סיפור של אהבה ומוות

במהלך החודשים האחרונים הזדמן לי לקרוא שני ספרים שבמבט ראשון נראים שונים בתכלית, אך התעמקות בעלילותיהם מגלה דימיון מפליא ביניהם. 

הראשון, Villa Triste מאת הסופר הצרפתי, זוכה פרס הנובל לספרות לשנת 2014, פטריק מודיאנו (הספר ראה אור בעברית תחת השם וילה נוּגה בשנת 1980 בהוצאת זמורה ביתן מודן אך ספק רב אם מי מקוראיי התוודע אליו בזמנו.) 

השני, Giovanni's Room מאת ג׳יימס בולדווין האמריקאי (הייתכן שהספר לא זכה לתרגום לעברית?!) 

שתי נובלות קצרות (כ150 עמודים, לערך;) שתיהן מתרחשות בצרפת; שתיהן ממוקמות פחות או יותר באותן שנים (המחצית השניה של שנות החמישים של המאה העשרים;) שתיהן נמסרות בגוף ראשון ע״י מְסַפֵּר צעיר ש׳נעקר׳ ממקום הולדתו וכעת הוא מעביר תקופה של ׳זמן שאול׳ במקום חדש וזר.

***

נפתח עם וילה נוּגה, שראה אור בצרפת ב1975 ותורגם לעברית ע״י אביטל ענבר, פרנקופיל מושבע שתרגם כ-150 כותרים מצרפתית לעברית, ואף כתב רומאן בצרפתית (ענבר תירגם, בין השאר, את עפיפונים מאת רומן גארי, שראה אור בהוצאת עם-עובד, רומאן עליו וודאי ׳התחנכו׳ ישראלים רבים בשנות השמונים של המאה העשרים.) מעניין שהספר זכה לתרגום לאנגלית רק ב2016, ועל-כן גם אני נחשפתי אליו. 

צעיר בן שמונה עשרה מוצא מִפְלָט בעיר קַיִט קטנה על שפת אגם בדרום צרפת, סמוך לגבול השוויצרי. הוא בורח ממשהו, לא ברור לקורא ממה. האם זו המלחמה באלג׳יריה שהוא חושש להיות מגויס לשורות לוחמיה? האם זה משהו אחר? קירבתה של שווייץ הניטראלית והשלווה, נוסכת מעט מרגוע בליבו. 

בעיירת מעיינות מרפא רדומה זו הוא פוגש את איבון ז'אקה, שחקנית קולנוע צעירה וכובשת, ואת ידידה הרופא, רנה מנת׳. הקשר עימם משמש לו היסח דעת רגעי מן הרוחות שרודפות אותו. אך כמה זמן יצליח לחמוק מהן?

הנובלה השניה, ׳חדרו של ג׳ובאני׳, ראתה אור בארה״ב ב1956, אך גם עלילתה ממוקמת בצרפת - רובה בפריז וחלקה בעיירה שכוחת-אל בדרום צרפת.

דייויד הוא אמריקאי צעיר שחי בפריז עם חברתו, גם היא אמריקאית. כשזו מחליטה לנסוע לפורטוגל לכמה חודשים, כדי ׳לעשות חושבים׳, דייויד המרושש עובר לגור עם ג׳ובאני האיטלקי, עלם חמודות בימים וברמן בגיי-באר בלילות.

מהר מאוד מתפתח בין השניים רומן (אנו למדים על ההתנסות ההומוסקסואלית הראשונה של דייויד כבר בפרק הראשון, מעין חֵטְא-קדמון שהתרחש בנעוריו, עם אחד מחבריו הקרובים.) 

דייויד נמשך לג׳ובאני אך בה-בעת הוא סולד מסגנון חייו, ובעיקר הוא נגעל מחדרו של ג׳ובאני, החדר הקטן בו גרים השניים כמה חודשים ומנהלים את הרומן ה׳אסור׳ שלהם. ניתן בנקל להתייחס לחדר הזה כאל מטאפורה ליחסים האסורים, או ׳מלוכלכים׳ שדייויד וג׳ובאני מנהלים: 

What kind of life can we have in this room? - this filthy little room. What kind of life can two men have together, anyway? 

שאת הנפש שחש דייויד כלפי החדר מופנית במהרה כלפי ג׳ובאני עצמו. הקשר בין השניים בנוי במידה רבה על הדואליות, משיכה/סלידה:

There opened in me a hatred for Giovanni which was as powerful as my love and which was nourished by the same roots

ובמקום אחר:

His touch could never fail to make me feel desire; yet his hot, sweet breath also made me want to vomit

אך דייויד חש שאין דרך להימלט מן המלכודת אליה נכנס. הוא מרגיש לָכוּד בחדרו של ג׳ובאני, ובמידה רבה בבירה הצרפתית עצמה:

I was in a box for I could see that, no matter how I turned, the hour of confession was upon me and could scarcely be averted 

***

תחושה של חוסר יציבות, ממש עד כדי סחרחורת, מלווה את הקריאה בשני הנובלות שהזכרתי לעיל. האירועים נמסרים בטון לֵאֶה וקוֹדֵר, אדיש לפרקים (Villa Triste) ואילו מֻכֶּה-יגון והִיסְטֶרִי לפרקים, במקרה של חדרו של ג׳ובאני. לעיתים קרובות נדמה שהמספר מֻכֶּה החרטה מבקש מהקורא מְחִילָה. אכן, הנראטיבים שבולדווין ומודיאנו שמים בפיהם של מספריהם נשמעים כמו סוג של וידוי. שני הנראטיבים נמסרים כמו מבעד למסך של יגון, כשעל מסלול חייהם של שני המספרים מעִיב צל גדול, עננה של מוות וחידלון. 

מה נותר מן האהבה, כשהיא חדלה מלהיות? מה נותר מקשר אנושי? רק מילים.. 

The words that make us feel someone's disappearance more deeply are the passwords that once existed between us and them and have suddenly become empty and useless