בThe Loft (בגרמנית Die Mansarde, הסטודיו או עליית הגג), נתקלתי לראשונה בבלוג The Asylum של חביבי John Self (שם בדוי, המושאל מספרו של מרטין איימיס, Money, תת כותרת A Suicide Note).
במהלך חייה, פרסמה הסופרת האוסטרית מרלן האוסהופר כ13 רומנים ונובלות (חמישה מהם ראו מהם בצרפתית ושניים באנגלית; בעברית עוד לא זכתה הסופרת לתרגום), אולם The Loft פורסם רק ב1969, זמן קצר לפני מותה.
כשאנו שומעים על סרט או ספר גרמני, או אוסטרי לצורך ענייננו, שמתרחש בשנות השישים, זמן קצר לאחר מלחה״ע השניה והשואה, ושעוסק בזיכרון ובהתמודדות עם העבר - אנו מייד מצפים ליצירה המתמודדת עם התקופה הנאצית, עמוסה בשאלות של מוסר ואחריות קולקטיבית.
ואולם, תהליך ההתמודדות בThe Loft היא עם זיכרון הרבה יותר אישי, באנאלי לפרקים..
***
The Loft הוא רומן קצר עם עלילה פנימית עשירה.
על אף שהוא די חומק מהגדרה, ניתן לסווג את הספר כרומן פסיכולוגי על גבול האקזיסטנציאליסטי.
עלילת הספר עוקבת אחר שמונה ימים בחייה של אישה שאיננו יודעים מה שמה, וששיגרת יומה שלווה ונטולת דרמה, ולולא מחשבותיה ונטייתה לתהות ולהעלות ספק בכל דבר, אף בבאנאלי ביותר, הרי שהעלילה שלפנינו הייתה משמימה להחריד ודפי הרומן הקצר הזה היו בלתי צליחים בעליל..
גיבורת הרומן ובעלה, הוברט, הם זוג נשוי עם שני ילדים, איזבל התיכוניסטית ופרדיננד הבכור הלומד באוניברסיטה. על אף שהוברט בן 52 ואשתו בת 48 בלבד, מתייחסת המספרת אל עצמה ואל בעלה כאל זוג זקנים שזמנם עומד לעבור והנה הם כמעט על ערש דווי..
ככלל, הספר אפוף באווירת נכאים המזכירה סרטים גרמניים או בריטיים של אחרי מלחה"ע השניה: כל הנפשות הפועלות עסוקות בהתנהלות יומיומית נטולת השראה, והחצנת רגשות או התלהבות מדבר מה הן בגדר טאבו.
מה נותר מלבד לחלום? לחמוק משאון (או השקט הרועש) של היומיום, ולהתחבא מן העולם בתוך עננה של מחשבות:
ואולם גם הקריאה איננה יכולה לשמש כמפלט, לבריחה, שכן:
הדמויות ברומן מתנהלות כל אחת במסלולים קבועים מראש וכמעט שאינן נפגשות: הוברט הולך כל יום למשרדו וכשהוא חוזר בערב הוא מתייחד עם ספרי המלחמה שלו, אשתו חייה את עולמה הפנימי כל היום, מורגלת לעובדת בדידותה:
השראה - כשהיא באה - חייבת לבוא לידי ביטוי הרחק מעיני כל, בהיחבא.. גיבורת הרומן מסתגרת בחדר עליית הגג שלה כל אימת שהיא יכולה, רחוק מעיני משפחתה, ומציירת חרקים וציפורים, תחילה לפרנסתה, ואח"כ מתוך הרגל, או שמא דחף? ואולם היצירה, והדחף שמוליד אותה, אינם מתוארים כתהליך מהנה, או אפילו תראפיוטי, אלא יותר כתהליך סיזיפי:
***
גיבורת הרומן ובעלה, הוברט, הם זוג נשוי עם שני ילדים, איזבל התיכוניסטית ופרדיננד הבכור הלומד באוניברסיטה. על אף שהוברט בן 52 ואשתו בת 48 בלבד, מתייחסת המספרת אל עצמה ואל בעלה כאל זוג זקנים שזמנם עומד לעבור והנה הם כמעט על ערש דווי..
