Revelation

סוף סוף הבנתי מה מזכירה לי עטיפת האלבום האחרון של הEels:

וקופסא של מיני-קוהיבה:

Youth and young manhood

קשה לקרוא ספרים באנגלית בארץ.

אמנם יש כאן קהילה אנגלו-סאקסית די גדולה, אך רשתות הספרים הגדולות, סטימצי וצומת ספרים, מציאות למכירה בעיקר רבי מכר שטותיים או ספרים שכבר תורגמו לעברית (מדיניות תמוהה בפני עצמה).

ספר איכותי בשפת מקור נדיר למצוא שם.

בנימה זו, למעלה משנתיים לאחר שראתה אור האוטוביוגרפיה של מרק אוליבר אוורט, Things the grandchildren should know בארה"ב, אמרתי נואש מלחכות לבואה לארץ הקודש וביצעתי קנייה באתר Strand, חנות הספרים הניו-יורקית השוכנת בשדרת ברודווי פינת רחוב 12 מאז שנת 1928.

שלושה שבועות מאוחר יותר חיכה לי הספר, יחד עם שלושה כרכים נוספים שהתלוו לו במסעו הטראנס-אטלנטי, בחבילה בסניף הדואר המקומי.

אוורט, סולן להקת הEels, פירסם את האוטוביוגרפיה הזו בשנת 2007, כשמלאו לו ארבעים וארבע שנים, נקודת ציון מוקדמת יחסית לרטרוספקטיבה, במיוחד כשלוקחים בחשבון את הטון הילדותי וההתנהלות הלא בטוחה מידי של אוורט בחייו, לפחות כפי שהוא מעיד על עצמו בספרו.

אולם כשמציבים את הנתונים האלה מול כל מה שהספיק אוורט לחוות במהלך חייו הקצרים, מבינים שאוטוביוגרפיה היא אולי לא רעיון כ"כ גרוע...

ניתן לחלק את האוטוביוגרפיה לשני חלקים: שנות נעוריו של אוורט, וחייו כאדם בוגר.

אוורט גדל במשפחה גרעינית לא מתפקדת למופת (שני הורים, בן ובת) בשנות השישים והשבעים בצפון ווירגיניה, הדרום הישן.

האוויר הכללית בבית ובבית הספר איננה מעודדת יצירתיות או הצלחה: אביו של אוורט, פיזיקאי בשירות הCIA, לא טורח לתקשר עם ילדיו; אימו נוכחת-נפקדת, מה שמותיר את אוורט ואחותו, ליז, לגדל את עצמם..

התוצאה: התנסויות עם סמים בגיל צעיר מאוד, חוסר ביטחון עצמי משווע והרבה, הרבה מחשבות על מוות ומשיכה בלתי מוסברת ל'בחורות קאמיקאזה', כאלה שלא מסתפקות ביצר הרס עצמי מפותח. הן מתעקשות גם לרסק את המטוסים שלהן עליך..

עם זאת, על אף שחייו דל אוורט רצופים לא מעט אירועים טראגיים (הוא גילה את אביו מת כשהיה בן שמונה עשרה; אחותו שסבלה שנים מסכיזופרניה התאבדה כשהיה בן 33 ושנתיים לאחר מכן אימו מתה מסרטן הריאות כתוצאה מעישון פאסיבי) הטון הכללי המאפיין את הספר הוא אופטימי, מהול בבדיחות-דעת:

It wasn't all bad. [...] there was a bright side, even to this. For me the bright side was knowing that i was going to learn things from all this, and also just the fact that i could b inspired and could do something positive with all of it, and have something to focus on. I could make something from all this

או במקום אחר:

All of the people dying around me were making me keenly aware of how fleeting life on Earth was, and it magnified what was important in the bigger picture. I might as well try to make something good and lasting while i'm here, i thought. I gotta try

אוורט מצליח לחמוק מן המציאות המשתקת של החיים בעיירה קטנה ובורח ללוס אנג'לס, ומנסה לבנות לו קריירה מוזיקלית.

ההצלחה לא ממהרת לבוא.

