הספרות איננה מכבדת דבר

לעיתים קרובות, בשעת קריאת ספר כזה או אחר, אני תוהה: מה הניע את הסופר לכתוב את הספר הזה? מה גרם לו לבחור בדמות כזו או אחרת? בנראטיב כזו או אחר.. מה מניע את תהליך הכתיבה?
 

לאחרונה קראתי שני ספרים שעלילתם מתרחשת ברובה בפראג, בירת צ׳כוסלובקיה. שני הספרים נכתבו ע״י סופרים צרפתיים, ופורסמו בהפרש של כמה שנים, ושניהם עוסקים (האחד בחלקו והשני רובו ככולו) בתקופת מלחמת העולם השניה ובהשפעתו של הכיבוש הנאצי על החיים בעיר בזמנים אלו. האחד הוא ׳לרוץ׳ מאת ז׳אן אשנוז, והשני HHhH, זוכה פרס הגונקור לרומן הראשון לשנת 2010 מאת לורן בינה (Laurent Binet).

בפוסט הזה אתמקד בעיקר בספרו של בינה, HHhH (לאשנוז אקדיש פוסט משלו, אל דאגה.) 

לשמו האניגמטי של הספר מספר משמעויות: ראשית HHhH אלו ראשי תיבות של ביטוי שרווח בגרמניה הנאצית: Himmlers Hirn heisst Heydrich (למוח של הימלר קוראים היידריך) שביקש להדגיש את מידת חשיבותו של ריינהרד היידריך במשטר הנאצי: הוא האיש שמאחורי אחד האנשים המרכזיים ברייך השלישי. אולם לאות H משמעויות נוספות בשפה הצרפתית : H גדולה מייצגת את ההיסטוריה, קניינה של האנושות כולה; h קטנה מייצגת את הסיפור האישי, האינדיבידואלי. עוד נקודת מבט: H בצרפתית נהגית כ'האש' או Hache, שמשמעה גרזן, רמז לכוחה הקטלני של ההיסטוריה ולקרקע הבעייתית עליה דורך בינה כשהוא מבלבל בין הנראטיב ההיסטורי לנראטיב האישי.

***

אני לא רוצה לכתוב עוד ספר היסטוריה. אני רוצה ליצור מן הסיפור הזה מעשייה משלי. אולי בשל כך מתערבבים החיזיונות שלי עם העובדות המוכחות.

HHhH נולד בדיוק במקום השבר הזה שבין היסטוריה (כלומר, עובדה) וסיפור (כלומר, בדיה). המתח הזה בין שני תחומים כה מנוגדים מוליד את החיכוך, ובינה, שמודה היטב לבעייתיות שבכתיבה על תקופה כה טעונה, ומנקודת מבט ספרותית במיוחד, חרד מחילולה של הפרה קדושה:


אני מקווה שמבעד לשכבת האידאליזם העבה שאני מעניק לסיפור הבדיוני הזה, המציאות ההיסטורית תשתקף באופן חד צדדי ותיראה בבהירות

***
 

במה בעצם עוסק האינפרא-רומן HHhH? האם זה סיפורם של הצנחנים הצ'כיים האמיצים שהשתתפו בהתנקשות בהיידריך, "הקצב מפראג", "המפלצת הבלונדינית", "התליין"; או שמא מדובר בתיאור ארוך של קורותיה של צ'כיה ובירתה פראג, אחד המרכזים התעשייתיים הגדולים והחשובים ביותר של הרייך השלישי, ערב מלחמת העולם השניה; או אולי זה דו"ח מעקב אחר גורל היהודים באירופה בפרט ומהלך הפיתרון הסופי בכלל; או האם מדובר, בסופו של דבר, בשיעור מתוחכם בהיסטוריוגרפיה גרידא? לעיתים קרובות במהלך הקריאה בספרו של בינה נראה שלו בעצמו קשה להחליט. 

הנה, כך הוא מתאר את רגע פלישת הכוחות הנאציים לפראג: 

בשעה תשע נכנס הטנק הגרמני הראשון לעיר. למעשה, אינני בטוח שזה טנק..

מנין בעצם נולד הרומן? מה גרם לבינה להקדיש מספר שנים מחייו למחקר וכתיבה על נסיבות ההתנקשות בבכיר נאצי בפראג של 1942? 

