בזיכרון הקולקטיבי, חרוטות שנות השישים כזמן/מקום נפלא.
דור הפרחים, וודסטוק, מוזיקה, מין חופשי..
מעטים זוכרים ששנות השישים הסתיימו פחות או יותר כלעומת שהתחילו, ואולי אף במצב גרוע יותר: ארה"ב היתה שרויה במשך כל העשור המכריע הזה במלחמת וייטנאם, מלחמה שגבתה אלפי חיילים; גם בתחום הפוליטי היו לא מעט תהפוכות: ב1963 נרצח קנדי; ב1969 הגיע תורו של מרטין לותר-קינג.
באירופה התחילו שנות השישים דווקא ב1968.
בפראג היתה זו מהפיכת האביב שדוכאה ביד קשה ע"י הקומוניסטים מרוסיה; בפריז, המהפיכה של מאי: הסטודנטים עלו על הבריקדות; בגרמניה יוזף בכמן ניסה להתנקש ברודי דוצ'קה, מנהיג תנועת הסטודנטים וסוציאליסט, אירוע שהפך לאחד הקטליזטורים בהתהוותה של תנועת הבאדר מיינהוף, שנוצרה רשמית רק בתחילת שנות ה70, אך ללא ספק לא הייתה יכולה להתקיים ללא רוח המרד והתסכול שאיפיינה את 1968.
הזיכרון הקולקטיבי, כפי שהוא מתעצב בהווה התרבותי, זה המרוחק מן ה"עבר" ההיסטורי, חייב רבות לתעשיית הקולנוע. לפי שלמה זנד, אנו "זוכרים" אירועים היסטוריים משמעותיים, כפי שהם מוצגים בקולנוע. כך, משכתב הקולנוע תכופות אירועים היסטוריים, ואת משמעותם הפוליטית והחברתית כאחד.
Der Baader Meinhof Komplex (גרמניה, 1968) עוקב אחר התהוות תנועת/כנופיית הבאדר-מיינהוף ומתאר בפרוטרוט את מעלליה והישגיה.
שם הסרט מרמז על בעייתיות מסויימת: ההיסטוריה של הבאדר-מיינהוף מתוארת כקומפלקס/תסביך, וככזה, משהו שאינו ניתן לפתרון, או אף להגדרה (לפי לאקאן וממשיכי דרכו, שהרימו ידיהם מיכולתו המרפאת של הטיפול הפסיכואנליטי, התסביך איננו דבר-מה ניתן לפתרון, וככזה הוא הופך לשולי: על הפציינט להתענג דווקא על הסימפטומים שלו).
כך, על אף שהסרט עוקב באדיקות אחר השתלשלות האירועים בהם מעורבים חברי הכנופייה, ומתאר אותם בדיוק כפי שאירעו, מניסיון ההתנקשות הנ"ל ועד למותם בכלא של מנהיגי החבורה (כאשר ברקע כל הזמן, כתביה של אולריקה מיינהוף, האידיאולוגית והשופר של התנועה, המשוחקת ע"י מרטינה גדק, שכבר נתנה הופעה מאופקת אך מצוינת ב"חיים של אחרים") - לאורך הצפיה גוברת ההרגשה שלא התסביך, כלומר הרקע והסיבה לתופעה החברתית/פוליטית/תרבותית הקרויה באדר-מיינהוף (דהיינו, תולדות המחלה) כי אם הסימפטומים של המחלה (מעשי האלימות של חברי הכנופייה; התככים הפנימיים, וכולי).
כמו בסרט Buongiorno, notte (איטליה, 2003), שגם הוא עסק במעשי האלימות של תנועה פוליטית רדיקלית אחרת, הבריגדה האדומה האיטלקית (במרכז הסרט, חטיפתו של נשיא מפלגת הנוצרים-דמוקרטיים, אלדו מורו ע"י חברי התנועה), גם בסרט הגרמני משמשות ההתרחשויות הפוליטיות כתפאורה בלבד למחזה המרכזי, עולמן הצר של הדמויות וקורותיהן. הנראטיב ההיסטורי מתחלף במהרה ביומן אישי.
ב"באדר-מיינהוף", הסיפור מסתיים בדיוק כמו שנכתב בדפי ההיסטוריה: הגיבורים כולם מתים, ה"חלום" (שנהפך אט-אט לסיוט בלהות) גווע; ב"בוקר טוב, לילה", היוצר קם על היסטוריה: הנשיא מצליח לחמוק מחוטפיו (במציאות נרצח מורו ע"י חוטפיו).
בישראל, שנות השישים זה כבר סיפור אחר לגמרי..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה