סופר, תליין

ספר יכול להסתיים בכל רגע. 

בכל נקודה, יכול הסופר לקטוע את רצף הקריאה שלנו הקוראים ולהשליכנו אל מעבר לדפי הספר, אל גב הכריכה.. 

למעשה, אנו נתונים לגמרי לחסדיו של הסופר בעניין זה, בדיוק כפי שאין ביכולתנו לשלוט במהלך העלילה של רומן או בקו המחשבה והמסקנות שיפיק המחבר מנתונים או אירועים כאלו או אחרים, במקרה של ספרות עיון. 

סופר יכול להלאות אותנו במשך מאות עמודים בפרטי פרטים או להרעיף עלינו אינסוף דמויות שוליות ועלילות משניות (ע"ע בעקבות הזמן האבוד, מאת מרסל פרוסט..)

לחילופין, יכול הסופר לקמץ בפרטים ולהעניק לקורא המשתוקק רק טעימה קטנה מפנינותיו..

לעיתים זו בדיוק המידה הנכונה (סיפור קצר יוצא דופן; נובלה מתוחכמת) והקורא נותר נפעם אחרי הקריאה הקצרה כמו אחרי ריצת 400 מטרים מהירה.. 

ולעיתים נותר הקורא וחצי תאוותו בידו, כשכל תקוותו בסיכוי הדל שהסופר ייאות לכתוב ספר המשך, בו ישלים את הפרטים שהחסיר (אם במכוון או מבלי משים לב..)

הקריאה כמוה כהתמסרות, אם כן, ואמנות הכתיבה, אולי יותר מכל אמנות אחרת (צילום, שירה, ציור, וכיוצא בזה..) היא אמנות השליטה (domination) בקורא.

ספרו של אדוארד סנט אוביין (Edward St Aubyn), לא משנה (Never Mind) נע על התפר הדק הזה שבין כניעת הסופר/מספר לסיפוק יצר הסקרנות הטבעי של הקורא, וההימנעות ממסירת מידע רב מידי, על מנת לשלוט בהתפתחות העלילה וקצב הקריאה של הקורא.

לא משנה, שראה אור בשנת 1992, הוא הראשון בסדרת הספרים על שם פטריק מלרוז, שבמסגרתה ראו אור כחמישה ספרים עד כה. רציתי לקרוא את הסדרה מזה זמן מה (בעיקר בזכות ההמלצה החמה של הסופר אלן הולינגהרסט, לו אני שומר מקום של כבוד בין הסופרים הבריטים האהובים עליי, מאז זכה ספרו The Line of Beauty בפרס הבוקר, אי שם בשנת 2004, וכן בזכות דברי השבח שחלק לסדרה הסופר האמריקאי מייקל שייבון, שספרו החדש Telegraph Avenue מחכה זה למעלה מחודש שאתחיל לקרוא בו) ולכן שמחתי כל כך כשנפל לידיי הספר וזכיתי לקרוא בו.

***

עלילת הספר מתרחשת במשך יממה אחת, בבית המידות של משפחת מלרוז שבדרום צרפת, אי שם בשנות השישים של המאה-העשרים. במהלך היממה הזו מארחים בני הזוג שני זוגות חברים, פילוסוף מזדקן וחברתו לחיים הגרים לא רחוק ממשפחת מלרוז, ובן אצולה אחר, פוליטיקאי נכשל שמגיע לוילה של המלרוזים יחד עם חברתו הצעירה, דמות שכולם, כולל בן זוגה, שמים ללעג.

בבית מלרוז שורר תדיר מתח איום. האם, אלינור, נצר לאצולה בריטית-צרפתית עשירה ככורח, מרבה לשתות וליטול כדורים נגד כאבי הראש הפוקדים אותה, מעין אסטרטגיה להימנעות מהמציאות. ואילו אביו של פטריק, דייויד מלרוז, הוא רופא לשעבר המכלה בשיטתיות את ההון הרב שאשתו קיבלה בירושה מאימה המנוחה.

גם דייויד אינו נמנע מהטיפה המרה, לפי מיטב המסורת האנגלית (Noble Savages מכנה אותם אחד ממבקרי הספרות של הניו-יורקר,) אך האלכוהול לא מצליח להכהות את הכעס העצום והבוז שהוא רוחש לכל הנעשה סביבו:

He knew that his unkindness to Eleanor was effective only if he alternated it with displays of concern and elaborate apologies for his destructive nature, but he had abandoned these variations because his disappointment in her was boundless. He knew that she could not help him unravel the knot of inarticulacy that he carried inside him. Instead, he could feel it tightening, like a promise of suffocation that shadowed every breath he took

אלינור, לעומת בעלה, בוחרת בשתיקה כאמצעי להימנעות מקונפליקט. הנה כך מתאר סנט אוביין את עולמה, בחסכון במילים שמעביר באפקטיביות את תחושת המחנק עימה היא חייה כל ימיה:

She would never know what to say because whatever she said would be wrong

באווירה זו גדֶל פטריק, שבמשך רוב הרומן הוא מעין נוכח-נפקד, ילד קטן שמשתדל להיעלם בין הרהיטים בוילה של הוריו, לא לעמוד בדרכו של אביו, שנהנה להתעמר בו כל אימת שזה עומד בדרכו (אזהיר מראש: במרכז הרומן סצינה קצרה ואלימה שהותירה אותי בפה פעור. עם זאת, כתיבתו המשובחת והמדוייקת של סנט אוביין מפצה את הקורא על הכל.)

***

The compulsion to repeat what one has experienced is like gravity, and it takes special equipment to break away from it

הציטוט הנ"ל עשוי לסייע בהבנת 'מעגל הכאב' שפטריק הצעיר חודר אליו, בעל כרחו, ועד כמה יהיה לו קשה לצאת ממעגל ההרס אליו נולד (בנקודה עצובה במיוחד במהלך הרומן אנו למדים כבדרך אגב שלידתו של פטריק היא תוצאה ישירה של אונס, בפעם היחידה שאימו 'התמסרה' לאביו, והניחה לו לעשות בה כרצונו, בתנאי שיניח לה מאותו רגע והילך. בריאיון שקראתי בעיתון הטלגרף הבריטי למדתי שסנט אוביין עצמו עבר התעללות מינית מצד אביו. פטריק מלרוז, אם תרצו, מתפקד כאלטר-אגו של הסופר, בהקשר זה.)

הרומן הקצר הזה, המונה כ197 עמודים בלבד, נקטע באופן די פתאומי בתום ארוחת הערב בה מארחים בני הזוג מלרוז את אורחיהם הלא רצויים, ועל אף שסנט אוביין חושף את הקורא, כאמור, לכמה פרטים לא קלים לעיכול במהלך הרומן, הקורא הממוצע יישאר לטעמי כשחצי תאוותו בידו (ומכאן התשוקה להמשיך ולקרוא בארבעת הספרים הנותרים שבסדרת פטריק מלרוז: Some Hope, Bad News, Mother's Milk והאחרון שבהם, At Last, שראה אור מוקדם יותר השנה.)

 

סנט אוביין מסתמן כילד הרע של הספרות האנגלית, בדומה למרטין איימיס, רק פחות טרחן. אם 'לדבר באמריקאית', הוא המקבילה הבריטית לברט איסטון אליס, רק שהוא כותב הרבה יותר טוב.. אני חושב שמהציטוטים המעטים שהבאתי כאן למעלה, ניתן להתרשם מיכולות הכתיבה שלו. מי שרוצה לקרוא עוד מוזמן לקרוא את הפרק הראשון של לא משנה פה.