ככלל, הספר אפוף באווירת נכאים המזכירה סרטים גרמניים או בריטיים של אחרי מלחה"ע השניה: כל הנפשות הפועלות עסוקות בהתנהלות יומיומית נטולת השראה, והחצנת רגשות או התלהבות מדבר מה הן בגדר טאבו.
מה נותר מלבד לחלום? לחמוק משאון (או השקט הרועש) של היומיום, ולהתחבא מן העולם בתוך עננה של מחשבות:
If dreaming were a job I could have made a great career out of it. In fact all my gifts are pretty useless in this world where I am obliged to live. I have to adapt myself, and when adapting becomes too burdensome I read thrillers instead
These days I read less and less. Sometimes I feel that reading was only invented to draw people's attention away from things that are really important
It's so long since someone touched me that, if they did, I think I might splinter into a thousand little ice crystals.
My aim is to draw a bird that is not the only bird in the world. By this I mean that anyone looking at it must grasp this fact straight away. To date I have never achieved this and I doubt I ever shall. Sometimes I think I’m on the right track, but the next day I look at the drawing again and see that the bird in question hasn’t a clue there exist other members of its species apart from itself; so then I take the drawing and shut it away in a drawer
כאמור, הספר מחולק לשמונה פרקים הנמסרים כמו יומן, כאשר כל פרק מייצג יום בשבוע.
המבנה המעגלי של הספר שמתחיל ונגמר ביום ראשון, ללא התרחשות פיזית של ממש אלא במחשבותיה ובעולמה הפנימי של הגיבורה, משרה אווירה של סטאגנציה, חולי ומוות בספר המתאר את אוסטריה הבורגנית של שנות השישים של המאה העשרים, מדינה שעדיין מתאושת ממלחמת העולם והשוק התרבותי, כלכלי ופוליטי שזו הביאה בעקבותיה.
התמורה בחייה של הגיבורה האנונימית מגיעה ביום השני, כשהיא מתחילה לקבל מכתבים ובהם קטעי יומן שניהלה חמש עשרה שנים לפני ההווה הנראטיבי. המכתבים מפרים באחת את השלווה היומיומית בה שקעה ומחזירים אותה אל עבר טעון ברגשות ממנו ניסתה להתעלם במשך שנים.
היומן מתאר בפרוטרוט ימים אחדים מתוך תקופה של כשנה וחצי בהן שהתה המספרת במקום מרוחק מביתה וממשפחתה ד-אז (בעלה הטרי, הוברט, ובנה העולל, פרדיננד), אליו הגלתה את עצמה כשלקתה לפתע וללא כל סיבה ברורה בחֵרְשׁוּת. המספרת מתארת בפרוטרוט את אירועי היומיום במקום מסתורה באופן דומה מאוד לטקסט העוטף את קטעי היומן הקצרים, כך שמתקבל פה אפקט של יומן בתוך יומן. מפגש מקרי עם אחד מתושבי המקום מוביל אותה לאיזושהי הארה חמקמקה לגבי חייה, אך גם זו נשכחת במהרה..
הקריאה בקטעי היומן מאיימת לשבש, כאמור, את שיגרת היומיום של חיי המספרת, אולם היא מסרבת להניח למכתבים לשנות את ההווה בו היא שקועה כולה כעקרת בית ואם מסורה ובתמורה מתפתח בינה ובין שולח המכתבים המסתורי מעין ריטואל: בכל יום היא מקבלת מעטפה ובה קטעי היומן ולאחר שהיא קוראת בהם היא מעלה אותם באש - אקט שמזרז את השיכחה ומוחק את אירועי העבר.
זה ספר, שאני מקווה שבעקבות הפוסט שלך מישהו יקח על עצמו לתרגם... ועם זאת לרגע שאלתי את עצמי האם אין
השבמחקמבטך וכתיבתך הייחודיים הם אלה שעושים את הספר מרתק כל כך....