להשתחרר מרוחות העבר

רוח רפאים מהלכת אימים על פני אירופה
קרל מרקס ופרידריך אנגלס, המניפסט הקומוניסטי (1848)


בשנת 1989, עם נפילת חומת ברלין והתמוטטות המעצמה ברה"מ, שאלות רבות שנותרו עשרות שנים ללא מענה מצאו סופסוף את פתרונן: הפילוסוף האמריקאי פרנסיס פוקויאמה טען בספרו קץ ההיסטוריה והאדם האחרון (1992) כי כשלונם של משטרים כמו המשטר הקומוניסטי סימן את נצחונה הסופי של הדמוקרטיה הליברלית הרווחת בארה"ב ובאירופה, וכי קיצו של העימות האידיאולוגי ששרר בין ארה"ב לרוסיה משמעו קיצה של ההיסטוריה עצמה; סמואל הנטינגטון טען מצידו בספרו התנגשות הציוויליזציות (1993) כי קיצם של המאבקים האידיאולוגיים מסמן דווקא את תחילתו של תהליך של התנגשות בין תרבויות; ואילו הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה ביקר בספרו רוחות הרפאים של מרקס (1993) את הנטייה המערבית להתנער מרוחות העבר ולערוך טקס של גֵּרוּשׁ שֵׁדִים כל אימת שאחד הכוחות המנוגדים לנו נדמה על סף התפוררות.


הדיון הנ"ל, שהבאתי פה בפשטנות ובקווים כלליים, חשוב לדידי להבנת ספרו של איאן מקיואן, כלבים שחורים, שראה אור גם הוא ב1992, ושקראתי רק לאחרונה. 


כלבים שחורים הוא ניסיון בפני עצמו להשתחרר מרוחות העבר. זוהי כרוניקה של התאהבות ושבר, סיפור חייהם של זוג אידיאליסטים בריטים, ברנרד וג'וּן טרמיין, שנפגשו בשלהי מלחמת העולם השנייה, והתחתנו ב1946, כשברקע אירופה שבורה והרוסה מחד אך גם חדורת חלומות ותקוות לעולם חדש, מאידך. 


שברו של תא הנישואין של ברנרד וג'וּן מוצג בספרו של מקיואן כמטאפורה ל- או כהמשך טבעי להתבדות הפוליטית מן הקומוניזם בקרב 'מאמינים' רבים במערב (חלק איבדו את אמונתם בברה"מ מוקדם יותר, בשנות הארבעים והחמישים, עם היוודע דבר הטיהורים הפוליטיים והאתניים ברוסיה, וחלק רק בסוף שנות השישים, עם פלישת הרוסים לפראג ודיכוי המהפכה הצ'כית, האביב של פראג). שבר אידיאולוגי זה, שמייצגים נישואיהם של ברנרד וג'וּן, אינו אלא ייצוג בזעיר-ענפין של שברו של העולם המערבי בכלל, ושל אירופה בפרט, שהיתה חצויה לאורך רוב המאה העשרים ע"י מסך הברזל.

כאמור, הספר נע בין כמה נקודות בזמן משנת 1946 באיטליה וצרפת המתאוששות מן המלחמה הגדולה,שם מעבירים בני הזוג שאך נישאו את ירח הדבש שלהם, ועד ל1989 בברלין המאוחדת, כאשר ברקע, כציר מקשר, אירוע מכונן, חיזיון הכלבים השחורים של ג'וּן: בטיול רגלי בשבילים בין הכפרים הצרפתיים נתקלת ג'ון בשני כלבים שחורים, גדולים ומאיימים. 


הכלבים השחורים בהם נתקלת ג'ון הם יצורים כמעט מיתיים, התגלמויות הרוע, והם מזוהים עם המוות ועם עולם השְׁאוֹל, בפולקלור הבריטי והקלטי:

They were emblems of the menace she had felt, they were the embodiment of the nameless, unreasonable, unmentionable disquiet she had felt that morning. She did not believe in ghosts. But she did believe in madness 

* הציטוטים מובאים כאן מאנגלית. למי שאין עותק של התרגום העברי, ניתן להשיג עותק במחיר מציאה כאן.

סמוך לרגע ההִתְגַּלּוּת הזה שחווה ג'ון, גם עיניו של ברנרד נפקחות באשר למשמעות האמיתית של המלחמה שאירופה רק מתחילה להחלים ממנה והוא רואה לראשונה את הדברים לאשורם:

He was struck by the war not as a historical, geopolitical fact but as a multiplicity, a near-infinity of private sorrows, as a boundless grief minutely subdivided without diminishment among individuals who covered the continent like dust, like spores whose separate identities would remain unknown [...] For the first time he sensed the scale of the catastrophe in terms of feeling: all those unique and solitary deaths, all that consequent sorrow, unique and solitary too, which had no place in conferences, headlines, history, and which had quietly retired to houses, kitchens, unshared beds, and anguished memories [...] What possible good could come of a Europe covered in this dust, these spores, when forgetting would be inhuman and dangerous, and remembering a constant torture

אצל ג'וּן, מסמלים הכלבים השחורים את נקודת השבר וההִתְפקחוּת, הן מהלכי רוח המתעתעים של הקומוניזם, והן מהאידיאל הרומנטי שאיחד אותה בנקודת זמן מסוימת עם בחיר ליבה, ברנרד.


החיץ שנוצר בין השניים איננו רק רומנטי, כי אם גם אידיאולוגי:

The ideas by which June lived her life were also the ones by which she measured the distance between Bernard and herself

המפגש עם הכלבים השחורים הוא כאמור נקודת אל-חזור, אירוע מפתח להבנת חייה של ג'וּן, והמפנה שחל גם באירופה, במהלך המאה העשרים, וג'וּן נתלית בו ומעניקה לחייה משמעות חדשה (בהעדר האמונה בשיטה חדשה שתציל את אירופה מגורלה) באמצעותו:

You wait until you come to make sense of your life. You'll either find you're too old and lazy to make the attempt, or you'll do what I've done, single out a certain event, find in something ordinary and explicable a means of expressing what might otherwise be lost to you - a conflict, a change of heart, a new understanding

לסיום, כלבים שחורים איננו רק כרוניקה של בנייה ושבר. זהו גם ניסיון ארספואטי מצידו של מקיואן לתת דין וחשבון על נטייתם של סופרים ושל היסטוריונים כאחד (הרי שניהם מאמצים ומכוננים נאראטיבים פיקטיביים לגמרי) להכתיר אירועים מסויימים כרגעים מכוננים היוצרים חיץ בין הלפני והאחרי: 

Turning points are the inventions of storytellers and dramatists, a necessary mechanism when a life is reduced to, traduced by a plot, when a morality must be distilled from a sequence of actions, when an audience must be sent home with something unforgettable to mark a character’s growth

החיים אינם עלילה, אומר מקיואן וקורץ לקוראיו, ולא חייבת להיות בהם נקודת מפנה, או רגע של הארה. לעיתים קרובות מאוד אנו יושבים בחושך, אך איננו מודעים לכך.