בכל מקום אוורט מתוייג במהירות כ'בעייתי', הן בשנותיו בתיכון המקומי, והן בתחילת הקריירה המוזיקלית שלו.

לבסוף מישהו נותן לו צ'אנס, ואוורט מצליח לפרוץ:

I was a clueless kid who left his mom's house in Virginia to see if he could do something with his music on the opposite side of the country, with absolutely no idea what the possibilities were, or what i was getting into. And something was happening. I was now able to be one of those rare, lucky people who gets to do what they want and have to do -and get paid for it, even

הנימה הכללית בספר, כאמור, אופטימית מאוד. למרות כל החולי והקושי שסובבים אותו, אוורט מתעקש תמיד לראות את הצד הטוב שבדברים. זה מה שמציל אותו, וזה מה שגם הופך את הספר לקריאה מהנה, יחד עם הטון האנושי והרגיש שבו הוא כתוב.

לסיום, כותרת הספר עלולה להטעות. לאוורט אין עדיין נכדים, או אף ילדים. כיתוב על גב הספר מאשר שהוא גר עם כלבו, בובי ג'וניור, בלוס-פליז, קליפורניה.

Mc Solar

רומנים גדולים (לפחות אלו הנכתבים בידי גברים), עוסקים לעיתים תכופות ב'נפילת האדם'.

לעיתים תכופות האדם הוא גבר, ולעיתים תכופות יותר, גבר בגיל העמידה.

כך ב"הזר" לאלבר קאמי, או ברומנים של סופרים אמריקאים כמו טום וולף, שספרו "גבר במלואו" (במקור, A man in Full) עוקב אחר נפילתו ועלייתו מחדש של טייקון נדלן, או סול בלו, שספרו 'תפוס את היום' (במקור Seize the Day או Carpe Diem בלטינית) עוסק ביום בחייו של שחקן כושל בשנות הארבעים לחייו. כך גם ברומנים של סופרים אנגליים, רציניים פחות אך עם כוונות דומות, כמו מרטין איימיס עם "כסף", וספרו החדש של איאן מקיואן, Solar.

מאז ה11 בספטמבר, נוסף נדבח חשוב לרומנים מן הז'אנר הזה, ועל כתפיו של ה'אדם' נח לעיתים קרובות גם גורל האנושות כולה.

סקירה ביבליוגרפית קצרה של הישגיו הספרותיים של מקיואן עד עצם היום הזה מעלה כי מאחורי הסופר הבריטי למעלה מעשרים שנות קריירה (מקיואן פרסם את ספרו הראשון, קובץ סיפורים,First Love, Last Rites , כבר ב1975) וכי מאחוריו 12 רומנים, 2 ספרי ילדים, 3 מחזות ואורטוריה אחת.

האם הוא במחצית דרכו? האם לקראת סופה? Time will tell...

הבלוג גילה את מקיואן, יחד עם רוב קוראיו מחוץ לתחומי ה'ממלכה המאוחדת', ב2001, נקודת מפנה בקריירה שלו, כשפרסם את כפרה, רומן 'היסטורי' ו'חברתי', שעקב אחר התגלגלותו של סיפור אהבה בלתי אפשרי בין נערה מן המעמד הגבוה ובחור מן המעמד הנמוך ערב מלחמת העולם השניה (הרומן זכה לאדפטציה הוליוודית למדי ב2007, בכיכובה של 'כוכבת הקאריביים', קיירה נייטלי).

כאמור לעיל, Solar הוא הרומן ה13 במספר של מקיואן, והרביעי מאז כפרה (בלט מאז "שבת", שעקב אחרי יום בחייו של הנרי פרון, מנתח עצבים, ערב הפלישה האמריקאית, בתמיכה בריטית מלאה, לעירק.

Solar עוקב אחר מעלליו של מייקל בירד, זוכה פרס נובל לפיזיקה, לאורך תשע שנים, מתחילת העשור השישי לחייו ועד לסופו.

