אומרים שבסלילי הדי אן איי של כל אדם ואדם רשומים מספר ימי חייו, ושניתן לנבא מראש את סופו, כלומר מתי יבוא יומו האחרון, ע"י קריאה בקוד הביולוגי המורכב הזה.
כך גם כל תקופה היסטורית, אם תרצו, מכילה בסלילי הזמן בהם נטוותה גם את סיפור סופה, ותפקיד ההיסטוריונים, אך לא רק הם אלא גם האמנים, וביניהם הסופרים והמשוררים, להדהד את השבר הזה טרם בואו, כנביאי זעם המתריאים מפני סופה גדולה.
כל תקופה בהיסטוריה האנושית מכילה אם כן את הסימנים לסופה הצפוי מראש, ויצירות האמנות הנכתבות לאורכה של כל תקופה משמשות כעדות להתפתחות ההרסנית הזו.
במבט לאחור על מאה ומשהו השנים האחרונות, נדמה שעל אף ההתפתחות העצומה בתחום הספרות, על שלל הז׳אנרים שנולדו וגוועו לאורכן, המסר הכללי היה ונותר זהה. במרכז אינספור רומנים ונובלות עמד אירוע מרכזי אחד: נפילת האדם (גבר לבן, מערבי, על פי רוב, אם כי היו גם כמה נסיונות להציג אלטרנטיבה לתרחיש הפלוצנטרי הזה, כמו גברת דאלווי של וירג׳יניה וולף, פעמון הזכוכית של סילביה פלאת או אפילו יומניה של סוזאן סונטאג..)
בנפילת האדם כוונתי למגוון רחב של נושאים, כמובן, ביניהם נמצא את מותן של האידיליות, את קץ האינדיבידואליזם, את התפוררות החברה (שוב, בעיקר המערבית, אך גם ה׳מזרחית׳, לעיתים קרובות בעקבות השפעתה ל החברה המערבית..). נמצא שם גם את אובדן האמונה, את ההתבדות מהאהבה וכיוצא בזה..
הקדישו כמה רגעי מחשבה ליצירותיהם של סופרים כגון ו.ג. סבאלד, ג.מ. קוטזי, ריימונד קארבר, תומאס ברנהרד או אפילו הרוקו מורקמי - סופרים שסגנון כתיבתם שונה בתכלית - ובטוחני שתרדו לסוף כוונתי.
פעמים רבות אני תוהה, ביני ובין עצמי, מדוע אני נמשך שוב ושוב לספרות כזו, המוקדשת כל כולה לקעקוע המציאות, להרס ולאבדון.. אני חושב שהתשובה מצויה יותר בזמנים בהם אנו חיים, זמני קצה (End Times) מאשר בנו עצמנו.. שהרי גם אנו הקוראים, בדיוק כמו הסופרים שמחברים את הספרים שאנו קוראים, לעיתים בסבל רב ולעיתים כבדרך אגב, איננו אלא יצירי התקופה בה אנו חיים.
מסקנה קצת עגומה, אולי, לאור אמירתו המפורסמת של וולטר (׳כל אדם הוא יציר התקופה שבה הוא חי, רק מעטים מסוגלים להתרומם מעל לרעיונות של תקופתם,׳) אך יש בה גם לא מעט פיכחון, כמדומני, ובעתות טרופות דעה אלו גם זה משהו..
אסיים עם קליפ קצר של הצלופחים (The Eels) ממנו שאלתי את כותרת הפוסט הזה.
זו שאלה מרתקת, זו שברקע הפוסט. האם אמנים בכלל וסופרים ומשוררים בפרט, הם שיקוף של תקופה שבדיעבד, או נביאי הזעם שלה. דווקא בדיוק ברגעים אלו ובמקומותינו כשלא מעט מהעוסקים בשירה טוענים לכתר הנבואה. מעניין בהקשר זה לבדוק למשל את התפתחותה של השירה החל מראשית הציונות ועד לימינו. מכיוון שבמשך שנים ליוותה זו את האירועים הדרמטיים ולטעמי יותר משניבאה שיקפה את התהליכים המתרחשים בחברה היהודית ההופכת לאיטה לחברה ישראלית לכאורה. מעמדם של המשוררים בחברה משקף אף
השבמחקהוא תהליכים אלו, מהיותם במעמד של סמכות ומודל תרבותי מנהיגותי, מהיותם מחדשי השפה ובוני החברה, דרך היותם שוליים אליטיסטים ונוצצים ועד להיותם פזורה מועטה חסרת השפעה על ההתרחשויות החברתיות והתרבותיות כיום.
אני בהחלט מסכימה עם גל, שברקע הפוסט מרחפת שאלת השאלות: האם תפקידו של האמן (סופר, צייר, מוזיקאי...) להיות ראי התקופה ולשקף את המציאות שבה הוא חי או אפילו מציאויות אחרות (רומנים היסטוריים).
השבמחקואנו הקוראים הרי צרכניים בלתי פוסקים של החומר הזה.. אולי גם בשל העידן שבו אנחנו נמצאים או אפילו "סתם" מסקרן אותנו לדעת אם כל מה שקורה בנבכי נשמתנו קורה גם אצל הזולת, אם גם הסופרים הגדולים שאנו מעריכים חושבים כך, ואיך הם משקפים את זה... האם הפחדים שלנו מפני העולם והריסותיו דומה לכולם.
תהליכים חברתיים ונפשיים מעניינים את כולנו, בעידן שלנו שבו כולם מדברים על שברי המציאות, על אפוקליפסה עתידית על טשטוש המציאות על ידי הדמיון, עידן שבו הנפש תופסת מקום חשוב יותר ויותר.
מפחיד, אבל זאת המציאות.
ואולי מנגד, הקצה מושך במובן מסוים כי קשה עוד יותר להתמודד עם הסיזיפיות של היומיום, עם חוסר המוחלטות של השינויים, עם גוני האפור (בלי לרמוז לשום רב-מכר). קראתי פעם מאמר של פילוסוף בשם סטנלי קאוול שדיבר על זה שאנחנו מחפשים בחיים מבנה נרטיבי של התחלה אמצע וסוף, והחיים יותר אפיים (או ספירליים - וזה מתקשר לסליל שהזכרת). גם את זה אפשר לראות אצל מורקמי, אגב.
השבמחקאולי זה היה נכון , אבל איני בטוחה שהיום בעידן שלנו, בו אין פרות קדושות בשום תחום ולא רואים אפוקליפסה כמילה קיצונית. כבר מנותצים כל ערכי היסוד, אני דווקא חושבת שהאומנות והאומנים עוסקים באחת מהשתיים: בהוצאת המוגלה המכוערת של הוויתינו,לכדי כיעור מוגזם של הכל וביחוד הגוף האנושי. ובבניית מוטציה חדשה פריברטית מנותקת מסמרות ותבניתיות.
השבמחקואולי דווקא הזוועה והדילמות הייחודיות לחברה הישראלית טומנות בחובן פוריות תיאורטית, כשם שבהיסטוריה של הפילוסופיה ישנן דוגמאות רבות לפריחה הגותית בעתות משבר.