ולטר בנימין, בין הילה להארה

את מאמרו של ולטר בנימין יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני קראתי לפני שמלאו לי עשרים שנים. אולי זה היה מוקדם מידי להתוודע לסופר שכתיבתו (ואישיותו) כה טעונים (נדמה לי שעשיתי את אותה ׳טעות׳ עם קפקא, שכמו קוראים רבים אחרים ׳הכרתי׳ בשנות העשרה המאוחרות שלי, ולא חזרתי אליו מאז.)

מאז אותה קריאה ראשונית, נותרה בעיני רוחי מעין הילה שאפפה את בנימין וכתביו, הילה שבה-בעת סימלה את החד-פעמיות של הקריאה הראשונה וכן את היִרְאָה מפני קריאה שניה - עד כדי כך נותר בי הרושם שהכתיבה של בנימין בלתי-חדירה, לא נגישה, כאילו מעטה של ערפל מונע מן הקורא לחדור אליה.

ההילה הזו, שהיתה קיימת כמובן רק במוחי, הרתיעה אותי מלהתקרב אל בנימין שוב, ואף שמאוחר הרבה יותר קניתי את קובץ המאמרים Illuminations כשנתקלתי בו בחנות ספרים משומשים (הספר ראה אור בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד תחת השם הרהורים כרך ב, מבחר כתבים) לא שבתי לקרוא בכתביו של בנימין עד לאחרונה, בעקבות קריאה בספרו של אדמונד וייט, The Flaneur והחלטתי ׳לתת לו הזדמנות שניה׳ (כלומר, לקום מהכורסא, ללכת חצי מטר, לשלוף את הספר מהספריה, ולקרוא בו בהזדמנות הראשונה שהיתה לי הפוגה מספרו של וייט.)

***

אני משתמש בכוונה במושג הילה בהקשר שונה מזה שבנימין הגה בספרו. ההילה היא מונח מפתח בתיאוריה האסתטית של ולטר בנימין לניתוח של התרבות המודרנית (פופולארית). היא מסמלת את האותנטיות הראשונית של היצירה, אותנטיות שנעלמה החל מהופעתם של הצילום ומייד אחריו הקולנוע, אמנויות שהשיעתוק והשכפול הוא חלק מהותי מטבען.

לדידו של בנימין, ההילה של יצירת האמנות אבדה בעידן הטכנולוגי/מודרני: השכפול הסדרתי אמנם הפך את יצירת האמנות לנגישה הרבה יותר להמונים, אולם הוא עשה זאת ׳על חשבון׳ חד-פעמיותה של היצירה (בראשית היתה רק מונה ליזה אחת, אם תרצו. וכל שכפול של היצירה בספר אמנות הופך את המקור ל׳זול׳ יותר..)

אותה הילה עוטפת, שוב במוחי אך אולי גם במוחותיהם של רבים אחרים, גם את יצירותיו של הצייר ההולנדי בן המאה החמש-עשרה הירונימוס בוש או האמן הגרמני בן המאה-העשרים ג׳וזף בויס; היא נעה סביב כתביהם של הסופר הצרפתי בן המאה התשע-עשרה ז'וריס-קרל הויסמנס, ואולי גם סביב המאבק שלי, היצירה האוטוביוגרפית של הסופר הנורווגי העכשווי קרל אוּבה קנאוסגורד. הרשימה יכולה להיות ארוכה מאוד, וכפי שניתן להבין היא סובייקטיבית מאוד ונתונה להשפעת... אדם אחר היה בקלות מציב בה את הסופר הצרפתי מרסל פרוסט או את המשורר הגרמני ריינר מריה רילקה; את הזמרת מרדית מונק או את פרנק זאפה.

***

Illuminations, כאמור, הוא אסופת מאמרים העוסקים בעניינים שונים שהעסיקו את בנימין, ועליהם כתב בעיקר לעיתונים בין השנים 1926-1940. הקובץ כולל גם את שניים ממאמריו הקאנוניים ביותר: יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, שהזכרתי לעיל, ותזות על פילוסופיה של ההיסטוריה. 

אך אני בחרתי למצוא את דרכי חזרה לחיקו של בנימין דווקא דרך שני טקסטים שוליים יותר, אך קרובים יותר לליבי: האחד דמותו של פרוסט (The Image of Proust) והשני, פורק את ספרייתי, הרצאה על איסוף ספרים (Unpacking my Library. A Talk about Book Collecting.) 

אתחיל דווקא מהשני, שזמין במלואו לקריאה באנגלית כאן (וכאן ניתן לקרוא פרגמנטים מתורגמים לעברית.) במאמר הקצר הזה, שנכתב בשנת 1931, בנימין מתאר את אהבתו לספרים, אותה הוא מכנה ׳ביבליומניה׳, וכן את הרגלי קניית ואיסוף הספרים שלו.

בנימין מתאר כיצד בעקבות מעבר לדירה חדשה, הוא פורק את עשרות ארגזי הספרים שלו, ותוך כדי זה הוא מפליג במחשבות על מהות איסוף הספרים. הקשר של הסופר ואספן לספריו הוא, כמובן, קשר ריגשי עמוק. כמו כל אספן ספרים שראוי לטייטל, בנימין זוכר במדויק את נסיבות רכישת כל ספר וספר (האחד נקנה במכירה פומבית, השניה בביקור קצר בעיר זרה, וכן הלאה..)

