אמריקה נפלה פעמיים בעשור האחרון.
בפעם הראשונה זה היה מידי זרים; בפעם השניה מידי עצמה.
בשני המקרים זה קרה בספטמבר.
ב15 בספטמבר 2009 התעוררתי בקומה השלושים ושלוש של מלון הסוויטות The Hotel, השוכן בשכנות למלון המנדליי-בייי שבלאס-וגאס.
נסענו לארה"ב כדי לחגוג את יום הולדתה ה29 של לימור, וכן את יום נישואינו הראשון, שחל גם הוא בתחילת חודש ספטמבר.
בחוץ זרחה השמש בגאון והאור היה בהיר מנשוא. עמדתי מול החלון וצפיתי מן הקומה השלושים ושלוש של מלון הסוויטות על שובל המכוניות שנהרו מן הפרברים של וגאס חתיכות לגו במשחק של ילדים אל עבר הסטריפ שוקק החיים.
אח"כ התיישבתי על הספה שבסלון וכתבתי ביומן המסע שניהלתי בקפידה למעלה משבוע, מאז נחתנו בניו-יורק (מחברת שפילחתי מסניף סטארבקס המקומי, על השדרה השלישית, בצעד אנטי-גלובליסטי מובהק), שעה שלימור ינה שנת ישרים בחדר הסמוך על אחת ממיטות הQueen Size שעיטרו את חדרנו.
בליל אמש הלכנו לישון רק אחרי השעה אחת בבוקר, אחרי למעלה מעשרים שעות ערות (התעוררנו ב14/09 בשש בבוקר כדי לתפוס את הטיסה ללאס-וגאס שארכה כשש שעות. בלאס-וגאס מקדים השעון המקומי את ניו-יורק בשלוש שעות. בקיצור מיני ג'ט-לג בתוך מאסיב ג'ט-לג - בעקבות הטיסה מישראל לניו-יורק, ממנה טרם התאוששנו)שבמהלכן הספקנו (אחרי שנחתנו בוגאס והמתנו להסעה למלון) לאכול בראנץ' בMandalay המפואר, להחליף לבגדי-ים ולתפוס קצת שמש וגלים בבריכת הגלים של המלון; לשתות איזו בירה (שהגיעה באריזת אלומיניום ואמורה להיות יותר אקו-פרנדלי מן הזכוכית הבלתי-מתכלה), לתפוס תנומה על אחת המיטות הענקיות שבחדרנו, להתעורר, להתלבש ולצעוד את הסטריפ העצום של וגאס, ולקנח את היום בארוחה דלה בסושי-בר אופנתי במלון הבלאג'יו (שני קוקטיילים אקזוטיים וכמה סושי רולז) במחיר שערורייתי של $100, כולל שירות.
בסוף היום צעדנו חזרה אל חדרנו יחד עם ים האנשים, טרוטי עיניים, מביטים בהשתוממות בקבוצות המיני-פורטוריקנים ושאר החיות הדרום-אמריקאיות שחילקו פליירים וכרטיסי ביקור ליצאניות ונערות ליווי ישר לחדר המלון, שירות דיסקראטי מובטח.
אני לא זוכר איפה נתקלתי תחילה בחדשות.
מתקבל על הדעת שזה היה במבדורת החדשות מוקדם בבוקר, אך משום מה זכורה לי הבשורה כתובה על גבי דף העיתון, שחור על גבי לבן.
החדשות: האחים לימן פושטים את הרגל ומבקשים תמיכה מממשלת ארה"ב (לימים תוכנית הBail Out של בן ברננקה וג'ורג' בוש); מריל לינץ', גולדמן-סאקס ומורגן סטנלי, וענקית הביטוח AIG, כולן בדרך למטה.
נדמה שכל השוק האמריקאי, ואיתו זה העולמי, בסכנת קריסה.
החלה המפולת הגדולה.
אני דאגתי בעיקר לסכום הכסף שלנו שהיה עדיין מושקע בבורסה הישראלית, במנייה של טבע, חברת התרופות הבינלאומית, ספקולציה קפריזית.
