יום שישי, 22 בספטמבר 2017

נסיעה ברכבת הזיכרונות


לפי גישה אחת, כל מה שקורה לנו במהלך חיינו הוא מִקְרֶה או מזל בלבד, אין כל יד מכוונת, ועל כן אין בעצם שום חשיבות או משקל למה שקורה. גישה שנייה, לעומת זאת, רואה בכל מה שמתרחש גורל שלא ניתן היה להימנע ממנו. גישה שלישית תבחר דווקא לזהות בכל מה שקורה סביבנו חלק מתבנית. לדידה, אנו נעים במהלך חיינו במעגלים, שבים ופוסעים באותם מסלולים. המשכה טבעי של אותה גישה, על פי ההיסטוריון הגרמני הגל, גורסת שעל פי אותה מסגרת חזרתית ותבניתית, ההיסטוריה ממשיכה תוך כדי לימוד מטעויותיה.

על ספרה של פטי סמית, Just Kids כתבתי פה לראשונה לפני כמעט שבע
שנים, ושנה אח"כ, כשהקדשתי לו פוסט יותר מעמיק, כתבתי שהשלמתי את קריאת הספר אחרי שמצאתי את עצמי בין ספרים (בדיוק סיימתי אז לקרוא את רומן הביכורים Open City מאת הסופר הניגרי-אמריקאי ט'גו קול, ומכיוון ש'לא טוב היות האדם בלי ספר בין שתי ידיו', החלטתי לשוב אל האוטוביוגרפיה [או שמא, ממוּאר] של זמרת הרוק הקשישה. 

והנה, בדיוק באותן נסיבות קראתי גם את ספר הפרוזה השני של גב' סמית, M Train, אחרי קריאה חוזרת של ספרו של טג'ו קול, עליו כתבתי בפרוטרוט פה ופה, ועוד היד נטויה (אקדיש בקרוב פוסט נוסף שיוקדש לנושא העיוורון ששב וחוזר בספריו של קול.)


החיים נעים לעיתים במעגלים, אם כן. ואנו שבים על עקבותינו או חגים באותם מסלולים שיצאנו מנתיביהם מבלי משים לב.



באופן לא מודע, נמנעתי מ-M Train זמן מה, כנראה משום ששווק כ-ore of the same thing. אותה כריכה שחורה עם תמונה גדולה במרכזה, אותו טקסט זרוע בתמונות שהסופרת צילמה בעצמה במהלך הקריירה הארוכה שלה. אותה תחושה כללית של עוד ממוּאר. היו צריכים לקרוא לספר Just Kids 2 וזהו! אך השבח מגיע לאלוהי החזרות, כי ל-M Train יש זכות קיום בפני עצמו והוא למעשה שונה מאוד מספר הפרוזה הקודם של סמית.


***

I'm sure I could write about nothing. if only I had nothing to say

כמו רבים מהספרים שאני קורא, ניתן לומר גם על M Train שהוא עוד ספר על כלום. אוסף של הגיגים. פרגמנטים ללא ציר עלילתי מרכזי שמחבר ביניהם. פטי סמית פותחת את הספר בוויכוח דמיוני שהיא מנהלת בחלום עם דמות של קאובוי, שמזהיר אותה שקשה מאוד לכתוב ספר על כלום.

אולם עבור סמית כל מהותו של הספר היא הכתיבה על כלום, או לכל היותר ההשתחררות מכבלי ז'אנר או נראטיב 'מסודר,' כפי שהיא מעידה בראיון שנתנה למגזין רוק צרפתי:

אחרי שביליתי שנים בכתיבת הספר Just Kids, רציתי לכתוב ספר על שום דבר. במקרה של Just Kids, נטל האחריות כלפי רוברט מייפלטורפ, ניו יורק, והקהילה שלנו היה עצום: הייתי צריכה לשים לב למה שאמרתי, מה שאני בדרך כלל לא עושה כי עד לנקודה זו כל מה שכתבתי (ושלא פורסם) היה בדיוני.

רציתי להימנע מהלחץ הזה. חלמתי
חלום: קאובוי אמר לי שזה לא כל כך קל לכתוב על שום דבר - הקאובוי הזה היה תאום של סם שפרד, עמו תמיד דיברתי על הכתיבה שלי מאז שפגשתי אותו בשנות ה -70. אחרי החלום הזה, התחלתי לכתוב כל יום ללא מבנה, בלי תוכנית, ללא עלילה, רק כדי לראות מה יקרה

***

נקודת המוצא של סמית היא בית הקפה השכונתי הסמוך לדירתה, בו היא מבלה שעות רבות כל יום, בוהה אל תוך כוס הקפה (סמית מעידה על עצמה שהיא נוהגת לשתות הרבה מאוד קפה. מעניין במיוחד שגם סמית וגם טג'ו קול, שכבר הזכרתי שקראתי את ספרו לפני ספרה של סמית, מתעכבים שניהם בספריהם על קנטטת הקפה של י.ס.באך, בהקשרים שונים לגמרי. חזרה ומעגליות, אמרנו כבר..) חולמת בהקיץ או מעלה זיכרונות.

השהייה בבית הקפה מעוררת את יצר הדמיון, אך היא בה-בעת גם אירוע דמיוני בפני עצמו, כפי שסמית מעידה בתחילת הספר:

There were no cafes where I grew up, but they existed within my books and flourished in my daydreams

על מה בכל-זאת היא כותבת? M Train הוא ספר זיכרונות שכתוב במבנה שמזכיר לא פעם יומן אישי. סמית מבלה עם מחשבותיה תקופות ארוכות בדירתה הקטנה שבאיסט ווילג', מנהטן, או בבית קפה הסמוך ומידי פעם מבליחה למסע פיזי אל מעבר לים, בעקבות סופר או משורר שנפטרו מזמן, או מפליגה למסע במסדרונות הזיכרון, כשהיא נזכרת באירועים שקרו לה לפני שנים רבות.


הספר נפתח במסע מעניין שסמית ערכה עם בעלה פרד 'סוניק' סמית בשנות השבעים, למושבת עונשין בגיאנה הצרפתית שממוקמת בחוף הקריבי של דרום-אמריקה. היא נסעה לשם בעקבות הסופר הצרפתי ז'אן ז'נה, שמיקם את עלילת ספרו מסעו של גנב באי העונשין.

אח"כ היא מתארת עוד מסעות רבים. היא טסה לברלין כדי להשתתף בכנס של ארגון ה-Continental Drift Club (או בקיצור, ה-CDC,) ארגון סודי וקצת קיקיוני שלו כ-27 חברים בלבד (סמית היא חברה מס' 27.. שאר החברים הם בעיקר מדענים או חובבי מדע.) חברי הארגון נשבעו לעשות ככל שביכולתם כדי להנציח את זכרו של אלפרד וגנר, מדען גרמני רב-תחומי שהתפרסם בזכות התאוריה שפיתח על נדידת היבשות. וגנר מצא את מותו ב-1930, במסע בקוטב הצפוני. סמית ביקרה בברלין, ונשאה נאום קצר בכנס, שהתקבל בהרבה הרמות גבה. אח"כ ישבה עם מזכירת האירגון בקפה פסטרנק, שלא רחוק מביתי, שם הן חלקו משקה סמוך לתמונתו של הסופר הרוסי ולדימיר נבוקוב, שחי שנים רבות בעיר הבירה הגרמנית (אקדיש לברלין של נבוקוב בקרוב פוסט נפרד..)

מעבר לביקור בברלין, סמית מתארת גם מסעות שערכה ליפן ולמקסיקו (פעמיים, פעם אחת בצעירותה, כשנסעה לשם בעקבות הקפה הטוב בעולם, ופעם שניה, מאוחרת הרבה יותר, כשהוזמנה לביתם של האמנים פרידה קאלו ורוברטו ריביירה.) היא ביקרה גם בדרום צרפת, בבית קברות קטן בו נקבר המשורר ארתור רימבו, ובהזדמנות אחרת היא טסה ללונדון, והסתגרה בחדר מלון בקובנט גארדן עם סדרת פשע בריטית (מעבר לקפה, סמית מכורה גם לסדרות פשע ובלשים..)

לכל המסעות האלה היא לוקחת עימה מצלמת פולרואיד ישנה, ולצד הטקסטים על כל מסע היא חולקת עם הקוראים תמונה או שתיים מכל יעד בו ביקרה. 

מעבר לערך האנקדוטי של הסיפורים האלה, ישנו חוט מקשר בין הסיפורים, אווירה מכבידה של מלנכוליה (האם סמית מתארת לנו בספר הזה מעין מסע ברכבת המלנכוליה? Melancholy Train

בין נסיעה לנסיעה, היא מתמודדת עם רוחות העבר. ראשית עם רוחו של בעלה פרד, שנפטר ב-1994. אך גם עם רוחותיהם של כל הסופרים ומשוררים שאת בתיהם וקבריהם צילמה במסעותיה. התמונות האלה, שחלקן כאמור מוצגות בספר שלפנינו, משמשות כמזכרות, כמחזקות-זיכרון, אך מרבית הטקסטים בספר מתייחסים לתמונות שבזיכרונה של סמית, אימג'ים מן העבר שאינם מרפים ממנה:

Images have their way of dissolving and then abruptly returning, pulling along the joy and pain attached to them like tin cans rattling from the back of an old-fashioned wedding vehicle

מבחינה זו, בכתיבה ובהעלאת הזכרונות יש ממד לא מבוטל של טקסיות, זהו ריטואל שמטרתו לשחרר ולזכך, אך זהו בסופו-של-דבר זהו טקס עקר, נטול משמעות, כפי שהיא מעידה:

Spanish pilgrims go on Camino de Santiago from monastery to monastery, collecting small medals to attach to their rosary as proof of their steps. I have stacks of Polaroids, each marking my own, that I sometimes spread out like tarots or baseball cards of an imagined celestial team. There is now one of Sylvia in spring. It is very nice, but lacking the shimmering quality of the lost ones. Nothing can be truly replicated. Not a love, not a jewel, not a single line

סמית כנה עם עצמה ועם קוראיה. והספר הזה הוא גם סוג של חשבון נפש.

חיים שמבלים בין הדפים, בין הספרים, בין האימג'ים אינם חיים אמיתיים, היא אומרת:

We seek to stay present, even as the ghosts attempt to draw us away. Our father manning the loom of eternal return. Our mother wandering toward paradise, releasing the thread. In my way of thinking, anything is possible. Life is at the bottom of things and belief at the top, while the creative impulse, dwelling in the center, informs all

משהו חומק. גם כשמנסים לתעד כל רגע, משהו אובד לעד.

When my children were young I contrived such vessels. I set them to sail, though I didn't board them. I rarely left the perimeter of our home. I said my prayers in the night by the canal draped by ancient longhaired willows. The things I touched were living. My husband's fingers, a dandelion, a skinned knee. I didn't seek to frame these moments. They passed without souvenir. But now I cross the sea with the sole aim to possess within a single image the straw hat of Robert Graves, typewriter of Hesse, spectacles of Beckett, sickbed of Keats. What I have lost and cannot find I remember. What I cannot see I attempt to call. Working on a string of impulses, bordering illumination

לשם מה לכתוב, אם כן? למה לחטט בפצע הפתוח שנקרא העבר?

2 comments:

  1. ראשית לכל, הרשה לי לומר שהיא מזכירה במפורש את הסדרה חוק וסדר, אני מזכיר זאת כי כקורא אחד הדברים החשובים בעיני זו ההזדהות לאו דווקא עם המספר, אלא עם דמות או חלק מתכונותיו במקרה של ממואר, כפי שאתה קורא לו. שנית רוצה להגיב לשאלה שבסוף הפוסט על ספרה של פטי סמית', לכתוב זה כדי לקבל תשומת לב, להיות נאהב, לכתוב זה כדי לשחרר חלק מהמחשבות שמתרוצצות אנה ואנה בתוך החלל הסגור של מוחנו, לכתוב זה כדי לא למות משיעמום, לכתוב ולחטט בפצעי עבר זה בדיוק כמו לקלף פצע קרוש שנורא מגרד, או לגעת במכוון בשן הכואבת, זה העונג המר שבכאב. נדמה לי שגם לפטי סמית' אין ברירה אלא לכתוב. בכל מקרה קבל תודה אישית ממני שאתה מעלה שאלות קיומיות באמצעות הקריאה הנבונה שלך.

    השבמחק
  2. תודה לך על הפוסט הרגיש ולגל על התגובה הרגישה לא פחות..
    יש משהו מאוד מיוחד בספרו של טג'ו קול שאתה כל הזמן חוזר אליו בפוסטים שלך, גם כשהם לאו דווקא עליו.
    גל צודק, כתיבה היא סוג של מסע פסיכולוגי: התמודדות, שחרור (לצערי אני לא ממש כותבת..)
    ויש חוט מקשר בין כל הפוסטים שלך, בכללם: אקזיסטנציאליזם

    השבמחק