מייקל, שזכה בפרס היוקרתי למעלה מעשרים שנים לפני תחילת ההווה הנראטיבי של הרומן, הוא Has been הנדרש להמציא את עצמו מחדש כדי להישאר רלוונטי.

ההראה מגיעה בדמות פיזיקאי צעיר, טום אלדוס, שפותח בפני מייקל המיושן צוהר לעולם של אפשרויות: אנרגיה סולרית, פוטוסינטיזה, פוטו-וולטאי. לרגע עתידו המקצועי והאינטלקטואלי של בירד נראה מובטח.

כמו רומנים נוספים העוסקים ב'משבר גיל המעבר', גם Solar הוא מעין גירסה נוספת ל'מעשיית חג המולד'. גיבורי הרומנים האלו מוצגים לעיתים תכופות כרודנים מבולבלים שזורעים הרס באשר יפנו, לא מודעים למעשיהם, עד שרוח אדיבה חושפת בפניהם את איוולתיהם ואלו משנים בתמורה את דרכיהם.

אולם מייקל בירד הוא מיזנטרופ. מגעיו עם בני אדם מוצגים כאירועים חד-צדדיים, כשתועלתו של בירד מהם תמיד על העלינה.

חסר תקנה, הוא מתנהל בגחמתיות, כובש פסגה אחר פסגה בדרכו אל העושר וההצלחה.

אלא שטבע הדברים תמיד להשתבש, וכל בא רודן על תיקונו.

עד כאן הספויילרים..

Solar הוגדר על ידי מקיואן כ'רומן קומי', אלא שמעבר לכתיבה משעשעת לעיתים ושנונה לעיתים תכופות יותר (ספרות בריטית טובה נוטה לעיתים תכופות לשנינות יתר), לא מדובר ברומן קומי במיוחד.

גם לא מדובר באחד הרומנים היותר טובים של מקיואן (לפחות לא מאלה שקראתי).

עם זאת מדובר בקריאה נעימה.

אדוארד הופר האנגלי

את ג'וק מקפדיין (1950- ) גיליתי בספרו של יאן סינקלייר, London Orbital.

ציוריו של האמן הבריטי-סקוטי, כמו אלו של אדוארד הופר (1882–1967) האמריקאי, מתמקדים לעיתים תכופות בנופים עירוניים, ובאנשים המאכלסים אותם.

הדימיון בין שני הציירים האורבניים האלה מרתק. ניתן למצוא אצל שניהם את אותו ריאליזם מהול בסובייקטיביות.

הנה כמה תמונות של מקפדיין והופר, הממחישות כיצד שני האמנים האלה 'מתכתבים' זה עם זה:

תחנת הדלק אצל מקפדיין:

ותחנת הדלק אצל הופר:

נוף עירוני עם חנויות אצל מקפדיין:

ונוף עירוני אצל הופר:

עוד נוף עירוני אצל מקפדיין:

ואצל הופר:

בניין בודד אצל מפדיין:

ואצל הופר:

עבודת האבל

ביומן אבל, פרגמנטים של מחשבות והרהורים קצרים שכתב רולן בארת במשך שנתיים לאחר מות אימו, הנרייט בארת', ושפורסמו בצרפתית עשרים שנים לאחר מותו, בשנת 2009, בארת' שקוע עמוק במה שפרויד מכנה, במאמרו אבל ומלנכוליה, 'עבודת האבל'.

הפילוסוף והתיאורטיקן הצרפתי, שפנים אינטימיים יותר של כתיבתו כבר מוכרים לקורא העברי מפרסום לקט מיומניו תחת השם המפתה 'ערבי פאריס', נובר כאן בין זכרונות אסוציאטיביים מאימו, עימה חי מרבית מחייו עד שזו נפטרה בגיל 85.

הספר הזה, יחד עם ספרו האחרון של בארת, מחשבות על צילום (במקור La Chambre Claire, החדר המואר), הינם הומאג' לדמות האם.

האובדן של דמות קרובה הוא גדול מנשוא, ובארת מנסה למלא את החלל הריק בנוכחות כלשהי, בכתיבה עצמה, להותיר בחלל החיים מה שדרידה מכנה עקבות (Traces).