למרות הבנתי הדלה בכלכלה עולמית, ובמניות בפרט, הבנתי שהמרחק מארה"ב לישראל, ומחברות ביטוח והשקעות לפרמסוטיקה ייעשה קצר מאוד תוך זמן קצר מאוד.
נדמה היה כי השמיים יורדים על אמריקה, יבשת הענק הלבנה והעשירה.
בחוץ, ברחבת בריכת הגלים, על חול החוף המלאכותי, עם שתי כוסות קפוצ'ינו מדיום מסניף סטארבקס מאולתר שנמצא בקומת הקרקע אדירת המימדים של המלון, הכול היה נראה הרבה יותר בהיר.
עשרות אמריקאים צעירים, זוגות בHoney Moon ושאר נהנתנים שזופים בבגדי ים ממותגים, הספיקו כבר לשתות את הבירה הראשונה שלהם (השעה היתה עדיין 10 וחצי בבוקר) התאגדו בספונטניות לכדי חבורות מאולתרות ודיברו בקולי קולות זה עם זה, ולחילופין התפזרו כדי לרענן את מלאי המשקאות או לרחוץ בבריכה הקרירה.
העיתונים שהונחו על מפתן חדרנו והחדשות בהן צפינו כל הבוקר נמהלו ונעלמו בקפוצ'ינו של הבוקר העצומות (מדיום באמריקאית זה extra large בעברית) שפינו עד מהר את מקומן למנות ההמבורגר שזללנו במסעדת החוף של המלון, או לבירות שלגמנו אח"כ או לקוקטיילים (Shark Attack חמצמץ לי; מרגריטה בקרח ללימור).
לקראת הצהריים התיישבו לידנו, על מיטות השיזוף הסמוכות לשפת הבריכה, זוג אמריקאיים צעירים, בוגרי קולג' טריים, שהתחתנו לפני כמה ימים ועשו את דרכם מוויסקונסין לוגאס כדי לחגוג את ירח-הדבש שלהם.
הם היו לבנים, יפים ועשירים. החומר האמריקאי המשובח ממנו קורצו דורות של פקידים גבוהים בחברות ביטוח ואשראי, כלכלנים זוטרים או בכירים בחברות השקעות, אנליסטים ובנקאים (הוא) וסוכנות נדל"ן ממולחות, מנהלות רשתות חנויות וCharity Funds (היא), או סתם מנהלות משק-בית מוצלחות, כלומר יעילות מאוד לכלכלה האמריקאית הפורחת בזכות הCash flow הבלתי נפסק של קניינים אימפולסיביים שלא יהססו לשלם עשר דולר עבור כוס ג'ק דניאלס כפולה כדי להקהות קצת את שעות החופשה שלהם.
האם מימשו את ההבטחה הכה ברורה שהייתה גלומה בהם?
או שמא נהדפו על-ידי הצונאמי הכלכלי שסחף את כל מי שעמד בדרכו בחודשים שעברו מאז.
חבל שלא שאלנו לשמם.
היינו יכולים לחפש אותם בFacebook.
Like the personal style and observation here! on the Weekend edition of TheMarker Oren Frank who’s living in NY for the year writes a weekly column called Sipure NY or something like that -- This is just as good and better than some is stuff -- Kudos
השבמחקכתוב נהדר!!
השבמחקזהו? זה הכל?! "כתוב נהדר".
השבמחקמה אילושהם טיפים בונים/הורסים?! :)
תכתוב עוד כאלה בבקשה, הרבה.או תפנה אותי אליהם.
השבמחקקודם לקחת אותי לשם לגמרי, או לפחות רציתילהיות שם. וכך נתת גם לחלק ה"עיוני" יותר לחלחל :))
אכתב עוד כאלה בשמחה.
השבמחקאלא ש"כאלה" קשים יותר לכתיבה מ"אחרים", עיוניים או שכלתניים יותר..
הרבה יותר קל לעשות בליפים מאשר לכתוב שירה..
זה קושי משתלם:)
השבמחקאכן משתלם, בעיקר אם אתה משורר מפובלש :)
השבמחק