קול אישי / קול נשי

 

Why else keep a journal? If not to examine your own filth

Anne Sexton

במקרה או שלא במקרה, קראתי מאז תחילת השנה מספר לא מבוטל של ספרים שנכתבו ע״י סופרות, כמעט כולם תרגילים ב׳כתיבה-עצמית׳ (Auto-Fiction,) ז׳אנר ספרותי שזוכה לפופולריות בשנים האחרונות בארה״ב ובאנגליה, שמשלב כתיבה אוטוביוגראפית עם ספרות-יפה (Fiction,) או עם מַסָּה (עיון).

בהכללה, ספרי Auto-Fiction מאתרים מסע של חיפוש-עצמי, התחקות אחר דבר-מה חמקמק, שבהיעדר מילא מתאימה יותר, נקרא לו - האני. הסופר-מספר הוא בה-בעת האובייקט, והסובייקט של ספרו.

אם הרומן הוא סוג של יצירה אוֹפֵּרָאִית, הפקה רבת-משתתפים עם תפאורה ובגדים מיוחדים, הרי שאוטו-פיקשן לוקח את הקורא אל מאחורי הקלעים; אנו למדים מה מניע את הבמאי/סופר, מה הרקע והסיבות לכתיבה, מה הבעיות הטכניות שמטרידות אותו, וכיוצא בזה.. 

מרבית הספרים שקראתי השנה נכתבו או פורסמו ממש לאחרונה, בשנת 2020. שנה לא פשוטה. מאתגרת. ובמידה רבה, היא עדייין נמשכת. לא הסתיימה..

ולא במקרה, מוטיב ההִתבּוֹדְדוּת (Isolation) חוזר על עצמו בכל הספרים שקראתי.

***

במאמר קצר בשם Feral, שהופיע באחד הספרים הראשונים שקראתי השנה - קובץ מאמרים בשם Funny Weather: Art in an Emergency - מתארת הסופרת ומסאית הבריטית אוליביה לאנג (Olivia  Laing) תקופה בחייה בה ניסתה לחיות בטבע (off-grid.) במשך קרוב לשנה היא חיה לבדה, במבנה רעוע בשדה, מחוץ לעיר ברייטון שבדרום אנגליה, בניסיון להתרחק מהחברה, ו׳להבין דברים׳.

לנג מתארת את תהליך ההִתבּוֹדְדוּת כניסיון להשיל את הכְּסוּת המלאכותית שאנו עוטים כשאנו בחברה: an undoing of the self - ניסיון שלא ממש צלח, משום שאף אם הגוף מצליח להתנתק מן ההמון, המוח, המחשבה מובנים ומותנים- חברתית:

I wonder if there was also an element of punishment, if I was serving a sentence of solitary for the communal crime of environmental despoliation

במאמר אחר בספר,  The future of loneliness, לנג בוחנת באספקט אחר את האדם כיצור חברתי. היא שואלת את עצמה: מיהו האני-שלי כשאני ברשתות החברתיות, יושבת לבד מול המסך המרצד, מתקשרת מרחוק עם אנשים מוכרים, או זרים?

[...] now a problem arises, for the contact this produces is not the same thing as intimacy. Curating a perfected self might win followers or Facebook friends, but it will not necessarily cure loneliness, since the cure for loneliness is not being looked at, but being seen and accepted as a whole person – ugly, unhappy and awkward, as well as radiant and selfie-ready

כדי לרפא את הבדידות, לנג מתעקשת, כדי להגיע למצב של ׳מודעות טהורה׳ (a solid knoweable self) עלינו להתנתק מהאינטרנט, רשת סבוכה שחטאה בהבטחה של מגע בלתי-אמצעי ולעיתים קרובות אך מעצימה תחושה מעיקה של ניתוק ובדידות. עלינו להתיר את הקשרים הסבוכים, להסיר את הכסות המטעה, ולהביט במראה.

***

 

Searching for something lost or missing

ספר נוסף שקראתי השנה, Drifts מאת הסופרת ומסאית האמריקאית קייט זמברנו (Kate Zambreno) הוא מעין יומן המתאר תקופה של כשנה בחייה של הסופרת. היא חושפת בספר את חיי היום-יום שלה, את יחסיה עם בעלה, ספר שהיא מנסה לסיים את כתיבתו, ועוד ועוד נושאים שונים שצצים בחיים.

הזרקור מופנה פנימה, וזמברנו שואלת - אם כתיבה ספרות (fiction) היא שוות-ערך לבְּדִיָּה, מיהו בעצם הסופר?

Writing is a way to counter that other, public, self, who must be constantly polite in order not to get fired

[...] 

And yet I wonder sometimes if my career is not in writing but in depression

ואם הסופר הוא אדם שבודה בדיות למחייתו, איזה עוגן יכול הסופר להשליך בחיים, במציאות, כדי שיוכל לשוב מידי פעם אל עצמו, אל נקודת המרכז?

I wonder why I don't take off wandering anymore. I consider, I could just completely choose to leave my identity, my name, to come someone else? 

