חיי כלב

People get treated like dogs, too, my friend, and sometimes they have to sleep in barns and meadows because there's nowhere else for them to go

Timbuktu, Paul Auster

מסתבר שיש תת-ז'אנר שלם (מאיזה רגע אפשר לכנות מגמה בספרות כז'אנר?) של כלבים-מספרים. מדובר ברומנים הנמסרים מנקודת מבטם הבלעדית של כלבים.


חיפוש קצר הוליד רשימה לא קצרה: מיסטר בונז, המלווה את בעליו ההומלס וילי ג' כריסמס אל ארץ המתים ובחזרה, בטימבקטו של פול אוסטר (לא קראתי. אני לא חסיד גדול של כתיבתו של אוסטר..); עוד רומן, העוקב אחר מעלליו של כלב שנעזב ע"י בעליו בכלב מאת דניאל פנק; ואילו Flush מאת וירג'יניה וולף, נמסר מנקודת מבטו של כלבה של הסופרת אליזבת בארט בראונינג, קוקר-ספניאל גאה.


תוסיפו לתת ז'אנר זה תת-ז'אנר נוסף של ספרים שנכתבו על כלבים, כמו My Dog Tulip מאת ג'.ר.אקרלי, ידידנו הכלב מאת המחזאי ומשורר הבלגי מוריס מטרלינק, ובל נשכח את פנג הלבן וCall of the Wild מאת ג'ק לונדון, והרי לכם תופעה ספרותית של ממש*!


* מי שרוצה להתעמק עוד ביחסיהם של סופרים עם חבריהם הטובים ביותר מוזמן לבקר פה.

***

The Life and Opinions of Maf the Dog, and of His Friend Marilyn Monroe מאת אנדרו אוהגן (לא נתקלתי בכותרת רומן כה ארוכה מאז יצירה קורעת-לב של גאוניות מרעישה של דייב אגרס, המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה מאת מארק האדון או ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי של מייקל שייבון) שייך לקטגוריה הראשונה שהוזכרה לעיל: הרומן כולו נמסר מנקודת מבטו הייחודית של מאף (קיצור לMafia Honey), כלב מלטזי שניתן במתנה למרלין מונרו ע״י פרנק סינטרה, אחרי שזו נפרדה מבעלה, המחזאי ארתור מילר (הכלבלב הובא מאנגליה ע"י מריה סטפנובה, אימה של השחקנית נטלי ווד - הרבה אבק כוכבים ניתז על ראשו לפני שמצא את דרכו לחיקה של נורמה ג'ין.)

השנה היא 1961. תחילת שנות השישים בארה״ב על כל האפשרויות הגלומות בעשור החדש: שוויון זכויות לשחורים; כיבוש החלל (לפני ששלחה את ניל ארמסטרונג, באז אולדרין ומייקל קולינס לצעוד על הירח, שלחו ארה״ב וברה״מ עשרות כלבים וקופים אל החלל. רובם לא מצאו את דרכם חזרה אל כדור הארץ) שלום עולמי (ג׳ון פ. קנדי מכריז על הקמת ׳חיל השלום׳ תוך כדי שארה״ב פולשת לקובה ועושה עוד צעד לכיוון הנצחת המלחמה הקרה - "מלחמה שהומצאה ע"י הסי.איי.איי כדי להשאיר את הרוסים עניים ולהפוך את האמריקאים למטומטמים" - ואיום פצצת האטום) ומה לא.. 

גם מצבה של מרלין מונרו איננו יציב במיוחד: היא שוקעת בדכאון לעיתים תכופות, וכשטיפול פסיכואנליטי ואשפוז אינם משפרים את מצבה, היא מתחילה לצרוך אלכוהול ותרופות באופן מופרז.


זהו הרקע הדרמטי של סיפורנו, ואולם לעיתים נדמה שאוהגן משתמש בדמותה של מרלין מונרו כ'תרוץ' בלבד לרומן היסטורי-פילוסופי, שכן דמותו של מאף הכלבלב, מחשבותיו ודעותיו הם הגיבורים האמיתיים של הרומן שלפנינו.

