומשפיעים באופן ישיר על ההתנהגות הממשית של פרטים. גי דבור, הגדרות סיטואציוניסטיות

אחת המטאפורות המרכזיות בספרות של המאה העשרים היא של העיר כמפה מנטאלית של נפש האדם; מפה שהרחובות והכבישים בה שזורים כאוסף של התרחשויות ואפשרויות; מפה שבסופו של דבר משקפת יותר את נבכי תודעתו של הסובייקט הנע בתוכה מאשר את העיר שהיא מציגה. העיר כאפשרות, אם תרצו.
דוגמאות קיימות אינספור. דבלין של ג׳ויס, כמובן. אך גם ברלין של אלפרד דובלין. פריס של הנרי מילר והמינגווי. קהיר של נגיב מחפוז. תל אביב של יעקב שבתאי. ולאחרונה גם ניו-יורק של טג׳ו קול.. 
המספר ביצירות של סופרים אלה מטייל ברחבי הקפיטל, מתפעל מחזיתות בנייניה, סוקר את אותות עברה, משקיע את עצמו בעיר בה בעת שמשקעה טובע את חותמו בו. העיר הופכת באחת ממקום אמיתי, גשמי, למתחם  סימבולי.


עריהם של ג'ויס, מילר, מחפוז וקול הן בסופו של דבר ערים בדויות. שכן האקט הספרותי הוא בהכרח אקט של בדיה:
Ultimately, the true city is the mental map one has of it, a map shaped by one’s experiences, a map that eventually comes to resemble the person more than the city. 
גיבור ספרו של אנריקה וילה מטאס, תמונה דבלינאית, סמואל ריבה, הוא מו״ל לשעבר שימי הזוהר מהולי האלכוהול כבר מאחוריו וכעת הוא מעביר את ימיו בבטלה גמורה בברצלונה. כדי להפיג את השיעמום (לצרפתים שם תואר שמתאר את המצב הנפשי הזה ביתר דיוק: ennui) הוא מתכנן נסיעה לדבלין, העיר שג׳יימס ג׳ויס העמיד על המפה הספרותית, כדי לערוך בה טקס אשכבה לעידן גוטנברג (עידן הדפוס) ולקדם את בואו של העידן הדיגיטלי, שטומן בחובו, כך לפי ריבה, גם את קיצו של עידן הספרות, ועימו גם את קיצה של התרבות המערבית, שראשיתה כמובן ביוון.
הרעיון לנסוע לדבלין בא לסמואל ריבה בחלום. בניסיון להבין את סופו של הרומן הכתוב, הוא מסייר ברחבי עירו, ברצלונה, כדי לאסוף שלושה חברים, סופרים שפרסם בהוצאתו, שילבוהו במסע הזה אל מקורות הרומן ה(פוסט) מודרני. לבסוף מתגבשת החבורה והם יוצאים יחדיו למסע מטאפורי כשם שהוא פיזי - לאירלנד, שם יקיימו ביום בלום טקס לוויה לרומן.

שעת הדמדומים


...in the digital age, not only is the physical book in decline, but the very idea of 'difficult' reading is being challenged.

מה נותר מהספרות? בעידן קפיטליסטי מאוחר זה, אני מוצא את עצמי תוהה לא אחת, מה נותר לחדש בתחום התרבות, בשירה, בספרות, במוזיקה..

אכן, ממש כמו הרומן המודרני, גם גיבור ספרו של וילה מטאס, סמואל ריבה, נמצא בהווה הנראטיבי בשלב של דעיכה, הרבה אחרי שיאו. ממש כמו עידן הספר המודפס, שהולך ונעלם, כך גם דמותו של ריבה דועכת:

I don't know myself. The list of books I have published seems to have obscured forever the person behind the books. My biography is my catalogue. But the man who was there before I decided to become a publisher is missing. 

האדם נעלם אך העיר נותרת. בטיוליו הרגליים בדבלין נתקל ריבה לא אחת ברוחות של סופרים, וברוחותיהן של הדמויות שמאכלסות את ספריהם. כמו בכל מטה-רומן, ריבה מתחיל להבין אט אט שגם הוא דמות ברומן, וכמו ליאופולד בלום של ג'ויס, הוא יוצא למסע בעל אופי אקזיסטנציאליסטי, בעודו תר אחר מקורות הזהות הפנימית שלו, זהות שצירה מעוגן בהכרח בעיר בה הוא מעביר את חייו.

למי
שמעוניין בנקודת מבט אחרת, אני ממליץ על הביקורת של הסופר אלברטו מנגל, שכבר כתבתי פה על אחד מספריו, שפורסמה לפני שנתיים בגרדיאן.

