יום שבת, 17 בספטמבר 2011

המספר כפילוסוף של זמננו


This is the age of loneliness
טג'ו קול, בריאיון לעיתון הגרדיאן

***

אצל קוראים רבים (חובבי ספרות פנטסטית, רומנים היסטוריים או מתח ומסתורין, למשל) הקריאה היא צוהר לעולם אחר, נסתר, אמצעי לבריחה ממציאות אחת אל מציאות אחרת.

במקרים אחרים, ספורים אמנם, הספרות משמשת כאמצעי חזרה למציאות. מדובר בטקסטים חזקים ומדוייקים המעמידים בפני הקורא מַרְאָה המשקפת במדויק את עולמנו או מאירה באור יקרות נקודות שנותרו חשוכות עד כה.
כוונתי לרומנים מסוימים מאת יצחק בשביס זינגר (צללים על ההדסון, לדוגמא) או לרומנים של וו.ג.זבאלד (אוסטרליץ, המהגרים..).

לאחרונה קראתי רומן שניתן לכלול בקטגוריה חמקמקה זו. מדובר בOpen City, מאת טג׳ו קול, סופר צעיר (יליד 1975), היסטוריון של האמנות, צלם וסופר, שנולד בניגריה, חי בשנים האחרונות בארה"ב וכותב באנגלית.

Open City הוא הרומן הראשון מאת קול, שנובלה
שכתב ראתה אור בניגריה תחת השם Every Day is for the Thief ב2007. 

כפי שניתן להבין ממה שכתבתי לעיל, עיר פתוחה איננו רומן עלילתי 'רגיל'.

גיבור הרומן, ג'וליוס, משוטט במעלה ובמורד מנהטן, חוצה את רחובות הכרך וצופה בבני אדם כפי שאדם צופה בתמונות במוזיאון, או בקולנוע; האנשים נעים על הצֶלוּלוֹאִיד, כצללים על פני המרקע, כרוחות רפאים.

ג'וליוס מהלך בקרב בני האנוש כאחד האדם, אך בה בעת הוא נפרד מהם. דבר אינו חומק ממבטו, לא ההווה, ולא העבר, ואכן בכל אשר יפנה ג'וליוס מזהה נקודות ציון היסטוריות בעיר האמריקאית הראשונה שההיסטוריה שלה למודת סבל.

***

It's a difficult thing to live in a country that has erased your past

כמהגר מארץ של מחסור לארץ של שפע, כאדם שחור בארץ לבנה, ג'וליוס הינו בה בעת משתתף וצופה, חלק מן הנראטיב ומבקר של הנראטיב.

את האקט הזה של הצפייה ותיאור המתרחש ניתן להבין לאשורה באמצעות המונח הרגע המכריע (The Decisive Moment) המתאר את פעולתו של הצלם ככזו המתרכזת בנקודת זמן קריטית, בה משולבים יכולת הראייה וההתבוננות של הצלם עם האירועים וההיסטוריה במהלכם של החיים.

אולם המספר איננו רק צופה. הוא גם פילוסוף של זמננו, ונקודת מבטו כמוה כזו של אדם הבא מזמן אחר או ממקום אחר. מבטו מפרק לגורמים ומנתח כ״א מן האלמנטים המרכיבים את הכאוס שהיא-היא המציאות של החיים בעיר מודרנית, במטרופולין.

השכלתנות הזו - האובר-אנליטיות - מבודדת את המספר משאר בני האדם בהם הוא מתבונן, והוא מהלך כרוח רפאים בקירבם. בתמורה, רוחות הרפאים של העבר מהלכות סביב ג׳וליוס בכל אשר ילך ובכל רחוב ורחוב עוטפת אותו רוח ההיסטוריה שמפיחה חיים בנשכחות.


הניסיון להבין מוביל את ג'וליוס להתמודד עם העבר, האישי והקולקטיבי, ההיסטורי, ו'לקחת בחשבון' כל אלמנט שעשוי להיות בעל השפעה על נקודת ההווה, הרגע בו הוא חי ונושם:

We experience life as a continuity, and only after it falls away, do we see its discontinuities. The past, if there is such a thing, is mostly empty space, great expanses of nothing, in which significant persons and events float

כמו רוחות הרפאים בסרט ׳מלאכים בשמי ברלין׳ (ואכן גם לג׳וליוס הניגרי יש עבר גרמני, אימו נולדה בברלין), גם המספר שלנו, מתמחה בפסיכיאטריה, דואג למטופליו וסופג את כאביהם, מנסה לרפא את פצעי בדידותם.

