זיכרון ואשמה, או מצב הרומן

זמן רב נעדרתי מבלוג זה. הנסיבות אולי מובנות.. החלפת מקום עבודה, מעבר עם המשפחה לברלין.. והנה, נוצרה לה לפתע הזדמנות חדשה לכתוב למען קוראיי הספורים מעט הגיגים מנקודת מבט חדשה, אולי..

שני ספרים שקראתי לאחרונה, האחד עוד בישראל ואילו את השני רכשתי בברלין, עוררו בי את החשק לשוב ולכתוב בבלוג, ולעבד מספר מחשבות שחלפו במוחי על ׳מצבו של הרומן׳ בעשור השני של המאה העשרים ואחת.

שניהם נכתבו ע״י אירופאים, שניהם כמעט בריטים.. הראשון, Satin Island מאת תום מקארתי הבריטי, מועמד ברשימה הקצרה לפרס הבוקר של 2015. השני, Munich Airport מאת ג׳ורג׳ בקסטר האירי-אמריקאי, שחי בברלין בשנתיים האחרונות. שני הסופרים צעירים (בני 46 ו-41), נמצאים יחסית בתחילת דרכם הספרותית (למקארתי שלושה רומנים מאחוריו, לבקסטר רומן אחד ומעין אוטוביוגרפיה,) ושניהם אינם מוכרים עדיין לקהל הקוראים הישראלי. על שניהם כבר כתבתי בבלוג זה מספר פעמים.

על פניו, שני הרומנים שלפננו שונים למדי. ואולם, שניהם נמסרים בגוף ראשון, ע״י גיבורים שלא נעדר הדימיון ביניהם. האחד, אנתרופולוג שהחל לעבוד בשירות חברת פרסום ומיתוג, והשני יועץ שיווק לחברות ענק.

במקרה או במכוון, שני הרומנים נפתחים בשדות תעופה. Satin Island בטורין שבאיטליה, ואילו Munich Airport, בשדה התעופה של מינכן. גיבור הרומן של מקארתי, אדם בשם U, אנתרופולוג, איש אקדמיה לשעבר, מחכה לטיסה חזרה ללונדון. הוא עובד שם כאיש מחקר עבור חברת פרסום, או מיתוג, המסייעת לחברות מסחריות או לממשלות, בהגדרת המסרים השיווקיים שברצונם להביא לעיני הציבור כדי לרכוש את אמונם. 

תוך כדי עבודתו על פרוייקט בין ממשלתי גדול בעל שם אניגמטי שלא ממש מוסבר לקורא מה משמעותו, המספר נדרש ללטש מסמך עצום מימדים שהוא מכנה בשם הדו״ח הגדול (The Great Report) שאת תכניו הוא מלקט מאינספור אירועים ותופעות חברתיות זניחות אך חוזרות ונשנות (דליפות דלק המזהמות את הסביבה; צנחנים המוצאים את מותם בנסיבות מסתוריות, ועוד ועוד..) בסופו של דבר זהו מסמך המנסה, באקט בלתי אפשרי כמובן, לזקק תופעות שונות בתכלית ולחבר קצוות רפויים בין אירועים שלא קשורים, למראית עין, לכדי תמונה אחת גדולה, כדי להבין כביכול את מהות התקופה בה אנו חיים ולעשות בידע הזה שימוש, כאמור, לצרכים כלכליים-מסחריים.

עלילת Munich Airport שונה למדי. המספר, שאיננו יודעים מה שמו, נוסע מלונדון לברלין, כדי לאסוף את גופתה של אחותו, רבקה, שמתה מרעב בדירתה בדרום ברלין. בברלין הוא פוגש את אביו הזקן, שמגיע בטיסה מארה״ב כדי לזהות את גופת ביתו ולהשיב אותה לקבורה בארה״ב. השהות הקצרה בברלין מספקת למספר הזדמנות לרטרוספקטיבה על חייו עד כה ולחשבון נפש קשה ומחמיר עם אביו ואחותו, עם גרושתו, ובעיקר עם עצמו.

Satin Island הוא רומן קצר, יותר מין יומן, המונה כמה עשרות פרקים קצרצרים, בני עמוד עד מספר עמודים, מה שמנגיש את הנראטיב קצת עבור הקורא. עם זאת הספר איננו קריא כמו ספרו הקודם של מקארתי C, בעיקר מפני שאין בו באמת עלילה ליניארית שניתן לעקוב אחריה אלא הוא מורכב מאוסף של אירועים ומחשבות כמעט רנדומליים. בחלקו, זהו ספר מעורר מחשבה, מסמך אנתרופולוגי שעל אף שאיננו פורץ דרך, ככל הנראה, הוא כתוב באינטיליגנטיות מעוררת הערכה. ראוי לציון גם שכמו ספריו הקודמים, גם פה מקארתי איננו ׳עושה הנחות׳ לקורא או לעצמו, והוא מאתגר את הקורא כשם שהוא מאתגר את הז׳אנר שבתוכו הוא כותב ושממנו הוא לעיתים קרובות פורץ החוצה אל מחוזות פחות מוכרים. 

Munich Airport לעומתו, הוא רומן קלאסי יותר. הנראטיב די קונבנציונלי, גם אם הוא נע ונד בין תקופות שונות ובין אירועים שונים שאירעו בחייו של המספר. הרומן נמסר כאמור בגוף ראשון, כמקשה אחת, ללא חלוקה לפרקים. בניגוד לספרו הקודם של בקסטר, The Apartment, יש בו הרבה יותר עלילה והוא מונגש הרבה יותר לקריאה. מספר פעמים במהלך הקריאה בספר תהיתי האם בקסטר ׳ויתר׳ על מבנה מתוחכם או על משחק-בז׳אנר כשבחר להנגיש כביכול את הרומן שלו לקוראיו.. אך אל לכם לטעות! קריאה קלה, אין כאן. אם מי מכם יקרא בסופו של דבר את ספרו של בקסטר, הוא ייתקל לא פעם בתיאורים קשים, איים כבדי משקל הצפים באוקיינוס של מורבידיות ודיכאון. למרות כל האמור לעיל, זהו רומן שכתוב היטב ושעוסק בנושאים של זיכרון, אחריות ואשמה, שוודאי יעניינו את הקורא הישראלי. 

לסיום הבאתי פסקה קצרה על אופיה של העיר ברלין, שלכדה את מבטי, ולו בשל חדות המבט של בקסטר, שגם כ׳מקומי׳ מבחין בשונותה של עיר הבירה הגרמנית, ביחס למטרופולינים אחרים באירופה ובצפון-אמריקה. 

דברים שרואים מכאן..