Maybe it's the loftiness I felt that some ascribe to the project of writing, as if it's some sort of higher plane of existence. Or the preciousness of it. Or, worse, the idea that  writing is a form of therapy [...] writing isn't about success, or capitalism, it's personal self-directed, sacred [...] But I resent that I'm supposed to sell it. Sell writing. Sell a life of being a writer

***

enduring the unendurable, moment after moment, like an endless drip of water that erodes stone

ספר אחר, שאני מסיים לקרוא בימים אלה, Bee Reaved, מאת הסופרת ומשוררת האמריקאית דודי בלאמי (Dodie Bellamy.) זהו קובץ מאמרים שנכתבו רובם במהלך שנת האבל של הסופרת בעקבות מות בעלה, המשורר קווין קיליאן.

תחילה, האֵבֶל מתואר כניתוק מוחלט מהעולם: מהחברה, מהמציאות..

Widowhood is an anti-space. There is the world. There is you. The connections are erratic and confusing

ובמקום אחר היא מתארת את האֵבֶל כך:

a sense of peering out into the world rather than existing in it 

האָבֵל מנהל מערכת יחסים סבוכה עם האֵבֶל, עם החוסר הבלתי-נתפס שמות בן הזוג הותיר אחריו:

The bereaved clings to all the tender details of dying. When you’ve seen the unseeable, there’s no easy return. Nothing else makes sense

המספרת מתארת את האֵבֶל כשבר-זהות, תהליך בלתי-רצוני של ניתוק מעצמה והיפרדות מהסובייקט שהיתה עד כה. 

את מרבית הטקסטים שבאסופה הזו היא כותבת בגוף ראשון, אך לעיתים היא עוברת לגוף שלישי, כדי לתאר את תחושת הריחוק והחוסר-האונים ממנה היא אינננה יכולה להשתחרר:

Side note about the “I”: Dodie’s gone. I don’t know where she is or when and if she’ll be back [...] For now it’s just me and you. Bee Reaved and Kevin. I have access to her memories and desires, and a prototype of her personality [...] When I say “I,” think Bee with an aura of Dodie. Or vice versa. It doesn’t matter

ובמקום אחר - 

The more Bee tries to hold it together, the more life feels like a reverse-motion cartoon where the painting unpaints itself

כשִׁבְעָה חודשים לאחר מות בעלה, פורצת מגפת הקורונה, והמספרת נאלצת להתבודד, מה שמעצים עוד יותר את תחושת הבדידות והחוסר-מציאותיות שכפה עליה האֵבֶל. 

בלאמי מתמצטת את תחושת החידלון הזו שאפפה את העולם בין-לילה:

The world has turned upside down [...] It feels like a quasi death, or a confused realm between death and life

Now, with the terrible isolation of lockdown, Kevin feels even more dead, a thudding suck-all-the-light-out-of-the-room dead

אך בה-בעת, העובדה שהכל עצר פתאום מלכת מערערת את תחושת הייחודיות שבאובדן האישי ובריטואל האֵבֶל:

The plague is stealing her thunder. It’s as if Bee’s grief has seeped out and filled the world. Her isolation is now the human condition 

אם כולם סובלים, אם כולם בודדים - במה מיוחד הסבל שלי?

***

בטקסט קצר מאת אוליביה לאנג שתורגם לעברית ע״י תומר בן אהרון, היא כותבת על הבדידות שחוותה אחרי שעברה מלונדון לניו-יורק.

׳אחד ההרגלים המיוחסים לבדידות כרונית הוא אגרנוּת,׳ היא כותבת שם. ׳והרי מדובר במצב נפשי המשיק לאמנות.׳ ועוד היא מוסיפה: ׳אגרנים נוטים להיות מופנמים. לעתים אגרנות היא הגורם לבידוד, ולעתים היא משככת את הבדידות ומעניקה נחמה.

מעניין שהמאמר הראשון בספרה של בלאמי, Hoarding as Écriture (אגירה ככתיבה,) מתאר את האוסף הענק של ספרים, כתבים וחפצים שקווין ׳הוריש׳ לדודי כשנפטר - שאריות של חיים.

דודי חולקת את לבטיה עם הקוראים, האם להיפטר מהשאריות, או לחיות עימם, כפי שהיא חיה עם הזכרונות שנותרו לה מחייה עם קווין.

׳׳האם זו הסיבה שחפצים מהלכים קסם על האדם הבודד: הידיעה שהם יחיו אחרינו?׳ לאנג שואלת.

***

אנו קוראים כדי להזין איזשהו רעב, איזושהי סקרנות לגבי העולם, לגבי החיים. בספרים הנ״ל ובעוד כמה ספרים מאת סופרות אמריקאיות שלא הזכרתי פה (בין השאר קראתי את Chelsea Girls מאת איילין מיילס, את Time Is the Thing a Body Moves Through מאת טי פליישמן, ואת The Unreality of Memory מאת אליסה גברט) מצאתי קול אישי ואותנטי, שיותר משהוא מנסה להשיב על שאלות (קול גברי?) הוא מבקש לשאול שאלות, ואף להותיר את חלקן פתוחות.. 

כמה מילות עידוד..

