ספר נולד מתוך רעיון

כמה מחשבות שנולדו בעת הקריאה בספרו(ן) המזמין והקריא להפליא של הפילוסוף הצרפתי ז'אן לוק ננסי, Sur le commerce des pensées: Du livre et de la librairie (ובאנגלית, On the Commerce of Thinking: Of Books and Bookstores).

רוב הרעיונות המובאים פה, כאמור, אינם שלי, אלא של ננסי. ניסיתי לשחק בהם, להרחיב איפה שאפשר ולגרוע איפה שצריך. התוצאה, לשיפוטכם:

ספר נולד מתוך רעיון, רעיון מתפרץ שמבקש לראות אור יום (ומכאן נחיצות המוציא לאור, המיילד..). ספר נולד מתוך נחיצות, ומכאן שהוא תולדה של רעיון חדש שמחפש דרך להראות את עצמו, להיחשף, להשמיע את קולו כרך הנילוד.

 

ספר הינו תולדה של רעיון, אך בו בזמן הוא גם הרעיון עצמו; הוא המייצג והמיוצג, המסמן והמסומן, הסובב והמסובב.

ספר נולד מתוך הצורך בדיאלוג. המעבר ממסורת אוראלית (שבע״פ) למסורת של כתיבה לא זנח את המטרה המקורית של הסיפור: להידבר, לכונן דיאלוג, לדבר אל ולהידבר עם..

ככזה, כל ספר הוא קריאה וציווי: קרא אותי! לכן הספר איננו מדיום, כלי לדיאלוג, אלא המסר עצמו, הוא מבטא את עצמו בבירור ומכיל בתוכו את כל האפשרויות להידברות.

 

האפשרות לדיאלוג שמכיל בתוכו כל ספר  איננה רק עם קהל קוראיו, אלא גם עם כל הספרים שקדמו לו ושיבואו אחריו, וביתר שאת, כנגזרת של הספר הראשון, הרי הוא התנ״ך, ספר הספרים, כל ספר הוא בהכרח המשך אך בו בזמן גם הפרה של ספר זה, של ייחודיותו ואחידותו, של שלמותו ושל קדושתו. לכן, חובה היא שיעמוד באיזשהו יחס לספר זה: נגד, בעד, כממשיך דרכו או כמפר מצוותיו.

כל ספר נושא בחובו בשורה וחובה. כל ספר הוא חוק בפני עצמו, ואיננו נתון למרות כל ספר אחר, ממש כפי שאנו, הקוראים, בהעדר האל הננו יישויות עצמאיות ואין לנו חוק אחד שיכול לכבול אותנו או להצר את דרכינו.

 

הפקודה שניתנה לנו, אנשי הספר, קיראו! איננה בהקשר זה אלא פקודה לתהות תמיד, לפרש ולנתח, לפתח ולפענח, לעלעל ולפלפל במשמעויות השונות והנסתרות שמכיל כל ספר, ממש כפי שעלינו תמיד לתהות ולהעלות השערות בנוגע לסיבת קיומנו, מטרתנו הנעלה וכיוצא בזה.. לפרש או לפענח (ממש כמו פיענוח ההירוגליפים, או קריאה במפת הכוכבים) אין משמעו להביא את הספר, או את הטקסט שבתוכו, לידי מיצוי, להעניק לו משמעות ברורה וסופית - כי אם לשחק באינסוף המשמעויות שמכיל הספר, להפוך בהן ולהציב אותן זו לצד זו, זו כנגד זו, זו על זו וזו מתחת לזו. 

 

על כן הקריאה, שתחילתה באיסוף ידיעות, שמועות, פיסות מידע (בקרוב יראה אור ספרו של זה וזה, זוכה פרס כך וכך..) - היא מלאכה בלתי נגמרת. היא מתחילה כל פעם מחדש, מחודשת וממוחזרת חדשות לבקרים - ממש כשם שהספר עצמו אין לו סוף וכתיבת הספר היא תהליך של יצירה ללא סוף, כמעיין בלתי נדלה. הקריאה היא תהליך בלתי נגמר, ממש כשם שהספר אין לו סוף, וכל קריאה מקדימה את פני הקריאה הבאה, והיא איננה חותמת את פני הקריאה הקודמת אלא מוסיפה עליה, בונה עליה תילי תילים, מוסיפה לה או מפירה אותה.

במהלך הקריאה הרעיון שמכיל הספר מחלחל אל תוך הקורא שעה שהוא קורא והופך בספר, משום שהקריאה היא בהכרח תהליך של הדדיות, של קבלה והסכמה, או של סירוב ודחיה - בכל מקרה היא חייבת ביחס לנקרא. 

התוצאה, המשמעות שמוציא כל קורא וקורא מתוך הספר, מתוך הקריאה, הינם ייחודיים משום שאין קריאה זהה בין קוראים שונים ממש כפי שאין קריאה אחת דומה לקריאה שקדמה לה, אף אם הקורא הינו אותו קורא. כל קריאה היא בנייה מחדש, קומפוזיציה חדשה של אלמנטים מפוזרים, הנחלתה של מיתולוגיה פרטית וייחודית.

מכאן שהספר, ומתוך כך גם חנות הספרים והספרייה (הציבורית, הפרטית או הלאומית, הווירטואלית או המוחשית) הינם פוטנציאל גלום ולא ידע מוגמר. 

להוציא לאור, בהקשר זה, אין אלא לנסות ולחשוף אלמנטים מתוך הידע, מתוך החוויה האנושית, ולהפוך אותם לנכס ציבורי, לנחלת הכלל, להביאם לדיון.

ספר נוסף שרואה אור משמע חוליה בשרשרת, עוד קישור, עוד קשר, עוד ניצוץ בשמיים זרועים בספרים.