תחילה בארת מתנגד לתהליך האבל, ולכל מה שזה כופה עליו:

14 בנובמבר 1977: במובן מסוים, אני מתנגד לשימוש במעמד "האם" כדי להסביר את יגוני.

אולם מהר מאוד הוא נכנע ומתמסר לו.

החיטוט בזיכרונות, באנשים ובאובייקטים הממלאים אותם, נהפך לריטואל מרפא שבארת עוסק בו באובססיביות, כאילו היה אנרגיה מניעה ומכלה בו בזמן.

השליטה בזיכרון, ועיצובו מחדש, הופכים לדרך חיים ולמטרה:

13 ביוני 1978: לא, לא לכלות את האבל (את היגון) (מחשבה מטופשת שהזמן ישים קץ) אלא לשנות אותו, להחליף אותו, להסב אותו ממצב סטטי (שיתוק, מחנק, הישנות אותו דבר עצמו שוב ושוב) למצב נזיל.

כצפוי, הטון השולט בספר הוא מלאנכולי למדי, עם רבדים פאטתיים שאיפיינו גם את קטעי היומן ב'ערבי פאריס'. עם זאת הכתיבה מסתמנת כהכרח, כפועל יוצא של מלאכת הזיכרון:

סמוך ל-12 באפריל 1978: לכתוב כדי לזכור? לא כדי שאני אזכור, אלא כדי להילחם בשיברון הלב של השכחה כאשר היא מסתמנת כמוחלטת. ה"אין שום זכר" - בקרוב - בשום מקום, בשום אדם. הצורך ב"אנדרטה". Memento Illam Vixisse (*בלטינית: זכור שהיא חייתה").

בארת חווה פה את כל שלבי ההתמודדות עם האבל לפי פרויד, וחושף בפני הקוראים את מגוון הספקטרום של הרגשות האנושיים בפני הזר והלא נודע: חרדה, עצב מהול בכעס, מרי, תחושת בדידות, התכחשות ולבסוף השלמה.

האבל הופך לישות, לתחליף לאדם החי שנעלם והשאיר אחריו ריקנות. בתגובה לאובדן הזה, בארת מבכה את היעלמותה של אימו מחייו ואת החור שהותירה, ובו בזמן משווע ללידתה של מהות חדשה.

24 ביוני 1978: באבל שהופנם אין כל סימנים. זוהי השלמתה של הפנמה מוחלטת.

עם זאת, כל החברות הנבונות קודדו את האבל וקבעו כללים להחצנתו. המצוקה של החברה שלנו נעוצה בכך שהיא מחצינה את האבל.

האבל הוא טקס הכרחי, אך בו בזמן עול מעיק: נקודת תפנית ומשבר בחיים ובכתיבה, ובו בזמן קטליזטור ליצירה.

מן האין, מן הריק, צומח היש.

היומנים, כפי שכותב דרור משעני באחרית הדבר, היו לבארת תקווה חדשה ל'רומן' גדול, ללידה חדשה.

התאונה שעבר, ב-26 בפברואר 1980, קטעה באיבה את הפרוייקט הגדול הזה, שספק אם היה קורם עור וגידים.

Ferris, One more time

ספרו החדש של ג'ושוע פריס, The Unnamed, התקבל בהרמת גבות ברוב המקומות בהם סוקר.

הסופר האמריקאי הצעיר, שכבר עשה לעצמו שם כשהגיח מהאנונימיות להכרה כשפרסם את רומן הביכורים שלו, ואז הגענו לסוף, פרסם בינואר השנה את הרומן השני שלו.

זהו ספר שונה בתכלית מספרו הראשון. הן בנושאים וחומרים בהם הוא עוסק, והן בסגנון הכתיבה של פריס, שהשתנה לבלי היכר בין רומן אחד למשנהו.

The Unnamed עוסק בגבר בגיל העמידה, טים פרנסוורת', עו"ד מצליח שנשוי לעבודתו ומחזיק גם משפחה מהצד, שמחלה בלתי מוסברת השתלטה על חייו ועושה בו שפטים: מפעם לפעם, ובאופן מפתיע, הוא נקרא לעמוד על רגליו ולהתחיל ללכת ללא שליטה בגופו, עד שהוא מתמוטט, תשוש וחסר אונים.