ציטוט מתוך ספרו של הסופר והמסאי האיטלקי רוברטו קאלאסו, The Unnamble Present, שראה אור בתרגום לאנגלית בשנת 2020: 

 
The more insubstantial the world is, the more people there are to complain about it. But even their complaint is insubstantial. 

Robert Frost examined the difference between “grievances” and “griefs” in his introduction to a posthumous collection by E. A. Robinson, a poet he much admired: “Grievances are a form of impatience. Griefs are a form of patience. 

We may be required by law to throw away patience as we have been required to surrender gold; since by throwing away patience and joining the impatient in one last rush on the citadel of evil, the hope is we may end the need of patience. 

There will be nothing left to be patient about. The day of perfection waits on unanimous social action. 

Two or three more good national elections should do the business. 

It has been similarly urged on us to give up courage, make cowardice a virtue, and see if that won't end war, and the need of courage. 

Desert religion for science, clean out the holes and corners of the residual unknown, and there will be no more need of religion. 

(Religion is merely consolation for what we don't know.) 

But suppose there was some mistake; and the evil stood siege, the war didn't end, and something remained unknowable. 

Our having disarmed would make our cat worse than it had ever been before. 

Nothing in the latest advices from Wall Street, the League of Nations, or the Vatican inclines me to give up my holdings in patient grief." It was the definitive response to all pacifism and to all grievances about the way of the world. 

קול מן העבר

קובץ מאמרים חדש מאת הסופר ומסאי טג׳ו קול הוא בד״כ אירוע מעורר שימחה.

על קול כתבתי לראשונה בבלוג הזה לפני למעלה מעשור, כשראה אור הרומן היחיד פרי עטו, Open City (נובלה שכתב ראתה אור בניגריה תחת השם Every Day is for the Thief בשנת 2007.)

קובץ המאמרים Black Paper: Writing in a Dark Time ראה אור לפני כחודש והוא מאגד כעשרים ושש טסקטים שפורסמו בשנים האחרונות בכתבי עת יוקרתיים כמו הניו יורק טיימז או שנישאו כנאומים בהרצאות שונות (באחת מהן, A Quartet for Edward Said נכחתי בברלין באביב 2018.)

כפי ששם הקובץ מרמז, הטקסטים המאוגדים בו נכתבו רובם ככולם בזמן של חשיכה.

חשיכה פוליטית, חברתית ותרבותית: ממשל טראמפ; ההגירה ההמונית מסוריה מוכת מלחמת האזרחים לאירופה; מחאות תנועת ה-Black Lives Matter כתוצאה ישירה להתחזקות האלט-רייט בארה״ב; ולקינוח, מגיפת הקורונה - כל אלו עוררו בקול את הצורך ׳לשוב למקורות׳ ולנסות ולמצוא בהם מקור של אור ותקווה, כפי שהוא כותב בהקדמה לספר:

Black Paper is an account of how I sought out help of photographers, poets, painters, composers, translators, voyagers, mourners, and mentors to apprehend the wisdom latent in the dark.

התוצאה היא מקבץ טקסטים שנכתבו רובם ככולם בנימה אישית חדורה בפוליטיות נוקבת.

המאסה הפותחת, After Caravaggio, היא ככל הנראה הטובה ביותר בקובץ. קראתי אותה לראשונה הקיץ, כשראתה אור במהדורה דיגיטאלית מיוחדת באתר הניו יורק טיימז. קול מתאר בה ביקור שערך בדרום איטליה ובאי מלטה, סיור בו התחקה אחר עקבותיו של הצייר בן המאה השבע-עשרה, שיצר את הטובים שבציוריו כשהיה במנוסה משלטונות הוותיקן, אחרי שהרג אדם.

תוך כדי הסיור בכנסיות המחזיקות בציורי הקיר של קאראווג'ו ובמוזיאונים, קול נתקל פעם אחר פעם במהגרים מאפריקה, אף הם בסוג של מנוסה, שעושים הכל כדי לשרוד באירופה הלבנה והשבעה. קול מצליח לשלב בין שני הנראטיבים המקבילים, שנדמה שהם שייכים לעולמות אחרים לגמרי, באופן מרתק ומעורר השתהות.

במאמר אחר שהזכרתי לעיל,  A Quartet for Edward Said, קול מתאר בארבע תנועות ביקורים בארבע מקומות, החל בניו-יורק, דרך רמאללה, ביירות ולבסוף ברלין. בין הדילוגים בנקודות הגאוגרפיות השונות הוא משתף את הקוראים בקריאה שלו בטקסטים של מחבר אוריינטליזם. 

במאסה בולטת אחרת, Passages North, קול מתאר ביקור שערך בנורווגיה, כמה שנים אחרי אירועי 22 ביולי 2011, בהם נרצחו כשבעים ושבע בני-אדם ע״י אנדרס ברינג ברייוויק, נורווגי בן 32. לפני ההתקפות, בריוויק פרסם דברים רבים בגנות ׳התפשטות הג'יהאד האסלאמי׳ באירופה, וכן פרסם מניפסט בן 1,516 עמודים שקרא, בין השאר 'להשמדת המרקסיסטים האירופיים וגירוש המוסלמים מאירופה'.

