טרמינוס

על מקומו של הים בתרבות המערבית כבר כתבתי בבלוג זה, לפני שנים מספר.. חלפו הרבה מים בירקון מאז, והנה שוב קראתי ספר שמתחיל ונגמר בים, The Sea מאת הסופר האירי ג׳ון באנוויל. הים משמש בספרות בעיקר כמקום מִפְלָט, מקום בו הדמיון יכול לפרוח. אך פעמים רבות הוא מסמל גם אִיּוּם, סַכָּנָה.

Every act of memory is to some degree an act of imagination
Gerald Maurice Edelman

ממה מורכבים הזכרונות? אילו פרטים חסרי חשיבות נשמרים בארכיוני המחשבה שלנו? מה משקלם הסגולי של הזכרונות? עד כמה הם עלולים להכביד על מהלך חיינו, להאט את צעדינו? עד כמה הם משטים בנו? מוליכים אותנו שולל. משווים לנגד עינינו מציאות שלא היתה ולא נבראה, או שמא היתה שונה בתכלית ממה שאנו זוכרים..

הים הוא הרומן ה14 במספר של באנוויל, וגם ספרו היחיד שקראתי עד כה. הספר זכה בפרס הבוקר היוקרתי בשנת 2005 וראה אור בעברית בהוצאת ידיעות אחרונות ב2008 (פרק ראשון ניתן לקרוא פה.) הוא אף זכה לאדפטציה למרקע הכסף לפני שנתיים.

גיבור הרומן, מקס מורדן, היסטוריון של האמנות, חוזר לעיירת החוף בה חי בילדותו, בעקבות מותה של אשתו אן ממחלת הסרטן. הוא שוכר חדר באכסניה ששוכנת באחד מבתי החוף בו התגוררו בעבר בני משפחת גרייס, שעם ילדיהם נהג מקס הצעיר להעביר את ימי חופשת הקיץ של ילדותו. הוא מנסה את ידו בכתיבת מונוגרפיה קצרה על ציוריו של הצייר הצרפתי פייר בונאר (שאף לו היה יחס מיוחד לאשתו, מושא מספר לא קטן מציוריו) אך העבר, ובאי כוחו, הזכרונות, מושכים אותו ללא הרף אל המצולות והוא איננו יכול להסיר את אחיזתם בו.

Working from Memory

בניסיון לשים סדר במחשבותיו ו'לסגור מעגל', מקס מחיה את העבר במחשבותיו ומעלה זכרונות מימי ילדותו, שאם לא הצטיינו כ״כ בעליצות, הרי שלפחות היתה בהם הבטחה כלשהי של אפשרות.. אך כוחו של העבר הוא כוח מכלה. ובין כל הרוחות שמקס מעלה באוב בזו אחר זו, הוא הופך בעצמו למעין רוח רפאים, אדם נטול הווה שכולו שקוע בעבר:

I think I am becoming my own ghost

ובמקום אחר:

There are moments when the past has a force so strong it seems one might be annihilated by it

השקיעה בזכרונות הופכת מאמצעי למהות, ומקס שיושב ימים ארוכים בחדר האוכל השומם של בית ההארחה בו בחר להשתכן, צופה בים האינסופי ושוקע במחשבות על ימי ילדותו. זוהי כאמור שקיעה מסוכנת, מכלה, שכן המחשבה על כל מה שחלף ואיננו עוד מזכירה למדמיין את אלמותיותו ומגשרת על המרחק שנראה עצום אך איננו-באמת, בין החיים למתים:

We carry the dead with us only until we die too, and then it is we who are borne along for a little while, and then our bearers in their turn drop, and so on into the unimaginable generations

ובמקום אחר:

Perhaps all of life is no more than a long preparation for the leaving of it

ההשתחררות מכבלי העבר, כמוה כהתנערות מעול המוות. מעניינת במיוחד בעיני בחירתו של באנוויל בשם 'מורדן', שכונה הממוקמת בדרום לונדון, וגם תחנתו הסופית של קו הצפון (Northern Line) החוצה את לונדון מדרומה לצפונה. כאילו בחר הסופר, במודע או שלא במודע, להציב את גיבורו בנקודת סיום, טרמינוס, ממנה אין חזרה.

זה מזכיר לי ציטוט, מדכא למדי, מתוך סרטו של מייק לי, עירום:

Have you ever thought, right... I mean, you don't know... but you might already have had the happiest moment in your whole fucking life and all you've got to look forward to is sickness and purgatory?

התשובה? קארפה דיאם. קארפה פאקין דיאם.