לעיתים, נחמד להתוודע ליצירתו של אמן, מוזיקאי או סופר, בשלב מאוחר יחסית בקריירה שלו, כשהוא 'בוגר' ו'בשל', ובמידה ונוצר 'קליק', לחזור אחורה בזמן עם האמן, ולעקוב אחר פתיתי הלחם שהשאיר אחריו במהלך הקריירה שלו, אם לשאול מסיפורי הנזל וגרטל (עמי ותמי, לקוראינו העבריים).
הצוהר הזה למכלול יצירתו של אמן, הנפתח בפני הקורא או המאזין בשלב מאוחר יחסית בקריירה שלו, כמוהו כנפילה אל תוך באר עמוקה, מלאה כל טוב (אם לשאול מסיפורי אליס, מאת לואיס קרול) או שורצת בנחשים (אם לשאול מסיפורי אלף לילה ולילה), וזאת בניגוד גמור להיכרות עם אמן בתחילת דרכו, אז יש לחכות בסבלנות עד לפרסום יצירתו הבאה..
כך קרה לי עם המוזיקה של הסינגר-סונגרייטר אליוט סמית, אליו התוודעתי רק עם אלבומו האחרון, Figure 8, ומאז אני מאזין לעיתים תכופות לאלבומיו הקודמים, ועם כל שיר ושיר גדל הכאב על מותו בטרם עת.
כך גם אירע לי עם המוזיקה של ג'וני קאש, אליו התוודעתי רק לאחר מותו, דרך חמשת האלבומים בסדרת American שלו, הגדושים בשירי קאבר שלעיתים קרובות עולים על ביצועיהם המקוריים.
אלו שני מקרים מתחום המוזיקה. ואולם כשמדובר בעולם הספרות אינני מתבייש לומר כי על אף היבול הספרותי הגדול של חתן פרס הנובל, גבריאל גארסיה מרקס, התוודעתי אל הסופר הקולומביאני רק בסוף דרכו, כשראו אור זכרונותיו, לחיות כדי לספר (Vivir para contarla, קראתי באנגלית), ואחר כך הגדלתי ועשיתי וקראתי את ספרו האחרון, הנובלה הקצרה זיכרונות מהזונות העצובות שלי (Memoria de mis putas tristes, קראתי דווקא בצרפתית.) נהניתי משני הספרים, ואת האחרון הייתי קורא אף שנית.
בושה על שום מה? אם לא על שום סלידתי מ- הרי שעל שום חוסר ענייני בספרות דרום אמריקאית בכלל, ולזו שכתב מרקס בפרט - אדישות כללית שלעיתים קרובות מתקבלת במחוזותינו בהרמת גבה: מה? לא קראת את מאה שנים של בדידות?
נניח לזה..
לאחרונה השתלבו שני המדיומים הנ"ל (מוזיקה וספרות) לאחד כשנפל לידיי ספרה של פטי סמית, Just Kids. למעשה, רכשתי את הספר לפני קרוב לשנה ואף כתבתי עליו כמה מילים פה, וכמעט שנותר הספר עם סימניה נעוצה בליבו לולא מצאתי את עצמי בין ספרים (סיימתי לקרוא את Open City של ט'גו קול זה מכבר ומשום ש'לא טוב היות האדם בלי ספר בין שתי ידיו', החלטתי לשוב אל האוטוביוגרפיה [או שמא, ממוּאר] של זמרת הרוק הקשישה).
Just Kids הוא ההיכרות המעמיקה הראשונה שלי עם פטי סמית, שהחלה את קריירת השירה שלה בשנת 1975, עם אלבומה Horses. למעשה, מעבר לכמה להיטים, לא התעמקתי ביצירתה של סמית, זמרת, משוררת וציירת, עד כה.
זהו גם ספר הפרוזה הראשון שכתבה הזמרת, שהחלה את דרכה בעולם האמנות כמשוררת. הספר התקבל בתשואות מעריצים ומבקרים כאחד, וזכה בפרס הNational Book Award לספרות עיונית ב2010.