נורווגיה בה קול מבקר, כמה שנים לאחר האירועים, היא ארץ רדופת רוחות, במצב של הכחשה עמוקה, הן לגבי עברה הקולוניאלי והן לגבי התחזקות הימין הקיצוני בה בהווה:

[...] one must recall that nearly a hundred thousand people were transported across the Atlantic on Danish and Norwegian ships between 1670 and 1802. From Copenhagen, liquor and weapons to Africa; from the Golf Coast, enslaved people to the Caribbean, sugar, tobacco and mahogany back to Europe. The so-called triangular trade. 

***

תחושת אחריות ואשם מלווה את רוב הטקסטים שבקובץ הזה. קול מבקש לנתח ולהבין כיצד אנו יכולים להמשיך ולקיים את האנושיות שלנו, עם כל המחוייבויות שנדרשות לכך,ובה בעת להכיל את אנושיותם של אנשים אחרים - מהגרים, אאוטסיידרים, ואפילו רוצחים.

האם נעמוד ונצפה מהצד בזוועות בזמן שהן מתרחשות? 

At the National Museum, in front of the most famous painting in Scandinavia, I see one tourist after another pose for a picture. They pose in front of The Scream in the silent pretence of a scream, hands held up to faces.

Perhaps I am thinking about the ongoing disaster in American politics. Perhaps I am thinking about the slow-motion disaster everywhere, and the real pains that come with it, the wounded, the wounding continual. In any case, I cannot enter into the spirit of pretend screaming but am instead reminded again of the words Aimé Césaire wrote in his Notebook of a Return to the Native Land:

    Beware of assuming the sterile attitude of a spectator, for life     is not a spectacle ... a man screaming is not a dancing bear ...

שנת קריעה

It's enough to make you despair: to read everything and remember nothing. For one forgets everything. Do your damnedest, it all vanishes. Here and there a few scraps remain, fragile as those puffs of smoke which show that a train has passed.

Jules Renard, Journal 1887-1910

שנה חלפה מאז שעדכנתי לאחרונה בבלוג זה.

לכל הדעות, היתה זו שנה מאתגרת למדי, מהרבה מאוד בחינות.. ואולם, בין הסחות הדעת הרבות, הספקתי גם לקרוא במהלך השנה הטרודה הזו לא מעט ספרים! בדיעבד, מדובר במבחר די אקלקטי,  מרביתם נכתבו לפני כמה עשורים טובים..

החל מ-Livret de Famille מאת הסופר הצרפתי זוכה פרס נובל, פטריק מודיאנו שכבר כתבתי עליו מספר פעמים בבלוג הזה (הספר ראה אור בעברית ב-1984 תחת השם תעודת זהות משפחתית, בהוצאת זמורה.) וכלה ביומנים של הסופר בן המאה התשע-עשרה ז׳ול רנאר, המצוטטים פה לעיל. זו אסופה יפה של אפוריזמים שראתה אור לאחרונה באנגלית במהדורה יפה, עם הקדמה מאת הסופר הבריטי ג׳וליאן בארנס.

בין שני הספרים האלו קראתי כתריסר ספרים אחרים ששווים איזכור..

אל הסופר הרוסי ולדימיר נבוקוב, שעותק של ספרו לוליטה עומד מיותם על מדפי ספרייתי זה קרוב לעשור (לא קראתי בו עד כה, מסיבה זו או אחרת..) הגעתי דרך קובץ המאמרים Visiting Mrs. Nabokov, מאת הסופר הבריטי מרטין איימיס. במאמר שגם נושא את שם הקובץ מתאר איימיס ביקור בביתו של נבוקוב בשוויץ, שם העביר את שנותיו האחרונות.

הקובץ מאגד כתבות שפרסם איימיס בעיתונים בריטיים בשנות השבעים ושמונים של המאה-העשרים, וכולל, בין השאר, מפגש עם רומן פולנסקי בפריס ב-1979; טיול עם קבוצת הכדורגל האנגלית, ווטפורד, בסין הקומוניסטית; מפגש עם הסופר האמריקאי ג׳ון אפדייק, ועוד ועוד..

עוד אסופת מאמרים יפה קראתי בסוף השנה שעברה, The Life of Images מאת המשורר והמסאי צ׳ארלס סימי׳ק. לסימיק התוודעתי במגזין הניו-יורקר עליו אני מנוי זה למעלה משנה. הנה שיר קצר ויפה פרי-עטו:

There Is Nothing Quieter

Than softly falling snow

Fussing over every flake

And making sure

It won’t wake someone

***

עוד היכרות שהתאפשרה בזכות הניו-יורקר: הסופרת האמריקאית ויויאן גורניק, שאת ספרה Fierce Attachments קראתי בשקיקה ובעונג אמיתי.

הספר, שראה אור בארה״ב בשנת 1986, הוא מעין אוטוביוגרפיה שעוסקת בילדותה ובגרותה של הסופרת בשכונת קווינס שבניו-יורק, בת למהגרים יהודים פרולטרים-קומוניסטים, ובפרט מתארת בפרטי-פרטים את יחסיה של הסופרת עם אימה, אמא יהודיה פר-אקסלנס.

