מי מאתנו לא השתעשע אי פעם במהלך חייו, ברגע של חולשה או ככניעה לחלומות בהקיץ, לרעיון, לקום וללכת. להתנתק מהשרשראות שכובלים אותך לכאן ועכשיו ולהיעלם, לצמיתות, או לפחות לזמן מה?
פלירטוט עדין עם הגורל, או משאלת מוות? (שהרי בריחה מהעצמי היא סוג של התאבדות. מותו של האגו, אם תרצו. או שמא קריאת חיים ראשונה.)
אם ספרו הראשון של בקסטר, הכנה למוות (A Preparation for Death - טרם קראתי. כותרתו הרתיעה אותי) עסק בהתמודדות היומיומית עם קשיי החיים (בקסטר מתאר שם את ניסיונותיו לשרוד כסופר, תוך כדי שמערכת היחסים שלו עם בת זוגתו מתפוררת והוא שוקע במרה שחורה) - הרי שספרו השני, הדירה, עוסק באחת התוצאות האפשריות של התמודדות זו - בריחה, או כניעה, אם תרצו:
For much of my life, I existed in a condition of regret [...] Whenever I think of my past now I think of a great black wave that has risen a thousand stories high and is suspended above me
***
I could fill the silence by talking about the past, but I try not to think about the past
העבר הוא מקום אפל, או לכל הפחות מקום מטריד, והמספר של הדירה עבר אל העיר האירופאית הזו כדי לברוח מרוחות העבר הטורדות את מחשבותיו. בעיר הזרה הוא מנסה להתערות בהמון, להיעלם ולהישכח, משימה שנידונה מראש לכישלון, שכן:
You can never escape who you are, never truly anonymize yourself
בניסיון להטיל בכל זאת עוגן בקרקע החדשה ולמצוא יציבות בעיר הלא מוכרת, מחפש המספר אחר דירה אליה יעביר את מרכז חייו. שם הספר עלול להטעות את הקורא ולגרום לו לחשוב שזו מהותה העמיתית של העלילה - אך כאמור, חוסר ההיתכנות של המשימה הזו היא-היא שעומדת בליבו של הספר שלפנינו.
מילה אחרונה: פעמים רבות, לאורך הקריאה בספר, מצאתי את עצמי מנסה לאתר היכן מתרחשת העלילה, לשים את האצבע על המיקום המדויק בו נמצא המספר, להבין בעזרת הרמזים הדקים לאיזו עיר הוא העתיק את מושבו, כאילו התכוון הסופר לשחק במחבואים עם הקורא. זו רק אחת התחבולות המעניינות בהן משתמש הסופר ברומן החמקמק הזה שאף אם בתום הקריאה איננו גורם לתחושה של שובע, או לחילופין רעב לעוד פרטים לגבי עתידו של גיבור הרומן, הרי שהוא מותיר את הקורא סקרן לגבי ספריו הבאים של בקסטר.
פתיחת הפוסט, מעלה נושא שאינני יודע אם באמת , הוא נחלת הכלל, אך הוא וודאי עלה לא פעם במחשבתי. התעתוע שמאפשר לך להיעלם ובו בזמן להיות נוכח.
השבמחקאני מאמין, שתוצאת מחשבה זו פותחת יותר מנתיב אחד, בריחה אל עולמו החמקמק של הדמיון, היא ודאי אחד מהם, ואם יש בכוחו של אדם לנוע בין היותו נוכח להיותו נעלם דומני שבמרחב הזה נוצרות לא מעט יצירות.
באופו אישי, אני מאוד אוהבת ספרים שאין בהם מישהו ספציפי, מיקום ספציפי או זמן ספציפי. הסיפור הופך להיות על-זמני, בכל מקום ולכל אחד, ממש אוניברסלי.
השבמחקשוב הצלחת לסקרן אותי