פריקת הספרים וסידורם על המדף נהפכים, אם-כן, למסע בעברו ובנבכי רגשותיו של הסופר. זו הזדמנות עבור האספן להתוודות, בפני הקורא ובפני עצמו. ניסיון לנתח את המניעים העומדים מאחורי איסוף ספרים וסידורם (כתבתי כבר על ניסיונו הנואש של הסופר הצרפתי ז׳ורז׳ פרק למיין את ספריו ולעשות 'סדר' בספריה שלו לפי כמה שיטות סידור: לפי גודל, לפי צבע, לפי שמות הסופרים, לפי שמות הספרים, לפי שפות; אינספור שיטות..) 

הנה כך פותח בנימין את המאמר:

I am unpacking my library. Yes I am. The books are not yet on the shelves, not yet touched by the mild boredom of order [...] I must ask you to join me in the disorder of crates that have been wrenched open, the air saturated with the dust of wood, the floor covered with torn paper, to join me among piles of volumes that are seeing daylight again after two years of darkness, so that you may be ready to share with me a bit of the mood -- it is certainly not an elegiac mood but, rather, one of anticipation -- which these books arouse in a genuine collector

ובהמשך, בנימין חושף את מעלותיו המיוחדות של אספן הספרים:

Collectors are people with a tactical instinct; their experience teaches them that when they capture a strange city, the smallest antique shop can be a fortress, the most remote stationery store a key position. How many cities have revealed themselves to me in the marches I undertook in the pursuit of books!

בנימין מזמין את הקורא להצטרף אליו לסיור קצר, ממש לוקח אותו בידו. בקריאה שניה, מעטפת היִרְאָה בה עטפתי את כתביו של בנימין נראית מבדחת, כמובן. על גבול הגרוטסקי. עד כדי כך כתיבתו של בנימין נגישה, ומזמינה. 

בהקשר זה, זהו טקסט מצוין להתוודעות ראשונה לכתיבתו של בנימין.

***

Proust managed to make the pointless story interesting

הטקסט השני, כאמור, עוסק בדמותו של מרסל פרוסט. בנימין, כך למדתי מההקדמה הארוכה ומפורטת שכתבה חנה ארנדט לספר, היה ראשון מתרגמי פרוסט לגרמנית. 

הנה כך הוא כותב על האֶפּוֹס של הסופר היהודי-צרפתי, בעקבות הזמן האבוד:

The latin word textum means 'web.' No one's text is more tightly woven than Marcel Proust's; to him nothing was tight or durable enough. From his publisher Gallimard we know that Proust's proofreading habits were the despair of the typesetters. The galleys always went back covered with marginal notes, but not a single misprint had been corrected; all available space had been used for fresh text. Thus the laws of remembrance were operative even within the confines of the work. For an experienced event is infinite - at any rate, confined to one sphere of experience, a remembered event is infinite, because it is only a key to everything that happened before it and after it. There is yet another sense in which memory issues strict weaving regulations. Only the actus purus of recollection itself, not the author or the plot, constitutes the unity of the text. 

בנימין מתייחס פה, כמובן, לאינסופיות המאפיינת את יצירתו של פרוסט, שכתב טקסט-על שכולו מורכב מפרגמנטים של זיכרון. פרגמנטים שכידוע עשויים להימשך כחצי עמוד במקרה אחד, ובמקרה אחר נמרחים על-פני עשרות עמודים, אך ישנו קשר אדוק ביניהם שאינו ניתן להתרה: הזכרונות הללו והקשרים העדינים הקיימים ביניהם הם-הם היצירה שפרוסט הצליח להעמיד בכוחות עילאיים, לא-אנושיים ממש:

What was it that Proust sought so frenetically? What was at the bottom of these infinite efforts? Can we say that all lives, works, and deeds that matter were never anything but the undisturbed unfolding of the most banal, most fleeting, most sentimental, weakest hour in the life of the one to whom they pertain? 

ממה בעצם מורכב הסיפור שפרוסט טווה, שואל בנימין? מהם החומרים שבעזרתם הוא בונה את בית-העל הזה שהוא-הוא בעקבות הזמן האבוד?

We know that in his work Proust did not describe a life as it actually was, but a life as it was remembered by the one who had lived it. And yet even this statement is imprecise and far too crude. For the important thing for the remembering author is not what he experienced, but the weaving of his memory, the Penelope work of recollection.

פעולת הזיכרון ניצבת במרכזו של בעקבות הזמן האבוד, אומר בנימין. הסופר הזוכר לוקח את קוראיו למסע בנבכי תודעתו, דרך מארג מחשבותיו המפותלות, מבעד לענני השיכחה. 

אך למה פרוסט עושה את כל זה? מה המשמעות של דיברור הזכרונות הגובל בפטפטת אימפולסיבית? נדמה שבנימין עושה סוג של ׳קפיצה קוגניטיבית׳  בהקשר זה, לקראת סוף המאמר, ומגיע ל׳הארה׳ הבאה בנוגע לספרו של פרוסט:

A la Recherche du temps perdu is the constant attempt to charge an entire lifetime with the utmost awareness. Proust’s method is actualization, not reflexion. He is filled with the insight that none of us has time to live the true dramas of the life that we are destined for. This is what ages us – this and nothing else. The wrinkles and creases on our faces are the registration of the great passions, vices, insights that called on us; but we, the masters, were not home. 

וואו.