זהו ספר נפלא שמומלץ בחום.

גורניק, כיום בת 85, עדיין מתגוררת במנהטן, אך בשנות השבעים היא חיה בישראל במשך חצי שנה. זו רשימה מעניינת שכתבה ב-2013 על חוויותיה בארצנו הקטנה.

***

חזרה לנבוקוב.. קראתי בשנה האחרונה שניים מספריו.

The Eye, מספריו המוקדמים של נבוקוב, נכתב בברלין, בה חי הסופר למעלה מעשור כשגלה מרוסיה אחרי המהפיכה הבולשביקית. ושני, הרומן Pnin, שנכתב באנגלית כמה עשורים מאוחר יותר, כשנבוקוב חי בארה״ב, עוקב אחר קורותיו של פרופסור פנין, מרצה זוטר המלמד רוסית באוניברסיטה זניחה בארה״ב, ומעביר זמן רב במחשבות עקרות על גרושתו ובנם המשותף..

***

סופר נוסף שקראתי לראשונה השנה הוא ז׳ורז׳ סימנון הבלגי. שנים הוקסמתי מן התרגומים היפים של ספריו שראו אור בעברית בהוצאת עם-עובד, אך מסיבה זו או אחרת לא קראתי בהם. נדרשה ככל-הנראה איזו התערבות, וכשזו קרתהצדה את עיני, המהדורה האנגלית של ספרו Pietr the Latvian בביקור בחנות ספרים שכונתית דווקא משום שהספר תורגם ע״י דייויד בלוס. בלוס תרגם גם את ספריו של ז׳ורז׳ פרק מצרפתית לאנגלית, וכמו-כן פרסם ביוגרפיה על חייו של הסופר, חיים במילים, שראתה אור גם בעברית, בהוצאת בבל, לפני כמה שנים..

הקריאה בספר הזה עוררה את תאבוני לקרוא ספרים נוספים של סימנון, ומייד רכשתי גם את ספרו המפורסם The Man who watched Trains go by (ראה אור בעברית בהוצאת עם-עובד, לפני למעלה מעשור.) זהו ככל הנראה האחרוןן אחד הספרים הטובים שקראתי השנה..

אם כבר נגעתי בענייני דירוג, הרי שבמקום הראשון אציב ככל-הנראה את הנובלה The Dead, שקראתי לאחרונה, מאת הסופר השוויצרי כריסטיאן קראכט, שכבר הזכרתי בבלוג הזה פעם או פעמיים.. 

המתים היא נובלה היסטורית סבוכה, שמתרחשת בחלקה בברלין של שנות השלושים של המאה העשרים, ובמקביל, בעותה העת, בבירת יפן, טוקיו, שגם היא היתה עדה לתהפוכות פוליטיות רבות בשנים אלו.

ספר נוסף שקראתי מוקדם יותר השנה, מתרחש באותה תקופה בערך: - Summer Before the Dark מאת הסופר הגרמני, וולקר ויידרמן. 

הרומן הזה, שמתרחש ברובו בעיירת הקיט הבלגית אוסטנד בשנת 1936, עוקב אחר חברותם של הסופרים שטפן צוויג ויוזף רות. זהו ספר מרתק שסוקר את קורותיהם של מעגל אמנים, סופרים ומוזיקאים, שהפכו בהרף עין לפליטים ממולדתם עקב עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה.

***

ושוב.. דבר מוביל לדבר.

בעקבות הקריאה בספרו של ויידרמן, קראתי גם את הנובלה Chess, מאת שטפן צוויג (ראתה אור בעברית, בהוצאת תשע נשמות.) את הספרון הדקיק הזה קניתי לפני קרוב לעשור בלונדון אך לא קראתיו עד השנה - ההמתנה השתלמה!

ועוד לא אמרתי מילה על Triptyich מאת ג׳ונתן ליטל, מחבר האפוס-רומן נוטות החסד. זהו מחקר קטן באנגלית על ציוריו של פרנסיס בייקון, שראה אור בהוצאת Notting Hill Editions הבריטית..

אין ברירה אלא לסיים עם ציטוט נוסף מיומניו של ז׳ול רנאר, שהזכרתי לעיל:

One would need another lifetime for art, and then another for music, and so on. In three or four hundred years, one might conceivably complete one’s education.

לפתע סוזן

One cannot use the life to interpret the work. But one can use the work to interpret the life

Susan Sontag, Under the Sign of Saturn

Most of the people in this memoir are dead
Sigrid Nunez, Sempre Susan

בשנה האחרונה, יצא לי להיתקל לעיתים קרובות ברוחה של הסופרת ומסאית האמריקאית סוזן סונטג. אם על דפי מגזין הניו-יורקר, או בחנויות הספרים. בכל אשר הלכתי, היא היתה גם שם.

בסוף שנת 2019, כמה ימים אחרי שעבדכם הנאמן העלה את הרשימה הזו על ספרה של סונטג Regarding the Pain of Others ראתה בארה״ב אור אוטוביוגרפיה עבת כרס מאת בנג׳מין מוזר, המסכמת את חייה ומפעלה של סונטג.

