על נוטות החסד, ועל ההיסטוריה בכלל

אחי בני האדם, תנו לי לספר לכם איך זה קרה.

בהינתן בכך שתחום חקר ההיסטוריה היה מאז שחר האנושות המערבית (נאמר, ב2000 עד 4000 השנים האחרונות) אחד מתחומי המחקר שבהם עסק האדם יותר מכל (אם באקדמיה, אם באמצעות הספרות, האופרה, הקולנוע, וכו..) הרי שכל תקופה לומדת את עצמה ואת קודמותיה לדעת.

כנראה שמסיבה זו בדיוק אנו חוזרים ודשים, ודנים ומתדיינים, כל אחד ואחת בתורם, באירועים ׳משמעותיים׳ שאירעו בימי חיינו או, אם הדי התרחשותם חזקים דיים, במהלך חיי הורינו או סבינו וסבותינו.

׳התמזל׳ מזלנו ואנו חיים במהלכה של תקופה עמוסה באירועים בעלי חשיבות היסטורית (ההיסטוריה תשםוט זאת בעוד כמה עשרות שנים, כמובן, אך בנקודת זמן זו - הדברים נראים די ברורים): נפילת החומה והתמוטטות הקומוניזם, ה11 בספטמבר (סימנים לקריסת האימפריה האמריקאית?), ובימים אלו ממש אנו עדים להתמוטטותן של ה׳מעצמות׳ האיסלמו-פונדמנטליסטיות של המזרח התיכון (תחילה עירק ואפגניסטן, ובקרוב גם אירן).

מן המפורסמות הוא, שככל שאירוע היסטורי גדול יותר, כך, ממש כמו המפץ הגדול, רסיסי הבנה והארה עושים דרכם אל עינינו אט אט ומכים בנו באחת, אפילו עשרות שנים לאחר המאורע, כלאחר יד: פתאום אנו נתקפים בהבנה לגבי אירוע שנדמה היה שאין בו כל היגיון, שהוא שבירה של החוקיות (תאי הגזים, נפילת התאומים, רצח קנדי/רבין..)


לעומת זאת, בזמן החולף מרגע ההתרחשות, גוברת האפלה ומכסה את שאריות האירועים כמו כוח שמנסה לטשטש את כל מה שאירע: זה טיבו של הטבע, שהוא מכסה באזוב ובשאר מיני ירק אפילו את המונומנטים הגדולים ביותר שבנה האדם בכוח זרועותיו.


כך, מן הרגע שנודמים התותחים, מן הרגע שסרו החיילים משדה הקרב, מתחילה מלאכת הכיסוי, הטשטוש, הערפול לעשות את שלה.
ואולם, כם אילו היו הדברים ברורים כאור היום, גם לו ניתנו לנו הכוח והתובנה להבין אירועים רמי מעלה בו בזמן שהם מתרחשים - מרוב שראשינו קבורים בדפי ההיסטוריה, רובנו איננו מעריכים את המשמעות ה׳אמיתית׳ של האירועים הגדולים הפוקדים את מרקע הטלוויזיה שלנו בזה אחר זה; מרוב השוואות לאירועים גדולים שאירעו בעבר ה׳רחוק׳ (אחמדיניג׳ד הוא היטלר; איראן היא גרמניה; העימות בין המערב והעולם המערבי הוא ׳התנגשות בין ציויליזציות׳), איננו מבינים את גודל חשיבותם של אירועים המתרחשים ממש עכשיו.
 
כל המחשבות הללו באו אליי כאשר קראתי בבלוג של הסופר האירי קית׳ רידג׳ווי, שתיעד בשלושה פוסטים שכתב במהלך ספומבר האחרון את ׳הקיץ הנאצי׳ שלו. נאצי משום ש׳בילה׳ את מהלך הקיץ בקריאה בשני ׳רבי מכר׳ העוסקים בתקופה ההיא. תחילה קרא את ׳נוטות החסד׳ של ג׳ונתן ליטל, ואח״כ את ׳לבד בברלין׳ דל האנס פאלאדה.


נדמה שהקריאה בספרים אלו, על הנושאים הטעונים בהם הם עוסקים, העירה ברידג'ווי זכרונות משלו, מודחקים אף הם: לקריאה שלו את שני הרומנים ה׳חווייתיים׳ הללו רידג׳ווי מוסיף תיאור חוויתי משלו, פוסט נוסף שהוא מקדיש לזיכרון ילדות אודות בקתה קטנה בקארי שבצפון אירלנד, סוג של קצה-העולם בעיני ילד ואח"כ נער שנולד וגדל והעביר את כל חייו על אי - שם נהג לבלות את חופשות ילדותו יחד עם משפחתו, ושם, כך אמרה השמועה, התגורר נאצי זקן. רידג'ווי משתמש בסיפור על הבקתה ועל הזקן הנאצי כמשל ל'איך סיפורים נוצרים', כיצר נתוואים נרטיבים (דמיוניים ברובם).


יותר מכך: אני אוהב את הקריאה של רידג'ווי (וכמובן, את הכתיבה) שמשלבת את האישי בתוך ההיסטורי, את המדומיין הטהור בתוך 'העובדתי'. אך על כך בפוסט נפרד (אולי אייחד לרידג'ווי ולשאר בני מינו, סופרים איריים נוספים - שוליים ואנושיים עד כדי כאב - פוסט משלהם? מי יודע..)