ספר זה הוא תוצאה של כמה מילים שנמסרו לנער ע"י אביו.. 

ואולם, היידריך איננו הדמות המרכזית של הרומן הזה, כפי שמעיד בינה: 

[היידריך] הוא המטרה, אך הוא איננו השחקן המרכזי במערכה. כל מה שאני מספר עליו משמש כתפאורה בלבד, באיזשהו אופן

***

הסיפור שלי פעור כמו רומן, אולם ברומן רגיל המחבר הוא זה שמחליט על מיקומם של החורים בעלילה, זכות שנמנעת ממני משום שאני עבד לנקיפות המצפון שלי

לאורך הרומן, בינה בודק ללא הרף את מגבלות הכתיבה שלו ואת זיקתו של הנראטיב הפיקטיבי שהוא כותב ל'אמת' ההיסטורית, שכביכול איננה צריכה ש'יכתבו' אותה, היא מעל לכל נראטיב.. 

בינה טרוד כ"כ מהבעייתיות האינהרנטית לכתיבה הספרותית על אירוע היסטורי עד שהוא מונע פעמים רבות מהעלילה שלו להתפתח.. כך, את מאתיים ומשהו העמודים המקדימים את האירוע המרכזי בספר (כלומר, ההתנקשות בהיידריך), בינה ממלא בעשרות סיפורים שוליים, אנקדוטליים ברובם, שכן אין לו עניין ממשי בתיאור אירועים מרכזיים בהיסטוריה של הרייך השלישי ובהתפתחות מלחמת העולם השניה והשואה - אלפי היסטוריונים עם מבט רחב ואמינות גדולה משלו כבר עשו זאת לפניו..


זהו קרב אבוד מראש. אני לא יכול לספר את הסיפור הזה כפי שהוא קרה באמת [...] אני מכה ללא הרף בקיר ההיסטוריה שעליו מטפס ומתרחב ומתרומם ומתפתל קיסוס הסיבתיות המייאש, מבלי לעצור אף לרגע 

עם זאת, בינה צתליח למצוא פירצה, ופותר את עצמו מאחריות תוך שהוא משתמש בציטוט של פלובר כהשראה:

"ערכן של שאיפותינו עולה על ערכן של פירות ידינו."

***

בלתי נמנע, לדידי, להשוות את HHhH לספרו של ג'ונתן ליטל, נוטות החסד. ואכן, אחת הביקורות המרכזיות שהופנו כלפי ליטל, נגעה לעניין האוטוריטה שלקח לעצמו הסופר כשניגש לכתוב אפוס היסטורי שנוי במחלוקת בז׳אנר ספרותי שלא הלם, לדברי המבקרים, את היריעה ההיסטורית בה הוא עוסק. האשימו אותו בזילות החומר וביומרנות בלתי נסבלת ובינה, שהתחיל לכתוב את ספרו במקביל לפרסום ספרו של ליטל ב2006, חרד מהתוצאות של פרסום ספר נוסף שההיסטוריה היא כחומר בידיו.

בינה חולק בHHhH את רשמיו מקריאת ספרו של ליטל, ואף אינו חוסך שבטו מנוטות החסד (יתרה מזאת, עשרים עמודים בהם משתלח בינה בליטל הוצאו ע"י עורך הספר מן המהדורה הסופית וניתן לקרוא אותם בנפרד מספרו של בינה פה).

הבעיה עם רומן היסטורי כמו ספרו של ליטל, כותב בינה בקטע שהוסר מספרו, היא שהוא מערבב באופן נפשע בין האמת ובין המתקבל על הדעת.

ובספרו הוא אף מוסיף:

מקס אוהה [...] הוא דמות ראי של תקופתנו: ניהיליסט פוסטמודרני [...] נוטות החסד זה "וולבק אצל הנאצים", פשוטו כמשמעו.

קשה להסכים עם הדטרמיניזם הבלתי מתפשר של בינה, שנגוע לדעתי במין נאיביות נורא אמריקאית: יש טוב ויש רע, וניתן לבחור צד אם רק רוצים בכך. תהא אשר תהא גישתו של הקורא בנוגע לעמדות הנחושות שמציג בינה, הקריאה בספרו, גם אם לעיתים מייגעת ומכבידה, היא בסופו של דבר גם מעניינת ומעוררת מחשבה.