יום שבת, 8 בפברואר 2014

יום חמישי, 6 בפברואר 2014

הצצה חטופה



ישנה אמירה מוכרת בעולם המולו״ת, לפיה אחוזים בודדים מאי אלו שקונים ספרים טורחים אי פעם לקרוא אותם. כל שכן כשמדובר ברבי מכר שהדיהם כאילו מניעים אנשים לקנותם ללא כל חשיבה מתוכננת (קנייה אימפולסיבית, מישהו אמר?). 

ובאמת, מי מאיתנו לא מחזיק בספרייתו עשרות ספרים (מאות, במקרים הגרועים ביותר..) שנקנו בחיפזון, לאחר חשיפה ממוקדת לביקורת אוהדת (מטעם?) או לפרסומת, או להמלצה של חבר..

כל מי שנכנס לחנות ספרים (בארץ או בחו״ל), או שעיין במדור ספרים בעיתון כזה או אחר בעשור האחרון, נתקל בוודאי בשמה של הסופרת הצעירה זיידי סמית יותר מפעם אחת. 

סמית פרצה לתודעה הבינלאומית עם ספרה שיניים לבנות, שראה אור בשנת 2000 (סמית היתה בת 25 בלבד אז) ותורגם במהרה לעשרות שפות. הצלחתו הפנומנלית של הספר גרמה לגל (צונאמי של ממש, יש שיאמרו..) של ספרות שעוסקת בעולמם הפסיכולוגי של מהגרים בפרט ובמולטי-תרבותיות במדינות המערב בכלל. ב2003 ראה אור התרגום העברי לספר, ומשם, כאמור, הכל היסטוריה.. 

אינני מתבייש לומר שגם אני הייתי בין הקונים הרבים של הספר. ועל אף שלא קראתי ולו דף אחד ממנו, המשכתי לעקוב אחרי פרסומיה של סמית בעניין רב במשך השנים (שלושה רומנים נוספים פרי עטה ראו אור מאז רומן הביכורים, ואף קובץ מאמרים אחד.)

בשנה שעברה ראה אור הרומן NW, שמתרחש, כפי שיודעי דבר וודאי יבינו, בצפון לונדון. כמו שיניים לבנות, גם NW עוסק ברובו בקהילות המהגרים של לונדון. וממש כמו שיניים לבנות, גם אותו לא קראתי..

אך לא על שיניים לבנות או על NW באתי לספר כאן, כי אם על ספרון קטנטן, בן 69 עמודים בלבד, שפרסמה סמית לקראת סוף 2013 במהדורה קשיחה ומהודרת, תחת השם שגרירות קמבודיה (The Embassy of Cambodia). 

מבלי משים כמעט,  קניתי את הספר, ממש כפי שקניתי את שיניים לבנות בזמנו, בשדה התעופה, לפני טיסה. אין זאת כדי לרמוז שמי משני הספרים הללו יכול ליפול תחת הקטגוריה ׳ספר טיסות׳. ועם זאת בלעתי את הספרון הקצרצר תוך פחות משעה בטיסה פנים-אירופית, כשאלפי מילין תחת רגליי מנצנץ השלג הלבן של האלפים באור יקרות.

את שגרירות קמבודיה ניתן לקרוא כרומן בזעיר-אנפין (העלילה מחולקת ל21 פרקים קצרצרים בני 1-3 עמודים; כ״א מהם מספק דגימה מסצינה שיכלה בקלות למנות כמה עשרות עמודים..)

במרכז העלילה, פאטו, צעירה ממוצא אפריקני המועסקת כמנהלת משק בית (לשון נקיה ל׳עבד׳) אצל משפחה דרוואל ההודית בשכונת ווילסדן שבצפון-מערב לונדון. על אף שלא קראתי, כאמור, ולו דף אחד מהרומן NW, נדמה היה לי כבר מתחילת הקריאה בשגרירות קמבודיה שהספרון הדקיק כאילו נגזר מתוך הרומן שמתרחש לא רחוק מווילסדן, בשכונת קילבורן.

פאטו היא מהגרת, השוהה בלונדון באופן לא חוקי ככל הנראה, ומוחזקת בבית דראוול כמעט כבת ערובה. בימי ראשון, כשכל בני המשפחה בעיסוקיהם, היא נוטלת מן השידה שבכניסה כרטיסים לבריכת השחייה השכונתית המיועדים לאורחי המשפחה. בדרכה לבריכה היא חולפת על פני שגרירות קמבודיה המדוברת, החבויה מאחורי חומה גבוהה. ההצצה היחידה שמזדמנת לה לשגרירות המסתורית היא ממשחק בדמינטון המתנהל בחצר השגרירות, וכדור הנוצה המתנוסס אל על בכל פעם שמי מן היריבים חובט בו.

