תכונה מוזרה יש לו לזמן, שהוא נראה בדיעבד כל כך צפוף, עצם מוצק שאין לחלקו, מנה שריחה וטעמה קבועים.
בחודשים האחרונים אני משלים פערים וממלא מצבורים. מזדמן לי לקרוא ספרים שנתקלתי בהם בעבר, רציתי לקרוא אותם משך שנים ארוכות, אך לא הזדמן לי .
כך יצא לי סוף כל סוף לקרוא את PATIENT של בן וואט ואת BUT BEAUTIFUL המקסים של ג'ף דייר, ספרים שרציתי לקרוא כבר שנים, וכך הזדמן לי לאחרונה לקרוא גם את ריטואלים מאת הסופר ההולנדי בעל השם הכמעט בלתי-אפשרי, סס נוטבום (בלועזית זה לא פשוט יותר. ולראיה, Cees Nooteboom).
הספר ראה אור בעברית בשנת 2003, אבל כאמור, הגעתי אליו רק עכשיו.
מה משך אותי לספר? מדוע נשאתי עימי את שמו במשך שנים עד ששמתי את ידי עליו? כנראה ששמו הילך עליי קסמים..
נוטבום נולד ב1933 בהאג שבהולנד. בילדותו למד במספר בתי ספר קתוליים, והדבר ניכר מאוד בכתיבתו. ככלל, מורגש בריטואלים רובד עמוק של מיתולוגיה, היסטוריה פרטית וקולקטיבית שמעיקה על הסופר.
נוטבום כתב עשרות ספרים, ביניהם קבצי סיפורים קצרים, ספרי שירה, יומני מסע ועוד. ריטואלים היה הספר הראשון שלו שפרץ את חומות מדינתו כשתורגם לאנגלית, ועורכי הוצאת כתר מצאו לנכון להביאו לתרגום גם בעברית. נקווה שיהיה המשך למהלך הזה, ושיתורגמו בשנים הבאות ספרים נוספים של נוטבום (מסקירה קצרה של ספריו שראו אור באנגלית הייתי ממליץ על הסיפור הבא).
***
רמזתי לעיל שספרו של נוטבום רבוי בעיסוק במושג הזמן, על כל רבדיו.אין הווה ללא עבר. אין קיום יש-מאַיִן, אין חיים שלא קדמו להם אינספור חיים אחרים. איננו נולדים מִשום-מקום: שכבות העבר, הקיומים שקדמו לנו, הן כמו שכבות גיאולוגיות של זיכרון השוכנות תחת רגלינו. איננו יכולים לדרוך על האדמה מבלי להרגיש את כל מה שהתרחש עליה לפנינו. חיים שמתעלמים מעָבַר זה כמוהם כחיים בהכחשה.
משקל עצום רובץ על כתפיו של גיבורו של נוטבום, אִיני ווינטרופ. אִיני מתנהל בעולם כיָתוֹם, אדם ללא עבר, חופשי כביכול:
בשום מקום לא היה שייך, וזה היה נפלא בעיניו. הוא היה לבד. הוא לא ידע משפחה מהי.
אך המודעות לחוסר הזה, לרִיק הגדול שעוטף אותו, הופכת את עברו למשקע גדול עד מאוד, שמעיק על כתפיו הדלות:
אִיני וינטרופ נמנה עם האנשים שגוררים אחריהם את הזמן שבילו עלי אדמות כמו גוש חסר צורה [...] ולא רק העבר נשאר כך דבוק לכפית של איני, גם העתיד היה סרבן. שם המתין להיחצות על ידו חסר צורה באותה מידה, מבלי שצוין בבירור באיזו דרך עליו ללכת כדי לצאת ממנו.
לא רק מעברו-שלו בורח אִיני. גם מעברה של ארצו הוא מתחבא. הנה, נקודת ההווה ההיסטורית בה הוא חי מתוארת כשיא שממנו יכולה לבוא רק נפילה:
העולם הסריח כבר מזמן, אמסטרדם החלה להעשין בלאט, אבל כל אחד ייחס זאת למצב הרוח הפרטי שלו, ליגונו, לנישואיו התקועים או למחסור בכסף. את בשורת ההקלה הגדולה, שהצרה היא בראש ובראשונה צרתו של העולם ורק אחר כך של כמה מדייריו, עוד לא הפיץ איש.
העבר שוכן תדיר בהווה, מעיק על אִיני, משרה אווירת ונכאים ומוות בחייו:
אולי משום כך היה המוות היומיומי הזה עצוב עד אין קץ, משום שלמעשה אף אחד, או שום דבר, לא מת בכלל, אלא רק כמה הבזקים שכמעט אינם קשורים זה לזה או שאף אחד לא יצפה בהם אי-פעם.
