בואי. דייויד בואי

לסיימון קריצ'לי התוודעתי בתחילת שנת 2016, כשרכשתי את ספרו, Memory Theatre שראה אור בהוצאת Fitzcarraldo Editions הבריטית. אני מודה ומתוודה שקראתי רק כמה עשרות עמודים בספר שהצליח לעורר את סקרנותי אך לא נעדר גם מנימה יבשושית-אקדמית אז הנחתי אותו במהרה לטובת ס]ר אחר.. למזלי, כמה ימים אחרי מותו של דייויד בואי, שלחו לי, בצירוף מקרים ראוי לציון, עותק דיגיטלי של ספר אחר של קריצ׳לי, Bowie. 

זהו ספרון דקיק שראה אור שנתיים קודם לכן, כשבואי עוד היה חי ובועט, אז קשה לחשוד בקריצ׳לי בפופוליזם או בניסיון להרוויח על גבו של המת הטרי (אלא אם כן קריצ׳לי ידע משהו שרוב בני התמותה האחרים לא ידעו..) 

לאחרונה נתקלתי בספר שוב, הפעם בעותק פיזי ממש, בחנות של מוזיאון האמנות Hamburger Bahnhof שבמערב ברלין, וכמובן שקניתי אותו מייד (לא יכולתי להשאיר את הספרון הקטן והחביב מיותם..)

***

קריצ'לי הוא פילוסוף בריטי המתגורר בניו יורק למעלה מעשור, שם הוא מלמד בבית הספר החדש (The New School) וכותב טור פילוסופי לניו יורק טיימס. בגיל 57, באמתחתו למעלה מעשרים כותרים שכתב בעיקר ב17 השנים האחרונות, ביניהם ספרי עיון על מרטין היידגר וכן, גם על דייויד בואי.

בואי משלב לכאורה בין כמה ז׳אנרים: ביוגרפיה (של בואי,) אוטוביוגרפיה (של קריצ׳לי,) וספר עיון (ניתוח שיריו ואלבומיו של בואי, וכמובן גם ניתוח של אישיותו [הציבורית] של בואי.)

בניגוד למה שניתן היה לצפות מטקסט שנכתב ע״י פילוסוף, זהו איננו כלל טקסט יבשושי שנסחף אחר ניסוחים אנליטיים ארוכים ו׳מאבד׳ את הקורא על הדרך.. למעשה, הספר מורכב מ24 פרקים קצרצרים בהם קריצ׳לי מדלג על תחנות שונות בחייו-שלו, רגעים בחייו בהם האלבומים שבואי פירסם משנות השמונים של המאה-ועשרים עד לתחילת המאה העשרים-ואחת, היו בה בעת מוזיקת הרקע של פסקול חייו וכן ליוו נקודות מפנה חשובות בחייו.

נקודת המוצא של הספר היא אישית: קריצ׳לי מספר על ההשפעה של בואי על ילדותו ונעוריו בשנות השבעים. הפרק הראשון בספר (יותר אנקדוטה מאשר פרק.. הוא נמשך כשניים וחצי עמודים בלבד!) נקרא My First Sexual Experience והוא נפתח כך:

Let me begin with a rather embarrassing confession: no person has given me greater pleasure throughout my life than David Bowie. Of course, maybe this says a lot about the quality of my life. Don’t get me wrong. There have been nice moments, some even involving other people. But in terms of constant, sustained joy over the decades, nothing comes close to the pleasure Bowie has given me.

ובסוף הפרק הקצרצר המתאר את ה׳מפגש׳ הראשון של קריצ׳לי עם בואי, הוא מוסיף..

I was twelve years old. My life had begun.

מנקודה זו קריצ׳לי ממשיך כאמור בתיאור השפעת שיריו של בואי על חייו. הוא מנתח מושגים קוטביים בשיריו של בואי, שמביאים לידי ביטוי את מיגבלותיו של המצב האנושי: כמו מלאכותי (Artificial) מול מקורי (Authentic),אמת אמנותית מול שקר ומסיכה (בואי אימץ כידוע בכל אלבום פרסונה אחרת..) אוטופיה מול דיסטופיה, וכן מוטיביים מרכזיים בשיריו של בואי כמו זרות ובדידות מוטיבים הבאים לידי ביטוי במיוחד סביב דמות החייזר (Alien/Alienation) החוזרת בשיריו של בואי, לכל אורכה של הקריירה שלו. 

קריצ׳לי מתעכב גם לא פעם על ההשפעות התרבותיות על שיריו של בואי (קולנוע גרמני מתחילת המאה העשרים וגם הקולנוע המאוחר יותר של אלפרד היצ׳קוק; ספריו של ויליאם בורוז; וכן כתביו של ניטשה, ובעיקר דמות אדם-העל (Superman) שבדידותו מביאה אותו פעמים רבות בשיריו של בואי להתאבדות, מעשה שקריצ׳לי מפרש לאו-דווקא כמעשה טראגי אלא יותר כקריאה נואשת לאהבה: In a love-less world, love can only be saved through death, כי החיים קצרים מאוד והאושר בר-חלוף וחמקמק. 

דרך שלל ניתוחים אלו מציע קריצ׳לי כאמור פרשנות פילוסופית ותרבותית עשירה לשיריו ואלבומיו של בואי, עד לאחרונים שבהם, בם הוא מזהה לא מעט התייחסות לעברו האישי ולפרסונות שיצר (והרג) לאורך הקריירה שלו, קינה על הזיקנה והמוות הקרוב, וכן לא מעט כמיהה ונוסטלגיה לעולם שאבד ולמשמעות אמיתית ומזוככת. 

בסופו של דבר, קריצ׳לי מסכם, נקודת המבט של בואי  ייחודית בכך שהיא מאפשרת התבוננות מהצד על העולם, התבוננות מהצד שמאפשרת לראות דברים באור לגמרי אחר: 

Music like Bowie’s is not a way of somehow recalling human beings affectively to a kind of pre-established harmony with the world [...] Rather, Bowie permits a kind of deworlding of the world [. . .] In this sense, music is a discord with the world [. . .] a withdraw that might permit us to see things in a utopian light. 

***

זהו ספרון קטן אך מסקרן ומעשיר מאוד. מעריציו של בואי וגם סתם סקרנים (כמוני) ימצאו בו הרבה עניין. מבחינתי, הוא שווה גם קריאה שניה.