אטלס, שהתעוררה סקרנותו לגבי סונטג, בחר לקרוא דווקא את ספרה של סיגריד נונז, Sempre Susan, כדי להתוודע יותר לדמותה של הסופרת האמריקאית שעשתה חייל כבר ב-1964, עם פרסום מאמרה, Notes on Camp.

סיגריד נונז היא סופרת אמריקאית ילידת ניו-יורק שהספיקה לפרסם שבעה רומנים (אף-אחד מהם לא תורגם לעברית, אם כי האחרון שבהם, The Friend, שזכה עד-כה ללא מעט הצלחה, נראה מועמד כמעט טבעי לתרגום..) 

הממואר הקצר שלפנינו, Sempre Susan (לפתע סוזן) ראה אור ב-2011, והוא מורכב מאינספור אנקדוטות ושברי זכרונות בני ארבעים ומשהו שנים (באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, נונז גרה עם סונטג ובנה דייויד בדירתם במנהטן במשך שנה, תחילה כאסיסטנטית של הסופרת המצליחה, ואח״כ כמאהבת של בנה..)

אין לספרה של נונז מבנה של ממש או חלוקה ברורה לפרקים או נושאים. לעיתים קרובות לא ברור כיצד הסופרת מצליחה לדווח במדויק על שיחות שניהלה ארבעים ומשהו שנים לפני פרסום הממואר (האם ניהלה בזמנו יומן? או שמא כתבה במחברת את תוכן שיחותיה עם סונטג? נונז אינה חושפת את מקורותיה..)

מה שבכל זאת מושך בקריאה בספרה של נונז הוא הנימה בה כתוב הספר.

על אף שהיא מתוודית כבר בתחילת מעשה על הערצתה לסונטג, ניכר בהמשך הקריאה שנונז כותבת על סונטג בנימה לא מבוטלת של סקפטיות. 

לא אחת היא מתארת אותה כאדם כוחני, קפריזי, מניפולטיבי, ילדותי.. למעשה, ספק אם היא באמת נזכרת בה בחיבה:

She was bitter. She was wrathful. She was mad at the world [...] she was the kind of person about whom other people say, You can’t win with her. 

ובמקום אחר היא פוסקת: 

I think her behaviour had everything to do with her fierce determination to make up for a youth she felt had been stolen from her.. 

[...]

In spite of her undeniable achievements, all the hard-won honours and well-deserved acclaim, a sense of failure clung to her like widow’s weeds. 

לא תמונה מחמיאה במיוחד..

***

לזכותה של נונז אציין שבניגוד לביוגרפיות רבות, שכופות על קוראיהן להשתתף יחד עם מחבריהן במסע של אלפי מילין (הביוגרפיה הדפיניטיבית של מרסל פרוסט עדיין מעלה אבק על אחד ממדפי הספרים של אטלס..) הממואר שלפנינו הוא ספר נגיש וקליל שמעודד קריאה במקום לדכאה. 

הקריאה ברומן..

A man listening to a story is in the company of the storyteller; even a man reading one shares this companionship. The reader of a novel, however, is isolated, more so than any other reader(For even the reader of a poem is ready to utter the words, for the benefit of the listener.) In this solitude of his, the reader of a novel seizes upon his material more jealously than anyone else. He is ready to make it completely his own, to devour it, as it were. Indeed, he destroys, he swallows up the material as the fire devours logs in the fireplace. The suspense which permeates the novel is very much like the draft which stimulates the flame in the fireplace and enlivens its play.

Walter Benjamin, Illuminations: Essays and Reflections

מסע בין חלום ומציאות

Life is a dream. ‘Tis waking that kills us

Virginia Woolf, Orlando 

We live as we dream - alone. While the dream disappears, the life continues painfully.
Joseph Conrad, Heart of Darkness

The trouble with dreaming is that we eventually wake up
Patti Smith, Year of the Monkey

שנת הקוף הוא השלישי בסדרת הממוארים של פטי סמית. קדמו לו Just Kids, שעסק בעיקר במערכת היחסים הסבוכה שהיתה לזמרת עם האמן רוברט מייפלטורפ, ו-M Train (ספר על כלום? אוסף של הגיגים. פרגמנטים ללא ציר עלילתי מרכזי שמחבר ביניהם.) על שני הספרים כתבתי בבלוג הזה (כאן וכאן.)

Some dreams aren’t dreams of all, just another angle of physical reality

זהו הוא טקסט פחות נגיש משני ספרי הפרוזה הקודמים של פטי סמית. אין בו ציר של עלילה של ממש, או משהו שמאחד את הפרקים הקצרים שבו, מלבד אולי לכותרת הספר, שמרמזת על כך שהספר שלפנינו הוא לא פחות מיומן, שמתעד שנה בחייה של הזמרת ומשוררת המזדקנת. שנה של בדידות.

כמו M Train, שראה אור שלוש שנים לפניו, גם שנת הקוף הוא ראשית כל יומן מסע, אולם בניגוד לספר ההוא, בו תיארה סמית את מסעותיה ברחבי העולם, בשנת הקוף המסע שסמית עורכת הוא במהותו מסע מנטלי.

