יום שני, 18 במאי 2009

What would Don do?


Advertising is based on one thing, happiness.
And you know what happiness is? Happiness is the smell of a new car. It's freedom from fear. It's a billboard on the side of the road that screams reassurance that whatever you are doing is okay. You are okay

*
דקה לפני שMad-Men חוזרת אל מסכי הטלוויזיה שלנו, הנה אודה קצרה לסדרה שמסתמנת כאחת מסדרות הדרמה הטובות ביותר של זמננו.
על אף שהסדרה ממוקמת בתחילת שנות השישים, עידן ציני של פרסום ותיעוש (הטלוויזיה, שהכניסה את הפרסומת אל הבית האמריקאי, היתה זמינה כבר בתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים, אך היא הופכת לחלק אינטגרלי מחיי המשפחה האמריקאית הממוצעת רק בסוף שנות החמישים); עידן של תרבות המונים, נדמה שהיא כלואה בבועת זמן, במעין לימבו של "חוסר התרחשות" בו הזמן נמתח והדמויות המאכלסות אותו כלואות בו (כך גם הפלאשבקים אל נקודות רחוקות בעבר, בעיקר בחייו של דון, מתארים אירועים מרוחקים, אך חייו בהווה של דון אינם כה שונים משהיו כאשר אירועים אלה התרחשו). זהו עידן של פחד וניכור - ארה"ב עדיין איננה מפוכחת מן המלחמה הקרה (האם היא תהיה אי פעם?) והיא ניצבת בפני עשור של שינויים פוליטיים ותרבותיים מרחיקי לכת: זכות הצבעה לשחורים; רצח קנדי; מלחמת וייטאם ודור הפרחים שקם בעקבותיה.


Mad Men איננה רק ציון בזמן. היא גם מיקום גיאוגראפי: Man's World. בו בזמן שעולם זה מתהווה לנגד עינינו (רוב הדמויות חוות תהליך של צמיחה והתהוות לאורך הסדרה) אנו גם עדים להתפוררותו. זהו עולם בנפילה. נפילת האדם הלבן. (הפתיח של Mad Men: איש עסקים נופל מבניין, מעין מחווה להיצ'קוק [North by Northwest מ1959, וVertigo מ1958]).


חייהן של הדמויות המרכזיות בסדרה מתוארים כטרגדיות מודרניות: כולן מתוארות כ"מטפסים-חברתיים" (Social Climbers) בעולם קפיטליסטי בו עמידה במקום משולה לכישלון, אך ה"עלייה בדרגה" מאוזנת כמעט מיידית ובסימטריה מושלמת עם נפילה: מדון דרייפר, אדם שחי עם זהות שאולה, רדוף ע"י רוחות העבר והשקר, דרך פגי אולסון, שנעה ונדה בין עולמה הישן (בית אימה, בו היא מחביאה תינוק ממזר שנולד לה אחרי ליל אהבים עם פיט [חטא קדמון]; יחסיה עם הכומר הקהליתי והכנסייה)ובין החיים ה"מודרניים", בעיר הגדולה: תפקידה ה"מתקדם" כקופירייטרית; יחסיה עם פיט קמבל (בהקשר זה גם ג'ון הולווי, אחת הדמויות הנשיות ה"עצמאיות" היחידות בסדרה, איננה שונה:היא מתחתנת עם רופא (נישואים אידיאליים) אך נאלצת לחיות עם אדם שמעכב את התפתחותה [הוא לועג לה כשהיא מנסה להתקדם בעבודתה ע"י קריאת תסריטים] ומעדיף יחסי מין אלימים;). כך גם פיט קמבל, שמתקדם במעלה הסולם החברתי לאורך הסדרה, אך מתייסר דווקא מחוסר יכולתו לכתוב; מחוסר יכולת להתבלט; מחוסר יכולת להעמיד צאצאים, ובסופו של דבר מתבשר ע"י פגי שהיא ילדה את בנו.


Mad Men היא סדרה בהתהוות. על אף שנדמה שההתרחשות בה נמתחת כמו מסטיק וכמעט כל מהלך קדימה מלווה בשני צעדים אחורה, דווקא מן הקיבעון הזה נולד המתח המוליד ציפייה ומניע את העלילה קדימה. על אף שלכולם נדמה שהם יודעים מה הולך להיות המהלך הבא של דון דרייפר (או, "מה היה דון דרייפר עושה אילו")... נדמה שאפילו דון עצמו לא יודע מה יהיה הצעד הבא שלו. זה הופך את הצפייה למותחת מעין כמוה, סימן ברור לכך שהבימוי והכתיבה פה לא פחות מגאוניים..

* לתקציר שתי העונות הראשונות בקרו במגזין ניו-יורק.



התסכול האישי, השקר, הבגידות, הכשלונות האישיים והחברתיים מלווים את כל פרקי הסדרה (הטיפול הפסיכולוגי שעוברת בטי דרייפר, אשתו של דון, מצטייר בהקשר זה כניסיון נוסף לטייח, לטאטא את השאריות מתחת לשטיח).
כך גם עשן הסיגריות (כמעט כל הדמויות בסדרה מעשנות בקביעות) משמש כמסך של עמימות מאחוריו הן מסתתרות.


לא רק הדמויות בסדרה חוות נפילה, גם מוסד המשפחה: כולם גרושים או בדרך לשם (פיט ואשתו, שרק התחתנו וכבר שסועים בשל חוסר יכולתם להביא ילד לעולם; סל רומנו, הומו בארון, שהתחתן רק כדי להשקיט את המצפון; דון ואשתו שחיים בניכור וריחוק מתמיד; רוג'ר סטרלינג מתגרש מאישתו כדי לחיות עם המזכירה של דון, בת העשרים, ועוד אינספור דוגמאות..)

כל מה שנותר זו נוסטלגיה; נוסטלגיה לעידן של ילדות ותמימות; נוסטלגיה לתקופה שאיננה נתונה בהווה מחניק (על אף שמדובר ב"דרמה היסטורית", עמוסה באביזרים [Props] ובתפאורה תקופתית, Mad Men נטולה מכל פאתוס.) החיפוש אחר השינוי, אחר החופש והאושר ניכרים בכל אחד מפרקי הסדרה (ראויים במיוחד לציון הפרק האחרון של העונה הראשונה, "The Wheel", בו "ממציא" דרייפר את "הקרוסלה" של קודאק, ופרק מספר 11 בעונה השניה, "The Jet Set", בו דרייפר מגלה אלטרנטיבה לעולמו אך לבסוף נרתע מן האפשרות של שינוי) אך הפחד והאדישות מנצחים בכל פעם מחדש (דון דרייפר, בהתנצחות עם חבריה של המאהבת שלו, מידג':

There is no system
The universe is indifferent
There is no big lie


מתיו ויינר כתב והפיק את רוב פרקי הסדרה. הוא גם אחראי על התסריט של הסופרנוס. במידה רבה דון דרייפר הוא מעין המשך (או שמא מצב טרומי) של טוני סופרנו, הדון של המאפיה האיטלקית בניו-ג'רזי. כמו סופרנו, האלפא מייל, גם דרייפר הוא סמל לאדם שכל הכוח בידיו, אך הוא מצוי במצב תמידי של היחבאות ופחד שאפילו לטיפול הפסיכולוגי אין יכולת לפתור (בעולמו הגברי של דרייפר, האלכוהול, שנצרך בכמויות נכבדות, מחליף את הטיפול הפסיכולוגי).

אין תגובות:

פרסום תגובה