יש משהו יפה בפוסט הזה של רידג'ווי על הנאצי הזקן, במיוחד כשהוא מובא בשכנות לשתי הקריאות ברומנים 'היסטוריים': רוצה לומר: כל כתיבה חייבת המון לדמיון; אפילו התעסקות בנושאים היסטוריים טעונים (ואולי בעיקר?) טעונה ברבדים רבים של דמיון. 


מיהם, אם כן, הנאצים במדומיין שלנו?


מעטים מאתנו ראו אותם באמת. אלו שראו אותם, ברחו מהם, פחדו מהם, שרדו אותם - מעטים הם כעת והם הולכים ונעלמים. 


בהיעדרם, כל מה שנותר לנו כדי לנסות ולהבין הם סרטי השחור-לבן, עדויות השורדים, הסרטים ההוליוודיים והספרות העניפה. 


כך אנו משלימים את ה'היסטוריה' שלנו, פרגמנט בפרגמנט, כמו פזל, מלאכה בלתי נגמרת כמובן, שתיראה תמיד 'לא שלמה'.

נוטות החסד ראה אור בצרפת בסוף 2006. הספר מייד עשה הדים גדולים וזכה בפרס הגונקור הנחשק. משם עשו גלי התהודה דרכם אל עבר רבות מארצות העולם 'הנאור', והספר תורגם עד כה (באיחור מה, בכל זאת מדובר ביצירה בת 900 ומשהו עמודים בשפת המקור) ב17 שפות שונות, והיד עוד נטויה.

ללא ספק מדובר בתופעה.

המהדורה העברית ראתה אור באמצע 2008, לפני שבוע הספר העברי (המקבילה הישראלית לrentrée הצרפתית). למהדורה האנגלית לקח אף יותר זמן לראות אור יום: קוראי השפה הדומיננטית בעולם (טוב נו, לפחות המערבי) יכלו לעלעל בדפיו של הספר רק במרץ 2009, ועל כן תגובתו ה'מאוחרת' של רידג'ווי לרומן הפולמי הזה.


אני רכשתי את העותק שלי לפני שנה בערך, אולי קצת יותר, אבל לא הצלחתי אלא לחצות את קו השליש שלו (הספר נחלק אמנם לשבעה חלקים, כולו קרויים על שמות ריקודים בארוקיים: טוקטה, אלמנד, קוראנט, סאראבנד, מינואט, אריה, ג'יג; אך כפי שרידג'ויי מציע, ניתן לקרוא בו גם כמחזה טראגי בעל שלושה חלקים) 


על אף שהיה במחשבותיי לעיתים קרובות מאז יצא לאור, מאז שרכשתי את העותק שלי, מאז שהתחלתי לקרוא בו, מאז שהנחתי אותו ושבתי לקרוא בו מאוחר יותר -לעיתים כמה שבועות אח"כ, לעיתים כמה חודשים אח"כ - מאז שעזבתי אותו לגמרי, והושבתי אותו למנוחה בינות לשאר הספרים העזובים במדף שייחדתי בספריה שלי לספרים בצרפתית - על אף כל אלה, לא הזדמן לי עדיין לכתוב ולו מילה אחת על ספרו של ג'ונתן ליטל בבלוג הזה. אולי משום שרציתי לסיים לקרוא בספר לפני שיהיה לי מה לומר עליו; אולי משום שיש בו כ"כ הרבה, בספר הזה, עד שהוא בולע כל ניסיון לומר עליו, או על הנושאים בהם הוא 'מטפל', בולע לגמרי את כל השיח בנושא. 

ראשית משום שזה סוג של מטה-טקסט. לא שזה מתיימר להיות ספר דפיניטיבי על מלחמת העולם השניה בכלל ומפעל ההשמדה בפרט, אבל נדמה שנוטות החסד, כפי שרידג'ווי מציע, עושה מעין דקונסטרוקציה לנושא השואה עצמו, עד שלא ניתן להבחין עוד בין בדיה (fiction)ומציאות.

כנראה שבשל כך, הספר הזה משרת את ה'עובדות' באופן הנאמן ביותר, שכן:

The Kindly Ones gives the facts back their distortion, the outrageousness of their existence, their human obscenity

כשאני קורא את מחשבותיו של רידג׳ווי לגבי נוטות החסד, אני נוטה להסכים עם דברים רבים שהוא מעלה, או לפחות עם ה׳תחושה׳ שדבריו מנסים להעביר (מי אמר שקריאה, מי אמר שחשיבה היא בהכרח דבר 'שכלתני'? הרגש הוא מופשט והוא קודם למחשבה ובה מייד אחריה בו בזמן, כמו עוטף אותה כטוואי משי, משתלט עליה עם קוריו כעכביש). מקס או, גיבור נוטות החסד, הוא אכן אדם מוזר למדי, כל-אדם ולא-אדם בו בזמן, ויש צדק בדבריו של רידג׳ווי שנדמה כי או בכלל מת במשך רוב העלילה (מת-חי או מת-מת, לא ברור).

יצירות גדולות הן כאלו השואבות את המציאות לתוכן, מבלבלות את כל היונים (יחידות חשמליות, לא יונים מחרבנות..) המרכיבים אותה, ומקיאות בחזרה את מה שנותר על הקורא, על הצופה, על המאזין..

ספר טוב, יצירת אמנות גדולה, צריכה בהכרח לשנות אותך כאדם, ולו לרגע..