אין סוף לאירוניה

לפני בדיוק שלוש שנים, כתבתי פה על ספרו ה-20 במספר של אנריקה וילה מטאס, Dublinesque (בעברית ראה אור תחת השם תמונה דבלינאית,) מטה-רומן שהוא גם מחווה נפלאה ליוליסס של ג׳יימס ג׳ויס. הספר ראה אור בספרדית ב-2010, ומאז ראו אור עוד תשעה ספרים (!) פרי עטו.

אל ספרו ה-16 במספר, Never Any End to Paris, נחשפתי במקרה, בבולמוס של  קניית וקריאת ספרים על העיר פריס (על ספרה של אליין סיולינו הרחוב היחיד בפריס, כתבתי פה, ואת ספרו של אדמונד וייט The Flaneur, שגם הוא עוסק כל-כולו בעיר-האורות, הזכרתי בתחילת פוסט שפרסמתי על ספרו של ולטר בנימין, Illuminations. אקדיש בקרוב פוסט נפרד לספרו של וייט..) 

אין סוף לפריס הוא רומן אוטוביוגראפי שראה אור בספרדית ב-2003 ובאנגלית ב-2011. בעברית טרם ראה אור. 

מקור ההשראה של וילה מטאס הוא הסופר האמריקאי, ארנסט המינגווי, שחי בפריס בשנות העשרים של המאה-העשרים. A Moveable Fiest ממנו גם שאל וילה מטאס את הכותרת לספרו, הוא ספר זכרונות המתאר את הימים שהמינגווי העביר בפריס, תחת חסותה של הסופרת גרטרוד סטיין שעברה לגור בפריז עוד ב-1903 והפכה אותה לביתה עד יום מותה, וכן חבר, בין השאר, למשורר עזרה פאונד והסופר סקוט פיצג׳רלד, שכבר אז נחשב לכוכב, ולפחות לפי המינגווי, גם ניהל חיי פזרנות ראוותניים. הספר ראה אור בעברית ב-2007 בהוצאת ידיעות אחרונות, תחת השם חגיגה נודדת.

***

If you are lucky enough to have lived in Paris as a young man, then wherever you go for the rest of your life, it stays with you, for Paris is a movable feast. 

Ernest Hemingway

וילה מטאס מודה שקרא את ספרו של הימנגווי כשהיה בן חמש-עשרה (הספר ראה אור רק ב-1964, שלוש שנים לאחר מותו של המינגווי.) הוא מחליט בעקבותיו  לעזוב את מולדתו, ספרד של תקופת משטר פרנקו, ולעבור לגור בפריס בתחילת שנות העשרים לחייו, בשנות השבעים של המאה-העשרים.

ממש כמו המינגווי, התקופה שוילה מטאס העביר בפריס כאדם צעיר נחקקה בזכרונו ועיצבה את אישיותו ואת דמותו כסופר. אולם בניגוד להמינגווי, וילה מטאס מודה שתקופה זו אופיינה בעיקר בסבל ולבטים לגבי זהותו כסופר ולגבי החלטתו לעזוב את ספרד ולגור בעיר זרה.

הוא שוכר דירה קטנה מהסופרת הצרפתייה מרגריט דיראס, ותוך-כך מתחכך עם הגוורדיה הספרותית של התקופה, ביניהם הסופרים הצרפיתם רולאן בארת וז׳ורז׳ פרק וכן הסופר ומחזאי האירי סמואל בקט. וילה מטאס הצעיר חש הערצה אינסופית לאיקונים התרבותיים האלה, ובו בזמן הוא נתקף בכל-פעם מחדש בספקות לגבי שהותו בפריס ולגבי ניסיונותיו הכושלים לכתוב ו׳להפוך  לסופר׳ בעצמו: 

I was full of doubts, of course, not a particularly bad way to be, but I didn’t know that. Doubting so much made me suffer, but I could have saved myself the anxiety and simply doubted, without any problem. I was unaware that to doubt is to write. Marguerite Duras would say so in 1995, toward the end of her days: “I can say what I like, but I shall never know why people write and how it is people don’t write. In life, there comes a time, and I think it is total, that we cannot escape, where we doubt everything: that doubt is writing

***

I think I have the right to be able to see myself differently from how others see me, to see myself however I want and not to be forced to be this person other people have decided I am

סיפור המסגרת של אין סוף לפריס הוא הרצאה שוילה-מטאס מעביר בפני קהל מעריצים בנושא אירוניה.  ואכן העלילה נפתחת בוידוי אירוני במיוחד: הסופר מספר כיצד כל חייו הרגיש שהוא דומה מאוד להמינגווי. על אף הפצרותיה של אשתו והעובדה שהתמודדותו בתחרות כפילי המינגווי בקי-ווסט שבפלורידה נדחית על הסף - הוא איננו מרפה מהניסיון הנואש לדמות לגיבור תרבותו ואליל נעוריו:

I don't know how many years I spent drinking and fattening myself up believing – contrary to the opinions of my wife and friends – that I was getting to look more and more like Hemingway, the idol of my youth

ההערצה הזו להימנגווי והניסיון העיקש להידמות לו בכל מחיר אירוניות במיוחד, שכן לא רק שוילה מטאס אינו דומה כלל לאלילו, גם סגנון כתיבתו (לפחות אם לשפוט על-פי שני הספרים שלו שקראתי עד כה,) איננו מזכיר כלל את זה של המינגווי. 

גם ההחלטה לעבור לגור בפריס מתגלה כאירונית, שכן:

I went to Paris in the mid seventies and there I was very poor and very Unhappy. I would like to say that I was happy like Hemingway ,but then I would go back to being the poor young man ,handsome and stupid , who fooled himself on a daily basis and believed he’d been very lucky to be able to live in that filthy Garret that Maguerite Duras rented him

מה בכל-זאת חיפש וילה מטאס בפריז? בעיקר לחיות חיי אמן, ולהשתייך לבוהמה האינטלקטואלית של התקופה. משימה שהתבררה במהרה ככישלון נחרץ:

Despair - at times feigned and at others genuinely endured - was my most loyal and constant companion throughout the two years I lived in Paris

ובמקום אחר:

I was a walking nightmare. I identified youth with despair and despair with the colour of black. I dressed in black from head to toe. I bought myself two pairs of glasses, two identical pairs, which I didn’t need at all, I bought them to look more intellectual. And I began smoking a pipe, which I judged (perhaps influenced by photos of Jean-Paul Satre in the Café de Flore) to look more interesting than taking drags on mere cigarettes. But I only smoked the pipe in public, as I couldn’t afford to spend much money on aromatic tobacco. Sometimes, sitting on the terrace of some café, as I pretended to read some maudit French poet, I played the intellectual, leaving my pipe in the ashtray (sometimes the pipe wasn’t even lit) and taking out what were apparently my reading glasses and taking off the other pair, identical to the first and with which I couldn’t read a thing either. But this didn’t cause me too much grief, since I wasn’t trying to read the wretched French poets in public, but rather to feign being a profound café-terrace intellectual. I was, ladies and gentlemen, a walking nightmare.

התמונה שוילה מטאס מתאר פטתית ומשעשעת בה-בעת. על אף הטון העגמומי המאפיין את מרבית הציטוטים שהבאתי לעיל, יש לו יכולת מיוחדת לשלב בין עצב והומור, ואף להחזיק את הקורא לכל אורכו של ספר שאמנם מונה קצת יותר מ-200 עמודים אך למעשה הוא כמעט נטול עלילה.