כפי שניתן להבין, נושא הספר די עגמומי, וגם משפחתו של טים לא בדיוק מתפקדת. אשתו ג'יין, מתווכת במשרה חלקית ומצילה בתפקיד מלא, שוקעת לאלכוהוליזם מתוך ייאוש; ביתו בקה סובלת מהשמנת יתר ונטיות לדכאוניות בלתי נשלטת.

לכאורה מדובר בעוד רומן העוסק במשבר גיל העמידה. טים נתקף במחלה, מתמודד איתה תקופת מה, ולבסוף קם ובורח.

אולם אט אט הופך הרומן לסיפור הישרדות העוקב אחר התמודדותו של אדם עם המחלה ועם פגעי הטבע, או לחילופין רומן מסע, על אף שלנוף שעל פניו חולף טים תפקיד שולי ברומן.

ככלל זהו רומן די מבולבל. הסופר גולש מנושא לנושא (מעבר לנושא המרכזי גולש הרומן לעוד כמה עלילות משנה שלא מפותחות דיין ונזנחות לפני שהגיעו לפתרון כלשהו) והבחירה בגוף השלישי רק מרחיקה את הקוראים מהזדהות עם גיבור הסיפור, על אף מצבו המיוחד.

נראה כי טוב היה אילו פריס היה מחכה קצת עם הרומן השני שלו, או בוחר בנושא וסגנון כתיבה דומים יותר לרומן הראשון שלו..

מידלייק, Midway

ראשית, וידוי קטן.

את The Trials of Van Occupanther, אלבומה השני של להקת Midlake הורדתי מתישהו בשנה האחרונה ולא האזנתי לו.

הוא חיכה בסבלנות במעמקי הדרייב החיצוני שלי, בינות למאות אלבומים אחרים (לרובם הקשבתי!) עד שמצאתי אותו שוב, לפני חודש בערך, בעקבות צאת אלבומה השלישי של הלהקה הטקסנית, The Courage of Others.

חברי הלהקה הם אמנם סטודנטים לג'אז במקור, אך בשלושת אלבומיהם ניתן להבחין דווקא בהשפעה ברורה של להקות רוק מתקדם כמו ג'תרו טול, ולהקות יותר עכשוויות כמו רדיוהד וגראנדדי.

האי-פי הראשון שהוציאה הלהקה ב2001, Milkmaid Grand Army, נשמע אמנם כמו גרסה לא-מכוונת של רדיוהד, אך הוא מכיל כבר בנקודה זו את המוטיבים המיד-לייקיים שיאפיינו את האלבומים הבאים: התמקדות בטבע כמקום משחרר, ושירים נוגים על אהבות נכזבות.

אלבומה הראשון של הלהקה, Bamnan and Slivercork, יצא בשנת 2004 ואמנם לא היה אחיד ברמתו אך הוא סימן נטייה למקומות יותר ברורים. בלט בו במיוחד Balloon Maker, שגם יצא באי-פי שנה מאוחר יותר:

שלוש שנים מאוחר יותר הוציאה הלהקה את The Trials of Van Occupanther, אלבום יותר אחיד ברמתו, שניזון ממגוון ז'אנרים מוזיקליים (בעיקר פולק-רוק רך) והכיל את כל המוטיבים שיאפיינו גם את אלבומה הבא של הלהקה: אהבות נכזבות, התעסקות אובססיבית בעבר מיתולוגי ו'חזרה לטבע'.

שיר הפתיחה של האלבום, Roscoe, מכיל כמעט את כל השלושה:

אך זה דווקא שיר אחד באמצע האלבום שגונב את ההצגה:

האלבום זכה לביקורות טובות ולהצלחה מסרית, בעיקר בזכות רצף של להיטים ושירים מהוקצעים.

לקראת סוף שנת 2009 הוציאה הלהקה את אלבומה השלישי, The Courage of Others.

