החיים אחרי אושר

11 שנים אחרי הסרט ש"אושר" (1998) 'עשה' את טוד סולונז, במאי האינדי האמריקאי שב לזירת הפשע לביצוע נוסף (reenactment) של המעשה בדמות סרט ההמשך: "חיים בזמן מלחמה" (2009, שם הסרט נשמע קצת כמו "חיים בזמן מחלה" וזה גם גם לא כ"כ רחוק מלתאר את המתרחש בסרט, אך לשם שינוי מתרגמי שמו של הסרט לעברית לא לקחו עליהם חירויות לא-להם ותרגמו את שם הסרט
Life During Wartime מילה במילה. אשרינו..)

למרות ההצלחה היחסית של "אושר" בארץ בסוף האלף הקודם, לקח ל"חיים בזמן מלחמה" למעלה משנה להגיע אל מסך הכסף הישראלי, אך טוב מאוחר מאף-פעם-לא, כמו שאומרים בלועזית (ואכן, יש לשבח את בעלי רשת בתי הקולנוע לב הן על היוזמות שהם מעלים-מנוי סטודנטים, חנייה חינם, מנוי VIP- והן על עמידתם בגבורה בזמנים אנטי-סינמטיים אלו, כשאנשים מעדיפים לשבת בבית ולראות עוד פרק של מד-מן מאשר לצאת לקולנוע ולבהות בעוד סרט פסוודו-אינטלקטואלי מדכא..)

בחזרה לסולונדז, אם כן..

לא כ"כ הולך לו מאז "אושר".

מלבד Storytelling, שצילם ב2001 ושהמשיך את "אושר" ברוחו אבל לקח אותו עוד צעד קטן קדימה (הבןהמתוסכל סקובי רוצח,כזכור, את בני משפחתו היהודית והבלתי-נסבלת), לא כ"כ הלך לסולונדז בעשור האחרון: פלינדרום, שיצא לאקרנים ב2004, זכה לקצת הכרה מן המגזר הקולנועיהאינטלקטואלי, וזהפחות או יותר סך כל החלקים, כמו שאומרים..

החזרה למחוזות "אושר" די ברורה ומתקבלת בהקשר זה, אך סולונדז לא עושה לצופים הרבה הנחות.. "חיים בזמן מלחמה" הוא לא "אושר 2", במובן הקלאסי של המושג.

למען האמת, זהו סרט די מדכא..

כי אם "אושר" נוצר בתקופה של שיא, תרבותי וכלכלי, בארה"ב (1998, שלהי ימי שלטונו ההדוניסטי שלביל קלינטון), הרי ש"חיים בזמן מלחמה", כפי שמעיד שמו, נוצר באווירה אחרת לגמרי. את ה"עושר" מחליפה תחושת מצוקה ואין-אונות שדמויות הסרט אינן יכולות לחמוק ממנה.

הדמויות ב"מלחמה" הן אותן דמויות שהופיעו ב"אושר". ג'וי, טריש, הלן, האמא המשוגעת ממיאמי, הילדים המתוסבכים - כולם מופיעים גם פה אך הדמויות שמשחקות אותן אינן אותן דמויות (במחווה מובהקת לסרטו של טוד

היינז, "אני לא פה",שכרזה של סרטו-זה מתנוססת על קיר חדר המעון של בנה שלטריש, בילי, שעה שאביו, שכזכור נאסר בסוף "אושר" בעוון בעילת קטינים, מבקר את בנו בקולג'): אלן (שגולם ע"י פיליפ סימור הופמן הסמוק-

ורדרד ב"אושר",מגולם ב"מלחמה" ע"י שחקן שחור; ג'וי מגולמת ע"י שחקנית קטנטנה אחרת, ליהוק נחמד אך דווקא פחות מוצלח מהמקורי; הלן, המשוררתה מצליחה-אך-מתוסכלת שגולמה ע"י לארה פלין בויל, מגולמת ע"י מישהי אלי שידי, שנראית אפילו יותר מפחידה ומאיימת מבויל; וכן הלאה..

המשחק הזה די משעשע, ומעסיק את הצופים במהלך הסצינות הארוכות המאפיינות את הסרט, למרותאורכו הסטנדרטי (כ96 דקות).

מזל שאת כל הדיכאון הזה 'מציל' פסקול קליל של הטוקינג-הדס: