האמן השסוע

היא ידעה כי מן הראוי שתחמול על אמה, שהיתה כה חירשת לצלילים שלא היתה מסוגלת לזהות שום נעימה, אפילו לא את ההמנון הלאומי, היא נמנתה עם מי שלא יכולים לומר אם צליל אחד גבוה או נמוך ממשנהו, זה היה מום וצרה לא פחות מכף רגל מעוותת ושפה שסועה

במילים אלו מתארת פלורנס, גיבורת ספרו של איאן מקיואן, על חוף צ'זיל, את אמה. פלורנס, מוזיקאית מחוננת, נישאת לאדווארד בעל התואר הראשון בהיסטוריה. בפתח הספר, שניהם ניצבים מול הלילה החשוב בחייהם, ליל כלולותיהם האמור להביא לידי מימוש פיזי של אהבתם.

הזוג הצעיר, חסר הנסיון, נחשף אט אט בספר המסופר בקלילות מרחפת השואבת את הקורא אל תוך עולמם המיוסר ומלא הפחדים המתרחש בתחילת שנות השישים הסוערות של המאה העשרים:


זו עדיין היתה תקופה - שעתידה לבוא אל קיצה מאוחר יותר בעשור המפורסם ההוא - שלהיות צעיר משמעו היה מכשול חברתי, אות של אי שייכות, מצב מביך במקצת שהנישואים היו ראשית תיקונו

מקיואן טווה סביב פלורנס ואדווארד, המתאמצים לשווא להסתיר זה מזו  והסובבים אותם את פחדיהם, פאסדה אותה הוא מקלף במיומנות כירורגית עד שהשניים נחשפים לחלוטין על שלל פגמיהם.

 ***

הפגמים שמקיואן מתאר בגיבוריו, יחד עם הבחירה בחיים המוקדשים לאמנות, מתוארים כאמצעי-הישרדות, כלי שמסייע בידי גיבוריו להתמודד עם חיי היומיום, אך בה בעת מרחקי אותם מן 'המציאות' ויוצר חיץ ביניהם ובין האנשים הסובבים אותם.

אלו דילמות שאני, כאדם שנולד עם חיך ושפה שסועים, יכול להבין ולהזדהות עימם.


בכל שנות ילדותי והתבגרותי, מראי החיצוני מיסך את אישיותי הפנימית, את מחשבותיי, רגשותיי ותשוקותיי. כישרון הציור שלי הפך למנגנון הישרדות שבאמצעותו יכולתי לחשוף לסביבה את האני הפנימי שלי.

לצד העיסוק בפער שבין העולם החיצוני לעולם הפנימי של גיבוריו והשפעתו הבלתי נמנעת על יחסיהם, מעלה הספר שאלה נוספת: האם יכול אמן, המשקיע את כל עולמו באמנותו, ליצור קשר בינאישי אמיתי. לפלורנס המוזיקאית, המשמעות האמיתית של חייה היא היכולת לבצע בדיוק מושלם את יצירתו של מוצארט, לה היא מקדישה את כל חייה, כנזירה המתנתקת מן העולם ומתנזרת מהנאות אחרות:

האצבעות שהיו אמונות על תפס כפול בפרטיטה של באך היו מיומנות לא פחות בשפיכת ספל תה מלא על מפת פשתן

הדיכוטומיה הזו, 'מציאות' מול אמנות, מוצאת ייצוג במקומות רבים:


מוצארט צוטט כמי שאמר: "עכשיו, כשאני מסוגל לדאוג לרווחתם, עלי לעזוב את משפחתי ואת ילדיי המסכנים."

הצלם ריצ'ארד בילינגהם ((Richard Billingham חשף בעבודותיו את חיי משפחתו הלא מתפקדת.

גיבורי הספר מדגישים את אותה דיכוטומיה, בעוד אדווארד המגיע ממשפחה לא מתפקדת בעליל, מגיע לכלל השלמה ואף חמלה כלפי משפחתו:

כלפי חוץ לא השתנה בו דבר ביום שנודע לו על התאונה של אימו, אבל דומה שכל התמורות הזעירות וההיערכויות המחודשות בחייו התגבשו בתוך הידיעה החדשה הזאת. הוא היה קשוב וחביב אליה, הוסיף לקיים את הבדיה שהיא המנהלת את משק הבית וכל מה שהיא אומרת הוא אמת לאמיתה, אבל עכשיו שיחק תפקיד ביודעים, ובתוך כך ביצר את הגרעין הקטן והנוקשה ההוא של עצמיותו שנגלה לו לאחרונה.

פלורנס, שלכאורה מגיעה ממשפחה תומכת ומעודדת, כה שקועה בעולמה המוזיקלי עד שאינה מודעת לכך כלל. ריכוז עצמי זה האחראי מחד לביצועים מושלמים של יצירות מוזיקליות מפתח אצלה מאידך רגישות יתר והיא ממהרת להיפגע מכל מגע עם בני משפחתה:

פלורנס אף היא היתה חסרת מנוח בבית, וילה ויקטוריאנית גדולה בסגנון הגותי ממש סמוך לרחוב בנברי, מהלך חמש עשרה דקות משם. ויולט, אמא שלה, בדקה בחינות סיום כל היום בחום הקיץ והיתה קצרת רוח כלפי אימוניה השגרתיים של פלורנס – סולמות וארפג'ו חוזרים ונשנים, תרגילים בתפס כפול, תרגילי זכרון. "חריקות", היתה המילה שהשתמשה בה ויולט, כגון, "יקירתי, עוד לא סיימתי היום. את יכולה לדחות את החריקות שלך עד אחרי ארוחת הערב?" זו לא היתה אלא בדיחה מתוך חיבה, אבל פלורנס היתה נוחה לרגוז.

בין אם לידתו של אמן ואמנותו היא תוצאה של טראומה וחיים במסגרות לא מתפקדות ובין אם הם הגורם לחיים כאלה בשל רגישותם יוצאת הדופן של אמנים מתחומים שונים, אוכל לומר ממקור ראשון שאותן יצירות המסבות קשת רחבה של תחושות ורגשות אצל קהל הצורכים אותן הן מקור הסבל לאלה היוצרים אותן.

***

לו הייתי צריך לסכם במשפט אחד את הרגשתי בסיום קריאת ספרו של מקיואן, הייתי אומר שפיו וליבו שווים. הכתיבה הקולחת והקלילה כמו מפתה אותך להיכנס יותר ויותר לתוך העולם הקודר הצפון בין ובתוך המילים, בין ובתוך הנופים המשתנים בעקבות מהלכן של הדמויות במסע חייהם. אולם סגנון הכתיבה איננו מעטפת. הוא חודר לתוך אפיונן של הדמויות שהולכות ונחשפות בפני הקורא, יותר משהן הולכות ונבנות במוחו.

אט אט מתקלפות שכבות הפסאדה, כפי שהזוג הנמצא בליל כלולותיו עתיד להסיר את בגדיו בכדי לממש את הברית המגדירה בעיניהם, את זהותם כאנשים בוגרים.


* הפוסט באדיבות גל ברזילי