אחרי השחייה בבריכה, היא נפגשת עם אנדרו, סטודנט צעיר מרואנדה, מהגר ונוצרי אדוק. השניים מנהלים שיחות שצעירים שבני גילם אמורים לנהל (אידיאולוגיה, דת, פוליטיקה..) ואז פאטו חוזרת לעולמה הצר והמוגבל.

בהיותי מי שאני, הייתי זקוק כאמור לנסיבות מקלות (ספרון קצרצר וקל לעיכול) כדי להציץ ולו בחטף לעולמה של זיידי סמית. קשה לי לומר ששגרירות קמבודיה הותיר עליי רושם רב או שחיזק את רצוני להמשיך ולקרוא בספריה האחרים. עם זאת, אמשיך ואעקוב אחרי פרסומיה של סמית, בתקווה שיום אחד תצליח לצוד את מבטי עם רומן אחר פרי עטה.

יום חמישי, 26 בספטמבר 2013

צליחת האוקיינוס


עם צאתו לאור של התרגום העברי לספרו של הסופר האירי קולום מקאן, יסתובב לו העולם הגדול (עם-עובד), עליו כתבתי בבלוג זה לפני למעלה משלוש שנים, חשבתי שאחלוק כמה רשמים על ספרו האחרון של מקאן, Transatlantic, שראה אור באנגלית לפני מספר חודשים, והספיק אף להופיע למשך זמן קצר בלבד ברשימת המתמודדים לפרס הבוקר היוקרתי.

טראנסאטלנטיק הוא רומן בשישה חלקים הנשזרים זה בתוך זה, וכולם מבוססים על דמויות היסטוריות.

בחלק הראשון, סיפור הטיסה הטראנסאטלנטית הראשונה, שבוצעה ביוני 1919 ע״י צמד בריטי: הטייס ג׳ון אלקוק והנווט ארתור וויטן בראון. השניים המריאו מסנט ג׳ונס שבחבל ניופאונדלנד שבקנדה, ונחתו 16 שעות מאוחר יותר, בחבל גאלוויי שבצפון אירלנד. את השניים ליוו על הקרקע אם וביתה, עיתונאית אירית בשם אמילי ארליך וביתה הצלמת.
  
החלק השני קופץ אחורה בזמן לשנת 1845 ומתאר את תקופת שהותו של הסופר ולוחם זכויות האדם האפרו-אמריקאי פרדריק דאגלס באירלנד, עת ערך שם סיור בעקבות פרסום ספרו. דאגלס מתארח בביתו של העורך האירי שלו, מר ווב. החלק הזה מתמקד גם בדמותו של דאגלס ובפועלו כפעיל זכויות אדם וסופר, והן במצבה הקשה של אירלנד באותה תקופה, כשהיתה בפתחה של רעב תפוחי האדמה הגדול. אחת הדמויות המשניות בחלק זה, משרתת בשם לילי, זוכה בחלק הרביעי של הרומן לעדנה. 

החלק השלישי קופץ לשנת 1998 ומתמקד בפועלו של הסנאטור האמריקאי ג׳ורג׳ מיטשל, ששימש כמתווך בין האירים בהסכם השלום של אלו עם הכובשים הבריטים ובין האירים לבין עצמם.

החלקים הרביעי והחמישי מתמקדים בשתי דמויות, של אם ובת, תחילה בדמותה של המשרתת לילי הנזכרת לעיל, שהיגרה לארה״ב בזמן הרעב הגדול וכשפרצה מלחמת האזרחים שימשה כאחות וגם איבדה את בנה בן ה17. אחרי המלחמה היא מתחתנת עם אדם בשם ג׳ון ארליך ובין ילדיהם, אותה אמילי ארליך, העיתונאית ששבה בחלק החמישי של הספר, בשנת 1929, לבקר את הנווט ארתור וויטן בראון, ולראיין אותו שוב, כעשור לאחר אותה צליחה היסטורית של האוקיינוס האטלנטי.

את החלק השישי לא קראתי..

הכתיבה של קולום מקאן עדינה, ואנושית מאוד. לאורך הרומן האחרון שלו היא נותרת עקבית ואחידה, אם כי מצאתי כי מלבד החלק הראשון(חציית האוקיינוס ע״י בראון ואלקוק) שהוא קצר וענייני יחסית, כ״א מהחלקים האחרים של הספר קצת נטול פואנטה ורק כאשר מחברים את החלקים יחדיו, באמצעות הדמויות החופפות, מגלים תמונה כוללת, שעוסקת ברובה בזהותו של העם האירי כיום ובעבר, דרך סיפורן של ארבע דורות של נשים.

מלבד לשמו הבומבסטי, אין פה רומן גדול או חד-פעמי שלא ניתן לוותר עליו או שהקורא הישראלי יימצא בו המון עניין. כתיבה טובה יש פה בהחלט אך דווקא ההתפזרות למספר סיפורים לא מחזיקה לגמרי את כל הספר, לטעמי.