על אף שהקריאה בספר לא משכה אותי להתעמק במוזיקה של סמית (האזנתי לאלבומה הראשון ביוטיוב ומצאתי בו כמה שירים איכותיים ששרדו את מרחק השנים משנת הוצאתו,) קסמה לי ההיחשפות עם עולמה הבוהמי, בעיקר בשנות השבעים, עת התחכחה עם שועי עולם כאלן גינזברג, ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין וג׳ק קרואק, אם לנקוב בשמותיהם של אמנים גדולים ששמותיהם מתחילים באות גימל, ושקיפדו את חייהם בדמי ימיהם בשנות השבעים (טוב נו, חוץ מגינזברג שנפטר בגיל 71):
Just Kids נע על הציר הדק שבין אוטוביוגרפיה וממוּאר. הספר מתחיל אמנם בילדותה של פטי סמית בניו ג'רזי ועוקב אחר תהליך התפתחותה, עד להפיכתה לזמרת מצליחה, אולם הוא מוקדש במהותו לאמן רוברט מייפלתורפ, ולחברות האמיצה ששררה בין השניים מרגע היוודעותם, ב1967, ועד למותו מאיידס, ב1989 (מייפלתורפ צילם בין השאר את עטיפת האלבום הראשון של פטי סמית, Horses).
החברות בין סמית ומייפלתורפ עומדת כאמור במרכז הספר Just Kids. שניהם גדלו במשפחות קתוליות שמרניות (מייפלתורפ אף שימש כנער מזבח בכנסייה) ושניהם ברחו מהמסגרת החונקת של המשפחה והכנסייה בגיל צעיר ועברו אל העיר הגדולה.
מרבית הספר מוקדש לתהליך ההתפתחות של שני האמנים, מייפלתורפ תחילה כקולז'יסט ואחר כך כצלם, ופטי סמית, תחילה כמשוררת ואח"כ כזמרת ופרפורמרית. במקום בו היית מצפה למצוא תחרות, השניים דווקא תומכים זה בזה ומעודדים זה את זה (בתחילת דרכם, תמכה סמית במייפלתורפ כשעבדה בחנויות ספרים ואיפשרה לו להתמסר לאמנותו).
הטון החמים אך נטול הפאתוס, הנייטרלי לפעמים, בו משתמשת סמית כשהיא מתארת את מעלליהם בשנות השישים והשבעים בניו-יורק הוא מה ש'מחזיק' את הספר הזה, שנקרא לעיתים קרובות כיומנה של נערה מתבגרת.
הצוהר הזה למכלול יצירתו של אמן, הנפתח בפני הקורא או המאזין בשלב מאוחר יחסית בקריירה שלו, כמוהו כנפילה אל תוך באר עמוקה, מלאה כל טוב (אם לשאול מסיפורי אליס, מאת לואיס קרול) או שורצת בנחשים (אם לשאול מסיפורי אלף לילה ולילה), וזאת בניגוד גמור להיכרות עם אמן בתחילת דרכו, אז יש לחכות בסבלנות עד לפרסום יצירתו הבאה..
כך קרה לי עם המוזיקה של הסינגר-סונגרייטר אליוט סמית, אליו התוודעתי רק עם אלבומו האחרון, Figure 8, ומאז אני מאזין לעיתים תכופות לאלבומיו הקודמים, ועם כל שיר ושיר גדל הכאב על מותו בטרם עת.
כך גם אירע לי עם המוזיקה של ג'וני קאש, אליו התוודעתי רק לאחר מותו, דרך חמשת האלבומים בסדרת American שלו, הגדושים בשירי קאבר שלעיתים קרובות עולים על ביצועיהם המקוריים.