***

על אף מראהו התמים, מאף הוא כלבלב שניחן באינטיליגנציה יוצאת דופן. הוא מתמצא היטב ברזי הפילוסופיה של אריסטו, פיתגורס ופלוטארך, דקארט, מונטן וג׳ון לוק.


הקטע הבא, לדוגמא, מצטט ישירות משייקספיר:

To thine own self be true [...] I grew up in the golden era of existentialism, so you'll forgive me for finding the whole idea of a self that one must be true to a little ridiculous. We are what we imagine we are: reality itself is the supreme fiction

מאף איננו מסתפק בהתייחסויות תכופות לתיאוריות שונות בפילוסופיה. יחסיו עם מרלין מונרו שואבים גם ממסורת ארוכה של אמנות פלסטית המוקדשת לתאור דמות הגבירה עם כלבה:

It's not always easy for a dog to know where self ends and owner starts

היחסים בין מאף הכלבלב ומרלין מונרו הם יחסים של תלות הדדית. כ"א מהם זקוק לשני כדי להגדיר את עצמו: 

Marilyn squeezed me without much movement; that's what people do with their animals, they hug them, they squeeze them, but in actual fact they are really at that moment hugging themselves

וכן:

You must have noticed: people talk to dogs as if they are people [...]That's what humans do. They talk to you. They talk nonsense. They talk to you and they talk for you. And so they create a personality for you which is defined by the way they act you out. every minute they are with you they are constructing you out of what they want, a companion, a little man, a furry friend who can only love their owners for their mothering tongue.

אט-אט מתקרבים מרלין וכלבה, עד שגורלם נקשר זה בזה ולא ניתן להפריד בין חיית המחמד ובעליו.

***

A novel must not only reveal the world but it must be a world. Show me a good novel and I will show you a center of vibrancy

לא קראתי אף אחד מספריו הקודמים של אוהגן, אך חייו ודעותיו הוא ללא ספק מה שאחינו האנגלו-סקסים היו מכנים רומן מָלֵא (accomplished).
 

ספרות טובה היא עולם בפני עצמה. היא לא זקוקה לעולם החיצוני, ל׳מציאות׳ כדי להישען עליה. היא בוראת עולם משלה, עם חוקים וכללים משלו, ובכל עמוד ועמוד היא מתחזקת את העולם הזה ונופחת בו רוח חיים.

חייו ודעותיו הוא מקרה הפוך לגמרי. זהו רומן שטווה את עולמו הבדיוני מאינספור פיסות מציאות, וממש כמו האינטרנט, מדובר ברומן ששולח את זרועותיו, כמו תמנון ענק, אל כל עבר, דוגם ומנכס מכל הבא ליד על מנת לבנות את מבנה העל הזה, הפיקטיבי אך כ״כ 'נאמן למציאות' הנקרא ׳רומן׳.  

למעשה, חייו ודעותיו אינו אלא מטה-רומן, במיטב הספרות של המאה התשע-עשרה (פרוסט והויסמנס עולים בדעתי.)

הספר גדוש באיזכורים תיאורטיים, בהערות שוליים ובעוד ועוד קישורים בהם מלהטט הסופר בידענות מפליגה - זהו טור דה פורס של כתיבה אינטלקטואלית עמוסה באינספור אנקדוטות מן הספרות והתרבות המערבית.

עד שהספר יראה אור בעברית (אם אכן יתורגם לשפת הקודש), מי שמתעצל לקרוא אותו בשפת המקור יכול למצוא נחמה בשמועות שאומרות שהספר עתיד לזכות לאדפטציה למסך הכסף: אנג'לינה ג'ולי תגלם את מרלין מונרו, ואולם עדיין לא נמצא מי שיקריין את קולו של מאף הכלכלב.