(ש)מות המשפחה

כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. וכל המשפחות הדפוקות - דפוקות כל אחת בדרכה שלה

I had a happy childhood. Sunday afternoon, my mother bolts into our room where my brother and I are playing in our separate corners. ‘Children, do I love you?’ Her voice is intense, her nostrils beyond belief. My brother answers straight on, but all I can muster with the confidence of my seven years is to hem and haw. I get what’s going on but at the same time dread what’s to follow. I end up murmuring, ‘Maybe you love us a little too much.’ My mother looks at me in horror. For a moment she’s at a loss, then moves to the window, shoves it open, and tries to throw herself from the sixth floor. Having heard the noise, my father catches her on the balcony after she has already stuck a leg into space

(ד)מות האם

כך פותח הסופר הצרפתי, גרגואר בוייה, שכבר כתבתי על ספר אחר שלו בבלוג זה (האורח המסתורי) את הממואר הקצר שלו, Report on Myself, שקראתי לאחרונה (ראה אור במקור בצרפתית, תחת השם Rapport sur Moi.)

השורה הראשונה מהציטוט הנ"ל עומדת כמובן בניגוד מוחלט לכל מה שנאמר אחריה, וכזה הוא גם הטקסט האוטוביוגרפי שבוייה מעמיד פה, מלא סתירות: רך ואלים, מעציב ומשמח, שובה ודוחה - ממש כמו החיים..

יש בספר הקצר הזה (כ160 עמודים) הרבה מהטרגדיה היוונית. יחסיו המורכבים של בוייה עם אימו, דמות מורכבת בפני עצמה, משמשים לסופר כר פורה לניתוח, ואכן בוייה מביא בדו"ח על עצמי מכל הבא ליד: אימו מספרת לו עוד בילדותו המוקדמת שהוא פרי האהבה של שלישייה הכללה אותה, את אביו, וגבר נוסף. בסצינה אחרת צופה בוייה בן התשע באימו של חבר, כשהיא מנקה את עצמה בבידה. ובגיל שבע עשרה מתאר בוייה כיצד הוא מנשק את אימו וחופן את ישבנה שעה שהיא מתמסרת לגילויי החיבה שלו.

בוייה מתבגר בשנות השישים, כשהוריו מנהלים בדירתם הקטנה אורח חיים ליברלי למדי, במיטב המסורת הצרפתית: סלון ביתם משמש לעיתים קרובות למסיבות חילופי זוגות, מה שיוצר כמובן אצל בוייה בלבול בנוגע לאהבה ומיניות:

When we'd watch television, the air in the room would freeze the moment a couple kissed on the screen. I slept with earplugs so that I'd stop hearing them

רק דיווח על גילוי עריות היה חסר לנו כאן..

(ש)מות האב

ספר אחר שקראתי לאחרונה, ושעוסק גם הוא ביחסי הורה-בן, הוא Bad News, הספר השני בסדרת הספרים ע״ש פטריק מלרוז, מאת הסופר הבריטי אדוארד סנט-אוביין.

כזכור לכם בוודאי, בספר הראשון בסדרה, Never Mind, פטריק בן החמש מעביר את ימיו באחוזת משפחתו שבדרום צרפת בעיקר בחמיקה מצילו המאיים של אביו, דייויד. שבע עשרה שנים מאוחר יותר, פטריק בן ה22 הוא אדם פגום ומצולק.

הנה כך מסכם סנט-אוביין את השקפת עולמו של פטריק על המוסד המשפחתי בכמה מילים:

He hated happy families with their mutual encouragement, and their demonstrative affection, and the impression they gave of valuing each other more than other people. It was utterly disgusting

בפתח הספר חדשות רעות נודע לפטריק שאביו הלך לעולמו. הוא מייד מזמין טיסת קונקורד (העלילה מתרחשת בשנת 1982) שלוקחת אותו מלונדון לניו-יורק בשש שעות (אח, הימים הטובים..)

על פי ז'אק לאקאן, מותו של האב מסמל בחברה המערבית המתקדמת את מות האל ואת גוויעת המוסר, את התפוררות הסדר העולמי והחברתי הישנים.

מות האב עשוי להביא את הסובייקט לידי משבר זהות שבמהלכו מתערערים הערכים עליהם גדל וריק גדול משתלט עליו, מה שעשוי להוביל אותו לידי ניהיליזם.

ואכן, במהלך 48 השעות שהוא שוהה בניו-יורק הוא צורך מידה לא מבוטלת של סמים (קוקאין והרואין,) גלולות ספיד ושאר מיני מטעמים שהרחוב הניו יורקי כמו מקיא עליו, כדי לנסות ולהשכיח מליבו את הזיכרון של אביו.

המוות של אביו הופך את דמותו לנוכחת מתמיד בחייו של פטריק ומוביל אותו למסע של הרס עצמי. אולם גם ה'ניסיון' שהוא צובר במהלך המסע הזה חומק מבין ידיו, והעבר איננו מרפה ממנו: 

What was the point of an experience if it eluded him so thoroughly? His past seemed to turn to water in his cupped hands and to slip irretrievably through his nervous fingers 

במקביל לתהליך ההרס העצמי שמנהל פטריק במהלך שהותו בניו-יורק, הוא הופך ליותר ויותר תוקפני גם כלפי הסובבים אותו, ולא אחת דמותו מזכירה את זו של פטריק בייטמן, גיבור ספרו של ברט איסטון אליס, פסיכופת אמריקאי (בנושא הדימיון בין שני הספרים, אוסיף ואציין שספרו של סנט-אוביין ראה אור בשנת 1993, כשנתיים אחרי פסיכופת אמריקאי, וכי איסטון-אליס, ממש כמו סנט-אוביין, סבל גם הוא בילדותו מהתעללות מצד אביו..)

את מילות הסיכום אשאיר לכם, כחומר למחשבה..