עבודתו של איני ככותב הורוסקופים באה כניסיון לפתור את תוגת-ההווה הזו. בדייתו של עתיד אפשרי כמוה כמשאלה לשלוט בגורל. אך זו התנסות שנידונה לכישלון, משום שהיא חסרה כל עוגן במציאות:
לא היה לו שמץ של מושג. למעשה ידע בוודאות לא רק שאף פעם לא רצה להיות משהו, אלא שאף פעם גם לא יהיה משהו. העולם כבר התפוצץ מרוב אנשים שהיו משהו, ורובם בהחלט לא היו מאושרים מכך.
הפתרון מגיע אם כן בדמות שני אנשים: ארנולד ופיליפ טאדס, אב ובן שלא הכירו זה את זה בחייהם, אך שחיים זה בצילו של זה מבלי שידעו זאת.
באמצעות שתי דמויות אלו - מתבודדים הנסגרים בפני העולם ויוצרים לעצמם קיום משלהם, עם חוקים משלו, וריטואלים משלו - מתווך אִיני חיזיון של עולם אפשרי שמניעיו הם אי נקיטת עמדה; הרמת ידיים; התכחשות לסטאגנציה הפושה בכל.
היחסים בין אִיני לארנולד ופיליפ הם יחסי משיכה-דחיה. דחיה בגלל ריח המוות שנודף מן האב ובנו; משיכה בשל טבעם הייחודי כיצורים א-היסטוריים, אנשים שמתקיימים בתוך הזמן וגם כמו מסתכלים עליו מן הצד.
משיכה זו לא מלווה ברגשות-אשם אצל איני, שכן במהותו הוא איננו יצור חברתי:
הווינטרופ שהיה הוא עצמו סירב לא רק לסבול, הוא סירב גם להתמודד עם סבלם של אחרים. הוא הפך את קיומו לתנועה מתמדת, כי כך, כפי שידע מניסיונו, קל לחמוק במידת הצורך מאחרים, ובסופו של דבר גם מעצמך.
אדרבא, על פי מידותיו של איני, מגיע לאדם שעומד בכל הזוועות של תקופתנו גם גמול הולם:
לפעמים אני חושב שרק מפני שאנחנו חיים בזמן הזה מגיע לנו להגיע לגן עדן. הכול מקולקל.
***
כמה מילות סיכום, אם כן, מפני שהארכנו די בדברים: ריטואלים הוא רומן מעניין מאוד, בחלקו לא קל לקריאה, שלעיתים קרובות מאתגר את הקורא וגורם לו לחשוב, מצרך חשוב וכלל לא מבוטל בימינו.
אני ממליץ בחום.
עבר אישי, לאומי והיסטורי הוא חשוב בבניית הזהות, כנרטיב המציג את כרטיס הביקור שלנו.. ( שלי )הוא מעניק אחיזה איתנה יותר ומשמעות קיומית לחיי היום יום ולהוויה שלהם. אם כי כנרטיב, יש לאדם חירות מסוימת כיצד לבנותו. זמן הווה מקולקל, הוא גם סוג של נרטיב, פרשנות למצב קיומי. אני מכיר כמה אנשים שאבדה להם תחושת הזמן באופן ממשי, בשל פגיעה נוירולוגית למשל, ולרוב המצב הזה אינו מלווה בתחושת חופש, אלא בתחושת חרדה, תלישות וחוסר זהות, מה שמגביר את הצורך בריטואלים כעוגנים ומפצים על החסר בתחושת הזמן.
השבמחקאומר אף זאת שאם אני מכיר את עברי ומכיר בו כחלק מההוויה שלי, אז הוויה שלי שלמה יותר....
העבר חשוב לעתיד, ולמי שיודע מה הוא היה ולאן ילך (הרמב"ם)
השבמחקלפעמים אני חושב שרק מפני שאנחנו חיים בזמן הזה מגיע לנו להגיע לגן עדן. הכול מקולקל
השבמחקאהבתי את המשפט הזה. אמונות העבר וטירופי ההווה. ולהפך
תודה. אתה כותב יופי. הספרים שאתה קורא מזכירים לי את הספרים שביתי קוראת, לא תמיד אני מבינה את כל הפסקאות...
השבמחקהעבר מאפשר למידה, שהרי אין טוב ואין רע, יש רק את מה שקורה, נמצא...
הזמן הוא תעתוע, אשליה, איזור נוחות המאפשר מנוחה, אך אל לנו לשכוח, הלאה, את התנועה...
תודה על הפוסט המרתק!
השבמחקחבל שלא שמתי לב לספר כאשר הוא ראה אור. אנסה להשיגו בחנויות למשומשים.