ימים ולילות

So I have loitered my life away, reading books, looking at pictures, going to plays, hearing, thinking, writing on what pleased me best

William Hazlitt

 

לא קלים ימיו של הבלוגר. וגם לילותיו טרופי שינה. וכל הזמן הוא כמו בריצת מרתון אחרי הפוסט הבא, אחרי הספר הבא, אחרי הסטטוס הבא..

למעשה, הגעתי למסקנה, שאינני קורא כמעט ללא מטרה מוגדרת. אולי פשוט יותר לומר שאינני קורא יותר למען עצמי. 


אם זה לא בשביל הבלוג, זו לקטורה עבור אחת מהוצאות הספרים, או ספר שאחת מהן שלחה לי, לבקשתי כמובן, ושלא נעים לי פשוט להציבו על המדף ולשכוח מקיומו. כך שלעיתים עולה בקרבי השאלה: מתי בעצם קראתי משהו לשם ההנאה שבקריאה בלבד?

כל זה נשמע מעט מוגזם, אולי, אך כשנתקלתי במאמר הזה מאת קרלו גבלר, סופר אירי שמסתבר שתורגם גם לעברית (האם יהיה עליי עכשיו לקרוא גם אותו?) הרגשתי שיש עוד אנשים שמרגישים כמוני (ושמצבם אף גרוע הרבה יותר משלי..)


הנה קטע מתוך המאמר של גבלר:

I am always at work, always. Every day of every week, even if I am not at my keyboard, my brain is churning and I am processing information and plotting what to write next or making mental notes to go back and change something, or I am reading a book to review, or drafting questions for an interview, or fact-checking a story, or trying to see if I can arrange a meeting with someone important, or trying to dream up a project with which to catch the attention of someone whom I hope will give me some of their money. I am always in harness, always

 

I also never sit any more, like I once did, and do nothing, and let my unconscious offer whatever it wishes. The relationship is now the other way round. I demand, and this beautiful resource has to meet that demand promptly. Our relationship is crude and brutal

אני ממליץ לכם לקרוא את המאמר כולו..