אלו שני מקרים מתחום המוזיקה. ואולם כשמדובר בעולם הספרות אינני מתבייש לומר כי על אף היבול הספרותי הגדול של חתן פרס הנובל, גבריאל גארסיה מרקס, התוודעתי אל הסופר הקולומביאני רק בסוף דרכו, כשראו אור זכרונותיו, לחיות כדי לספר (Vivir para contarla, קראתי באנגלית), ואחר כך הגדלתי ועשיתי וקראתי את ספרו האחרון, הנובלה הקצרה זיכרונות מהזונות העצובות שלי (Memoria de mis putas tristes, קראתי דווקא בצרפתית.) נהניתי משני הספרים, ואת האחרון הייתי קורא אף שנית.
בושה על שום מה? אם לא על שום סלידתי מ- הרי שעל שום חוסר ענייני בספרות דרום אמריקאית בכלל, ולזו שכתב מרקס בפרט - אדישות כללית שלעיתים קרובות מתקבלת במחוזותינו בהרמת גבה: מה? לא קראת את מאה שנים של בדידות?
נניח לזה..
Some of us are born rebellious
Just Kids הוא ההיכרות המעמיקה הראשונה שלי עם פטי סמית, שהחלה את קריירת השירה שלה בשנת 1975, עם אלבומה Horses. למעשה, מעבר לכמה להיטים, לא התעמקתי ביצירתה של סמית, זמרת, משוררת וציירת, עד כה.
זהו גם ספר הפרוזה הראשון שכתבה הזמרת, שהחלה את דרכה בעולם האמנות כמשוררת. הספר התקבל בתשואות מעריצים ומבקרים כאחד, וזכה בפרס הNational Book Award לספרות עיונית ב2010.
על אף שהקריאה בספר לא משכה אותי להתעמק במוזיקה של סמית (האזנתי לאלבומה הראשון ביוטיוב ומצאתי בו כמה שירים איכותיים ששרדו את מרחק השנים משנת הוצאתו,) קסמה לי ההיחשפות עם עולמה הבוהמי, בעיקר בשנות השבעים, עת התחכחה עם שועי עולם כאלן גינזברג, ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין וג׳ק קרואק, אם לנקוב בשמותיהם של אמנים גדולים ששמותיהם מתחילים באות גימל, ושקיפדו את חייהם בדמי ימיהם בשנות השבעים (טוב נו, חוץ מגינזברג שנפטר בגיל 71):
Many would not make it [... ] I feel no sense of vindication as one of the handfuls of survivors. I would rather have seen them all succeed, catch the brass ring. As it turned out, it was I who got one of the best horses.
***
Artist and hustler, good son and altar boy
החברות בין סמית ומייפלתורפ עומדת כאמור במרכז הספר Just Kids. שניהם גדלו במשפחות קתוליות שמרניות (מייפלתורפ אף שימש כנער מזבח בכנסייה) ושניהם ברחו מהמסגרת החונקת של המשפחה והכנסייה בגיל צעיר ועברו אל העיר הגדולה.
מרבית הספר מוקדש לתהליך ההתפתחות של שני האמנים, מייפלתורפ תחילה כקולז'יסט ואחר כך כצלם, ופטי סמית, תחילה כמשוררת ואח"כ כזמרת ופרפורמרית. במקום בו היית מצפה למצוא תחרות, השניים דווקא תומכים זה בזה ומעודדים זה את זה (בתחילת דרכם, תמכה סמית במייפלתורפ כשעבדה בחנויות ספרים ואיפשרה לו להתמסר לאמנותו).
At its best, our friendship was a refuge from everything, where he could hide or coil like an exhausted baby snake
בסופו של עניין, זהו ספר מומלץ בחום למעריציה של פטי סמית ובקצת פחות חום, אולי, לקוראים אחרים ושאר מיני סקרנים.
כאחת שקוראת אותך ואוהדת את פטי סמית לא ציפיתי שאראה אתכם יחד :)
השבמחקתודה על תגובתך, אורית. תמיד נחמד לפגוש קוראים קבועים :) וכן, גם אני לא דמיינתי שנגמור פטי ואני באותה מיטה, כמו שאומרים (הכי כיף לקרוא במיטה) אבל בחיים יש הרבה הפתעות..