מסע בין חלום ומציאות. בין הכרה והזיה. מסע שנולד בעבקות ניסיון נואל לאתר משהו.. חמקמק:

Nothing is ever solved, Solving is an illusion. There are moments of spontaneous brightness, when the mind appears emancipated, but this is more epiphany

Me First, או ׳ווידויו החולני של חוטא מודרני׳

כל אומללותו של האדם נובעת מדבר אחד ויחיד: שאין הוא מסוגל לשבת בשקט בחדרו

בלז פסקל

בשיחה שניהלתי לאחרונה עם חבר אמריקאי, עלתה השאלה שמעסיקה אזרחים רבים בעולם המערבי בשנים האחרונות: מה גרם לעלייתו של דונאלד טראמפ לשלטון בארה״ב; מה סוד חינה של התנועה הפופוליסטית, שכוחה רק מתגבר ברחבי העולם, מאנגליה ועד לברזיל.

לאנשים פשוט לא אכפת, הצעתי לו. לא אכפת מסין.. לא אכפת מנאטו או מהאיחוד האירופי.. לא אכפת משינויי האקלים. לא אכפת מכלום.. אכפת לי רק מעצמי ומעכשיו!

זה לדעתי קו המחשבה שמניע את הפוליטיקה האגוצנטרית שאנו רואים כיום: America First, כן. אולם אף יותר בשאת Me First.

הימין הפוליטי מציע משב רוח מרענן של אנרכיה, של ׳לשבור את הכלים׳, בעוד שהשמאל הפוליטי, מנגד, מציע אלטרנטיבה שמרנית של פוליטיקלי-קורקט, של ׳צריך לשחק לפי הכללים׳ ולשמור על ערכי הדמוקרטיה, האתיקה, האנושיות. 

התהפכו היוצרות.


האם מדובר במהפיכה או בשקיעה?

אבולוציה או דבולוציה?

מה סוד המשיכה של תנועת ה-Me First?

***

במקרה או לא, הזדמן לי לאחרונה להיתקל פעמיים ברשימות שעוסקות ברומן להפך מאת הסופר הצרפתי בן המאה התשע-עשרה, ז׳וריס קרל הויסמנס, רשימות שנכתבו בנסיבות שונות מאוד.

המקרה הראשון היה במגזין הספרותי The Happy Reader, עליו דיווחתי  לראשונה לפני למעלה משנתיים (הזמן עובר מהר מידי..) 

מהדורת חורף 2019 של הקורא המאושר הוקדשה רובה ככולה לרומן המפתח של הויסמנס, שראה אור ב-1884 והפך במהרה לאחד הטקסטים המכוננים של זרם הדקדנס הספרותי

בצרפתית נקרא הרומן À rebours - מילולית ניתן גם לתרגם זאת כ׳אחורה׳ - ואילו באנגלית תורגם באופן די מפתיע כ-Against Nature.) תרגום עברי של הרומן של הויסמנס ראה אור ב-1998 בהוצאת כרמל, בתרגומו של בני ציפר (על ציפר אדבר עוד בהמשך..) 

בקצרה, עוקב הרומן אחר מעלליו של הדוכס ז׳אן דז אסנט, אציל עשיר וחולני שמאס בחיי החברה הריקניים והוא מחליט להתבודד בביתו ולהקיף את עצמו באוסף יצירות אמנות ומוצרי יוקרה בעלי ערך אסתטי פרטיקולרי, כמו צב ששריונו כוסה בזהב ועוטר באבני חן.. המספר של להפך מפרט ומתאר את האוסף של דז אסנט באופן הגובל באובססיביות..

במקור, נעשה שימוש במונח דקדנס לשם תיאור שקיעתה של האימפריה הרומית, תהליך שתמורותיו הורגשו הן בספירה הפוליטית והן בתהליכים החברתיים שפקדו את האימפריה בעשרות שנותיה האחרונות.

החל מאמצע המאה ה-19, עוד בימי חייו של הויסמנס, החלו לדבר על דקדנס כעל תהליך אותו עוברת החברה האירופית שעברה את שלב הבשלות (התקופה היפה - La Belle Époque) והגיעה לשלב של ניוון וריקבון. 

על דרך ההשאלה, ימי פומפיי האחרונים הוא ביטוי שנעשה כבר שגור בשפה העברית, והמבין יבין!

חזרה לקורא המאושר.. 

באחד המאמרים במגזין מתאר אנדי מילר, סופר ועורך בריטי צעיר שספרו The Year of Reading Dangerously: How Fifty Great Books (and Two Not-So- Great Ones) Saved My Life זכה להצלחה מסחרית לא מבוטלת, את סוד המשיכה של ספרו של הויסמנס: 

Against Nature's claim to literary significance is [..] as a 'breviary' of decadence. 'Elaborately and deliberately perverse  [..] it is in its very perversity that Huysman's work - so fascinating, so repellent, so instinctively artificial - comes to represent, as the work of no other writer can be said to do, the main tendencies, the chief results, of the Decadent movement in literature. 