מכל הבחינות, זהו אלבום בוגר מאוד ובשל, די שונה ממה שהלהקה ייצרה לפני כן. הקלילות היחסית והלחן הקופצני שאיפיינו את רוב שירי The Trials of Van Occupanther פינו מקום לכבדות ראש ומלנכוליות נוגעת. הלחנים פחות קליטים וקלילים, פחות נגישים: מהוקצעים ונקיים ממלודיות.

כל זה לא מפריע להנאה מן האלבום, אך הוא יכול להוות מכשול ראשוני.

שיר הפתיחה של האלבום, The Acts of Man, מסמן את הכיוון של האלבום כולו: ביקורת עצמית, חשבון נפש, ובגרות.

גם שיר הנושא של האלבום ממשיך את הטרנד. הנה קליפ לא רשמי, מאש-אפ מסרט סמוראים בכיכוב טושירו מיפונה:



בין אם זו מידלייק של The Courage of Others או מידלייק של The Trials of Van Occupanther, ההאזנה לשירי הלהקה מהנה ביותר ורבויית רבדים.

מעניין לדעת מה תעלה הלהקה בחכתה באלבומה הבא.

בקצב הזה נצטרך לחכות לפחות עד 2012.

עיר, (עוד) סיפור

לג'ונתן לתם יש ספר חדש. לקרוא לספר 'רומן' יהיה מחייב מידי, אז בינתיים נקרא לו 'ספר'.

לתם, שידוע בתחומו כGenre Bender (המושג מחכה לערך חדש בוויקיפדיה), התחיל את דרכו כסופר מדע-בדיוני, עם ארבעה רומנים שלא זכו להכרה מעבר לתחומי הז'אנר, וזכה להצלחה עם ספרו הרביעי, "ברוקלין היתומה" (ראה אור בעם עובד), רומן בלשי שעוקב אחר מעללי בלש אחד, ליונל אסרוג, יתום חד עין הסובל מתסמונת טורט. הספר זכה במספר פרסים חשובים ואמור לעלות לאקרנים מתישהו במהלך 2010 בבימויו ועיבודו של אדוארד נורטון.

הדביקה במחוזות 'מציאותיים' יותר השתלמה וב2003 לתם פרסם את The Fortress of Solitude, רומן-חניכה סמי-אוטוביוגרפי שעקב אחר שני ילדים, דילן אבדוס ומינגוס רוד, הגדלים בשכונת Boerum Hill שבברוקלין בשנות השבעים של המאה העשרים, תוך כדי קריצות פראיות (ללתם אובססיה עם עיניים משתולללות, עוד בנושא בהמשך,) לכיוון אייקונים תרבותיים אמריקאיים כמו סופרמן בכלל, תרבות הקומיקס בפרט ואמנות הגרפיטי, מוזיקת הדיסקו ועוד ועוד נושאים...

הספר זכה לביקורות מהללות ולהצלחה מסחרית ואף מצא את דרכו אל רשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס.

[אם הייתי מתבקש לערוך השוואה בין ספרו של מייקל שייבון, ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי - עוד רומן חניכה מאת סופר יהודי-אמריקאי-ניו-יורקי, שעוקב אחר הרפתקאותים של שני נערים יהודים במנהטן של שנות הארבעים - לדידו של בלוג זה ספרו של לתם היה נותן לספרו של שייבון פייט הולם...]

אחרי מבצר הבדידות (הספר עדיין מחכה למתרגם ישראלי), לתם החליט לזנוח את כור מחצבתו, ברוקלין, ופנה אל עבר אפיקים גיאוגרפיים אחרים.

You Don't Love Me Yet עוקב אחר חברי להקת רוק העושה את תחילת דרכה בלוס-אנג'לס. הספר זכה לביקורות צוננות ונעלם מן המדפים כלעומת שהופיע עליהם.

בסוף 2009 לתם חזר למקורותיו והעניק לעולם את הרומן השמיני במספר שלו, Chronic City, עוד שיר הלל (או שמא כתובת נעצה) לניו-יורק ולמנהטן, מכורתה. הספר נכנס כמעט אוטומטית לרשימת עשרת הספרים של הניו-יורק טיימס.

