גברים, עלובי החיים

עטיפת הכריכה הרכה של The Ask מציגה דמות שעונה על גלובוס ענק, מגלגלת אותו במעלה הר, מעין שילוב בין סיפורי המיתולוגיות של אטלס ושל סיזיפוס (ניסיון של מעצבי הספר לתאר את הקללה הכפולה שהוטלה על גיבור הספר, מיילו ברק?)

כל מי שמכיר אותי יודע כמה אהובה עליי דמותו של אטלס. אך זו לא הסיבה שרכשתי, וכעת גם קראתי את הספר. למעשה אני לא זוכר בדיוק מה הביא אותי לרכוש את הספר, בגרסת כריכה קשה, עם עטיפה שונה לגמרי, לפני למעלה מחצי שנה (כנראה היתה זו כתבת השבח שכתב הסופר הבריטי ג'ף דייר על הרומן בעיתון הגרדיאן.) אולי זו גם הסיבה שהייתי פתוח, עד לרגע קריאת הדפים הראשונים של הרומן, שהוא נכתב ע"י סופר אנגלי. אך לא כך הדברים..


The Ask הוא הרומן השלישי של הסופר האמריקאי (ויהודי?) סם ליפסייט (ליפסייט כתב גם קובץ סיפורים קצרים בשם Venus Drive). אל התודעה שלי (וגם של האנגלים, כך נדמה לי) הוא פרץ עם הרומן האחרון שלו. לקח לי קצת זמן להגיע לספר, אך הנה סיימתי לקרוא אותו והתפניתי לספר לכם על חוויית הקריאה.

The Ask הוא מסוג הספרים שאני נוטה לקרוא עד כ30 עד 40 עמודים לפני הסוף, ואז לעזוב. למעשה, מעטים הם הספרים שאני קורא עד הסוף, עד העמוד האחרון והמילה האחרונה. זה לא שממש חשוב לדעת מה קורה בסוף..

***

?How can a life so miserable be so funny

גברים אידיוטים (באנגלית זה נשמע יותר טוב, Men are idiots). אנחנו מסתובבים חצי מהזמן עם תחושת אשם מהולה בגאווה עקרה. חצי מתפישת המציאות שלנו (אצל חלק מאיתנו אפילו יותר מחצי) מורכבת מעולם דמיוני, מחשבות מיותרות, הגיגים על סף הפראנויה, תיאוריות קונספירציה: ׳רודפים אותנו!׳, או שמא אנחנו הרודפים? שום דבר כבר לא ברור..


הפיתרון? הומור שחור והרבה רחמים עצמיים.

בעוד כמה מאות שנים (בהנחה שהאנושות תשרוד עד אז) יגדירו היסטוריונים, סוציולוגים וחוקרי ספרות את מיטב האמנות של המאה העשרים בואכה העשרים-ואחת, כעדות לנפילת האדם (Mankind), וביתר דיוק לנפילת הגבר (Man). ספרו של ליפסייט הוא דוגמא (נוספת, ומשעשעת, יש לומר) לספרות מהסוג הזה.

מיילו ברק נמצא בנקודת מפנה: אמן כושל בסוף העשור הרביעי לחייו, הוא מפוטר ממקום עבודתו באוניברסיטת ניו-יורקית שהוא מכנה בציניות Mediocre University, שם עבד כסוכן במחלקה מיוחדת המחזרת אחר תורמים פוטנציאליים (ניתן לדמיין בקלות שקיימת מחלקה דומה באחת לזו המתוארת בספרו של ליפסייט באחת מאוניברסיטאות ארצנו. ת"א, למשל..).


הסיבה לפיטוריו של מיילו: חוסר יעילותו בחיזור אחרי תורמים (ע"ע Asks) ובשידולם לפתוח את הכיס ולתת (ע"ע The Give).


מיילו איננו משלה את עצמו. הוא מודע היטב לתפקיד שהוא ממלא בכשל המערכות שמאפיין את חייו:

Everything went off, went bad, or so I told myself, though I knew my crucial role in the spoilage

זה אינו הכישלון היחיד בחייו של מיילו. על הכשל הראשון, כמו במקרים רבים בחיים, משלמים גם חיי הנישואים שלו עם אשתו, מורה, ואבהותו לברני בן הארבע (צרות אוהבות להגיע בצרורות..):

Child care was like everything else. You got what you paid for, and your child paid for what you could not pay for

ובמקום אחר..

These poor kids, they gleaned these terms at random, overheard them from afternoon TV, dinner chat. Or else the language of pathology was affixed to them by some shrink Mengele eager to stuff them with Ritalin and Zoloft

מה שמוביל את מיילו, באקט ארס-פואטי, להכריז:

If I were the protagonist of a book or a movie, it would be hard to like me, to identify with me

האפשרות לתיקון בכל זאת צריכה לבוא מאיפהשהו, ואכן במהרה מיילו נקרא חזרה למקום עבודתו כדי לעבוד על Ask גדול במיוחד (ומכאן שם הספר, THE Ask), חבר לשעבר בשם פָּארדי עימו חלק מיילו את ספסל הלימודים בימי הקולג' העליזים, ושבמרוצת השנים הפך למולטימיליונר בזכות מיזם אינטרנטי שמזכיר את יוטיוב.


אלא שפָּארדי איננו הממזר המאושר שהיינו מצפים שיהיה (עשירים לא תמיד מאושרים..) והמפגש עימו מנער את מיילו ומחזיר אותו לדרך הישר..



מה שמוביל אותנו למסקנה הבלתי-נמנעת שיש בספר הזה גם מסר חיובי: מכל כישלון, מכל נפילה - יש דרך חזרה, כפי שמעיד הקטע הזה מתוך ריאיון שנערך עם ליפסייט עצמו..