ועוד הוא מצטט מספרו של אוסקר ויילד, תמונתו של דוריאן גריי, שהושפע עמוקות מספרו של הויסמנס: 

It was the strangest book that he had ever read. It seemed to him that in exquisite raiment, and to the delicate sound of flutes, the sins of the world were passing in dumb show before him. Things that he had dimly dreamed of were suddenly made real to him. Things of which he had never dreamed were gradually revealed.

It was a novel without a plot and with only one character, being, indeed, simply a psychological study of a certain young Parisian who spent his life trying to realize in the nineteenth century all the passions and modes of thought that belonged to every century except his own, and to sum up, as it were, in himself the various moods through which the world-spirit had ever passed, loving for their mere artificiality those renunciations that men have unwisely called virtue, as much as those natural rebellions that wise men still call sin. [...] There were in it metaphors as monstrous as orchids and as subtle in colour. The life of the senses was described in the terms of mystical philosophy. One hardly knew at times whether one was reading the spiritual ecstasies of some mediaeval saint or the morbid confessions of a modern sinner. It was a poisonous book. The heavy odour of incense seemed to cling about its pages and to trouble the brain. The mere cadence of the sentences, the subtle monotony of their music, so full as it was of complex refrains and movements elaborately repeated, produced in the mind of the lad, as he passed from chapter to chapter, a form of reverie, a malady of dreaming, that made him unconscious of the falling day and creeping shadows.

ציטטתי כאן באריכות מספרו של ויילד, שכן אני מרגיש שהוא מצליח ללכוד את המהות של-, או לפחות את הלך-הרוח הדומיננטי בספרו של הויסמנס, ווידויו החולני של חוטא מודרני.

***

מה שמוביל אותנו חזרה לבני ציפר, שתרגם לעברית, כזכור, את ספרו של הויסמנס (היחיד מספריו שראה אור בעברית..)

בסופ״ש שעבר פרסם ציפר רשימה בעיתון הארץ. מין וידוי שכזה, או אם תרצו, מחווה לסופר הצרפתי. כותרת הרשימה: ׳הסופר הזה היה אנטישמי, לאומן ומיזוגן. ובזכותו אני מי שאני.׳

כהרגלו, ציפר משתפך ברשימה שלו על הויסמנס בפרט ועל התרבות הצרפתית בכלל:

׳אי אפשר שלא להבחין שההיקסמות מן הרוע לשם הרוע שזורה בכל הספרות והשירה הצרפתית, כפי שגם שזור בה הבוז לצדקנות הבורגנית, שאחרי מלחמת העולם השניה שינתה את צורתה לצדקנות השמאלית ולימים למה שקרוי ״תקינות פוליטית״, שהלוחם הנחרץ ביותר נגדה היום בצרפת הוא הסופר מישל וולבק.׳ 

ציפר מזהה בכתביו של הויסמנס, כמו גם בביוגרפיה שלו, הלך-רוח אנטי-ממסדי, אנטי-בורגני, אנטי... ספרותי?

הנה כך הוא מתאר את ׳הרומן המרתק והמוזר ״להפך״ [...] שעל פי הנורמות של הצדקנות החדשה ראוי היה לגרוס אותו ולהשליך אותו לפח, מפני שהויסמנס היה מהגרועים באנטישמים, ומהגרועים במיזוגנים, שלא לדבר על משיכתו הספרותית אל פסיכופטים..׳

ובהמשך הוא מוסיף:

׳הנה עוד סיבה שהתאהבתי בהויסמנס. מאז ומעולם שנאתי הגדרות ברורות וחשבתי שאין דבר משעמם יותר מלהיות בעל זהות אחת, ומה טוב ומה נעים לדלג בין הגדרות עצמיות וזהויות ולוא כדי לבלבל את האויב, שיהיה תמיד אותו אויב: הבורגני הצדקן, ויהא זה בצרפת בימי פרשת דרייפוס או בישראל בימי פרשת בנימין נתניהו.׳ 

רבים וודאי יתרעמו על ההשוואה בין הקורבן והתליין.. אבל זה סוד קסמו של פרובוקטור, אולי?

***

בניגוד לרושם שנוצר אולי לעיל, אין ברצוני להתריס כנגד הויסמנס, או כנגד ציפר. שני הסופרים/אישים הללו כבודם במקומם מונח. לשניהם פנים שונים, יוצאי-דופן, 

לא תשמעו אותי מצקצק כנגד אחד מהם. אולי מתבדח ברשעות.. נו, טוב.

ובכל-זאת, אני חייב לתהות: מה סוד קסמו של הרומן שכתב הויסמנס לפני קרוב ל-150 שנים? כיצד קרה שהוא נערץ ׳משני צידי המתרס׳, כביכול.  הן מימין והן משמאל?

משעשע לחשוב שיצירות שזעזעו את הבורגנות אי-שם בשלהי המאה התשע-עשרה (אני חושב, בין השאר על מאדאם בובארי של פלובר, להפך של הויסמנס, או אפילו תמונתו של דוריאן גריי של ויילד..) מצליחות עדיין להניע את אמות הסיפים.. אף בימינו, ימי פומפיי האחרונים..