השבמחקחושבת שהדרך אל פטי סמית מעניינת יותר ממה שכתבת עליה, איך התגלגלת בזמן ובקריאות ובשמיעות המוזיקליות שלך, למען האמת לא מוזכר כאן מיפלטורפ כמעט , ואני בעניין האמנות שלו הסתקרנתי יותר. אבל זה לא משנה את העובדה שכתבת מאד יפה על התהליך שלך ועל ההכרות המאוחרת, העיקר שהגעת בזמן זה או אחר לקריאה של מרקס ולשמיעה של ג'וני קש... אגב את קש הכרתי גם הכרתי בצעיותי/ו אבל מוכרחה לומר שדרך בני שהוא חובב מוזיקה מובהק הכרתי את קש המאוחר עם קולו השבור והעייף והוא שבה את ליבי מאד, כולו כמו קלינט איסטווד בענייני גאולת הנפש, יופי, יופי של שירים!
השבמחקשלום למיקי האנונימית.
השבמחקלגבי קש, אכן שיריו האחרונים מרטיטים ולא פעם אף מצמררים, אמנות צרופה.
ולגבי מייפלתורפ, אכן לא התעמקתי מידי ביצירתו, וזאת משום שאף על פי שהספר עוסק בידידותו עם פטי סמית, אין המון התמקדות בעבודות עצמן, חוץ ממעט איזכורים פה ושם.
מבטיח לתקן מתישהו, כשיזדמן לידי ספר יותר ממצה על האמן המעניין הזה.
הו, איזה מזל שאתה בין ספרים... כדי להגיח עם העולם הבוהמייני הזה. אגב הקשר בין סמית למייפלת'ורפ הניב כמה צילומים מאוד יפים, חושניים אבל לא מיניים.
השבמחקואלה באמת היו שנים פרועות אבל גם נאיביות ברמה מסויימת... כשהם האמינו שהם יכולים ככה להשפיע על העולם כולו... אולי קצת כמו גיבורי המחאה הצעירים , פה בארץ באיחור של איזה ארבעים שנה, מה שהופך את הפוסט הזה לרלוונטי מתמיד
פוסט נפלא אם כי תרשה לי לחלוק על השורה התחתונה - הספר בהחלט מומלץ לכולם ולא רק למעריצים. אני מכירה מעט מאוד שירים של סמית' וגמעתי את הספר הזה בשקיקה כי הוא פשוט כתוב נפלא, היא הצליחה להקים לתחייה בעיני רוחי את התקופה ההיא של שנות ה-60, את הרוח של מרד הנעורים והחיפוש העצמי, את החברות עם מייפלתורפ', התשוקה לאמנות בכלל (לא רק מוזיקה), שלא לדבר על התצלומים שמלווים את הספר. יש משהו בכתיבה שלה שסוחף אותך לגמרי אל תוך העולם שהיא מתארת עד שלרגע אתה מרגיש כמו מתבגר שרואה את העולם באופן ראשוני ועוצמתי. הספר הזה הוא לגמרי חוויה. לא בכדי הוא זכה בפרס הספר הטוב ביותר (של Publishers Weekly אם איני טועה) *בכל הקטיגוריות* (!) - זה קרה כי הוא טוב ומיוחד ועומד לגמרי בזכות עצמו ולא רק כ"אוטוביוגרפיה".
השבמחקנטעלי
תודה לגל ולנטעלי על תגובותיכם.
השבמחקמעניין ששניכם התיחסתם אל שנות השישים ורוחות המרד והחדשנות שנישאו באוויר באותה תקופה. הדבר ניכר בהחלט בספרה של פטי סמית אם כי, כפי שגל רמז, יש מידה לא מבוטלת של נאיביות בטון שבו הדברים נמסרים, אולי סוג של התפכחות מצידה של סמית..