אולם מגבלות המקצוע הן כמגבלות המבט, שביכולתו לחדור ולנתח, אולם לעיתים רחוקות ביכולתו גם לרפא. הנה כך מתאר ג'וליוס את מגבלות הפסיכיאטריה:

Most of the work of psychiatry was a blind spot so broad that it had taken over most of the eye. What we knew ... was so much less than what remained in darkness, and in this great limitation lay the appeal and frustration of the profession

תפקיד הפסיכיאטר, נציג עולם הרפואה, כמו תפקידו של הסופר, הנביא בעירו, הינו לזהות ולרפא את הנגע שפושה בחברה. זוהי כמובן משימה שאפתנית מאין כמוה, ומתי מעט סופרים היו עומדים בנטל המשימה, מה שמחזיר אותי לייחודו של הרומן הזה, שקול הסופר נשמע בין שורותיו באופן חד וברור:

A cancerous violence had eaten into every political idea, had taken over the ideas themselves

ובמקום אחר:

There is an epidemic of sorrow sweeping our world, the full brunt of which is being borne, for now, by only a luckless few

***

לסיום, טג׳ו קול הינו תגלית מרעננת כשם שהיא מכבידה. ביכולת ראייתו וניתוחיו החודרניים הוא מפליא לתאר, בחדות נטולת זעם ובהבנה נטולת ביקורת, את 'רוח הזמנים' (Zeitgeist) בם אנו חיים. אצפה בכיליון עינים לספרו הבא. 

3 תגובות:

  1. אי אפשר מבלי לומר לך קודם כל שנהנתי מהקריאה עצמה של הפוסט, אולי הגיע הזמן שאטלס יכותב רומן בעצמו?
    אני חושב שכן..
    ודבר שני כמי שלא יקרא את הספר באנגלית ( בור, מה לעשות.. וגם עם הארץ ) אני צופה בספר כמי שצופה בחלון הראווה של קונדיטוריה משובחת...
    אבל טוב שקראתי את בשביס וזבאלד

    השבמחק
  2. שוב, גל מקדים אותי... ואכן הפוסטים שלך הם הנאה צרופה, כאדם שמביט בחלון ראווה של עולם ומלואו - חלון לעולם, שבו אתה מקיף נושאים רבים שיש להם קו משותף.
    מוזר לי שנהנית כל כך מהספר, כי עושה רושם שזה לא ממש הסגנון שלך (ספר "כבד", איפה ההומור / ההומור השחור...), אך עושה רושם שזה מסוג הספרים שאני אהנה מהם מאוד (האם קנית אותו בארץ או במסגרת ביקורך בלונדון..?)
    הסיפור עצמו נראה כי הוא חלון ראווה לאיזושהי תפיסה שנזהרת מלגעת בה, כי זה מסוג הספרים שאתה לא יכול לספר את תוכנם... הסיפור עצמו נראה מסופר מתוך נקודת מבטה של מצלמה
    ולגבי הציטוט: אם אנו בעידן אידיאליסטי, שבו אינדיבידואליסטים שואפים לליברליזם ולחופש הפרט, הרי שלא נותר לנו אלא להיות בודדים. ומי יכולה יותר מארה"ב, ארץ החופש הבלתי מוגבלות, ארץ הליברליזם, להמחיש זאת...?

    אהבתי!!!

    השבמחק
  3. תודה לגל ומירב, קוראים מסורים, על תגובתם.
    מירב, את הספר הזמנתי מחו״ל, ולא, בניגוד למשתמע מאיכנשהו, לא ביקרתי זמן רב בלונדון..
    הספר אכן מעט ׳כבד׳ אך התחברתי דווקא לפן ה׳עיוני׳ שבו, שאולי הדגשתי פחות בפוסט שלי: כוונתי לניתוחים ההיסטוריים בהם שוקע המספר כצופה במתרחש סביבו.
    ולגבי הציטוט, כן, כנראה שהסופר מבקר ומהלל בו בעת את הליברליזם וחופש הפרט שהובילו אותנו, סיכומו של דבר, אל בדידות גדולה מנשוא, אך לעיתים גם כזו הנותנת פירות.

    השבמחק