כמו שאר ספריו של לתם, גם Chronic City עוסק בדמויות בשולי החברה. גיבור הספר, Chase Insteadman, הוא שחקן בדימוס החי על התמלוגים של סדרת סיטקום בה השתתף בילדותו. סביב צ'ייס נעות מגוון הדמויות המאכלסות את דפי הרומן; Perkus Tooth, פריק עם עין אחת תועה (ציקלופס במנהטן המודרנית), מבקר תרבות וHas been בעצמו; Oona Laszlo, סופרת צללים ומאהבת של צ'ייס במשרה חלקית; Richard Abneg, עסקן חברתי ברשות העירונית; וכמובן Janice Trumbull, ארוסתו של צ'ייס, אסטרונאוטית במשימה התקועה בחלל, משם היא משגרת לצ'ייס מכתבי אהבה.

כמו שאר יצירותיו של לתם, גם הספר הזה נע ונד בין מגוון רחב של ז'אנרים ומסרב בעקשנות להיכנע לאחד מהם. לאורך 430 עמודיו, Chronic City נע בין המדע-בדיוני למציאותי: הנוף העירוני הוא זה של מנהטן, אך זוהי מנהטן שונה, מעין יקום מקביל (parallel universe) לזה האמיתי, עולם דיסטופי שתופעות לא ברורות מהלכות עליו אימים: דרום העיר מכוסה בעננה של ערפל (שאריות מאירועי ה-11 בספטמבר?); תושבי העיר אחוזי פחד מפני ספק-טיגריס-ספק-מקדחת-ענק שנועדה לפלס את דרכו של קו סאבווי חדש בעיר ומידי פעם מגיחה וזורעת הרס בעיר; חסרי הבית ממשיכים לחיות ברחובות אך כלבים תועים זוכים ליחס של מלכים, ועדות נשרים משתלטים על בנייני דירות.

במהותו זהו סיפור על ידידות, בין צ'ייס ופרקוס, מעין סיפור המשך לידידות הנוגעת ללב המתוארת ב'מבצר הבדידות'. גיבורי הספר ההוא גדלו, השילו מעליהם כל ספקות בנוגע לאפשריותה של היפר-מציאות, וכאילו נעלמו בין מיליוני התושבים של הכרך האמריקאי (צ'ייס עצמו מזוהה ע"י מלצרית בדיינר כChase Unperson, לא-אדם).

ההשוואה למבצר הבדידות כמעט בלתי-נמנעת. רומן כה מונומנטלי מוליד בהכרח ציפיות גבוהות מאוד (שייבון צלח אותן בקלילות כשפרסם את איגוד השוטרים 

היִידים ב2007 [גם לו היה פלופ קטן באמצע עם 'הפתרון הסופי'). אולם שלא כמו הרומן הגדול ההוא, Chronic City איננו מצליח להמריא לגבהים חדשים.

הנושאים המרכזיים בספר מגיעים לידי מיצוי כבר בחציו הראשון והדמויות
אינן מתפתחות מעבר לגבולות שלתם קבע להן מראש.

זה לא הספר הגדול לו חיכו מעריציו של לתם, אך ניאלץ להסתפק בו לעת 
עתה.

A tribute to William Wordsworth's The World Is Too Much with Us

We eat too much; Always and ever

Swallowing and gurgling we're stuffing our faces

Little we absorb that is worth shoving down our throat

We have given up on good food, a sordid doom

Those marinated oysters with lettuce bedding underneath

That cocky little pheasant, with stuffing innerneith

Its life spent, it awaits our claws

For this, for everything, we are out of mood

It moves us not.-OMG! I'd rather be

an Afghan, laying in a cave, unknown

So that I might, laying on a bed of straw
Have visions of 12 course dinners that would make me less woebegone
Have divinations of Alain Ducasse and Paul Bocuse
Or witness old and gone Keith Floyd jingle-jangle his spoon and fork