הנקמה תרפא את ידינו

מנקמתנו סם מרפא נעשה

בו ירפא כאב זה האנוש.

מקבת, שקספיר


יצר הנקמה, כמו יצר ההרג, הוא אחד הדחפים האנושיים הראשוניים ביותר ('הקם להורגך, השקם להורגו'). אם כדי לתקן עוול, אם כדי להשיב מנה אפים - הנקמה היא פתרון לשאלה ללא מענה..


הנקמה היא גם המניע המרכזי של העלילה בספרו של ג'רארד דונובן, ג'וליוס וינסום. 


גיבור הספר, ששמו כשם הרומן הקצר הזה, חי לבדו בבקתה קטנה בלב יער, באזור הררי ומושלג במשך רוב ימות השנה, במדינת מיין שבצפון ארצות הברית, סמוך לגבול הקנדי. זוהי בדידות מבְּחִירָה, וג'וליוס נהנה ממנה בזכות 3,282 הספרים שירש מאביו, ושמעטרים את כל קירות הבקתה, ספרים המשמשים כמו חומה של מגן מפני העולם החיצוני. 


זהו עולם של קָצֶה, אַגָּדִי ממש, שלעיתים רחוקות מופרת שלוותו: 


הבקתה מתמזגת ביער, או היער בבקתה. רגע אחד אתה בחורש, דורך על ענף, והצעד הבא כבר מביא אותך למרפסת הטבעית, ואתה צריך להיזהר. גברים רבים שחיים ביער הזה לא יכולים לחיות בשום מקום אחר: הם חיים לבדם ורגישים מאוד לכל פגיעה שאתה עלול לפגוע בהם, רצוי לשמור על נימוסים, ומוטב בכלל לא לומר כלום. הם באים צפונה ומחכים שהחיים יחלפו, או שהיו כאן מלכתחילה ונשארו מאותה סיבה. גברים כאלה גרים בקצה כל השבילים הארוכים בעולם וכשהם מגיעים למקום כזה כבר נגמרו להם כל האזורים שהם לא יכולים לחיות בהם. אין להם ברירה אלא לבנות, והם מתרחקים ככל יכולתם מהדרך הראשית אפילו פה, בצל העמוק, של העצים. 

מעשה קטן בקצה יער בסוף העולם

את השלווה השברירית הזו שובר באחת מעשה נְבָלָה: הובס, כלבו של ג'וליוס, נורה על ידי אחד הציידים הפוקדים את ההרים המושלגים בתחילת כל חורף, בסוף עונת הציד.

ההרג הזה מסמן לא רק את הפרת השלווה בה חי ג'וליוס אלא גם את מות היופי, את מות הטוֹב:

יש מעט יופי בעולם, חשבתי, ובני האדם, במיטבם, מעניקים לו מעט. מה שהיה, הוא העניק לי.

הובס, מזכרת מן הרומן הקצר שניהל ג'וליוס עם קלייר, מקומית שיצאה יום אחד מן היער הישר אל זרועותיו של גיבורנו, הוא סמל לאהבה שאינה תלויה בדבר, ועל-כן היא אהבת אמת: 

אילו ניתן למדוד בדידות, אני מניח שאפשר היה למדוד אותה באופן שבו הייתי מאושר לראות אותה למרות שהייתי מאושר ממילא. עכשיו הייתי יותר ממאושר, משהו שלא היו לי מילים לתאר, כל החברה הזאת בחיי פתאום.

קלייר נעלמת כלעומת שהופיעה ומותירה אחריה את הובס הכלבלב. ג'וליוס, שהתרגל לחיות לבדו, מפתח סוג של תלות בכלב, שהופך לידידו הטוב ביותר, ועֵד לקיומו הבודד:

אחרי שהיא עזבה אותי התרגלתי לאהוב ת הכלב הזה. הוא תמיד קיבל את פני כשחזרתי הביתה. עד סוף הקיץ הוא רץ ממקומו בערמת העצים החמימה, מהטיולים שלו ביער, שאליו היה הולך כדי להיות לבד או מכל סיבה שדוחפת אותם לשם, רץ לראות אותי כשחזרתי מעבודת הגננות, רץ לקבל את פני כשהייתי שמח, רץ לקבל את פני כשהייתי אומלל, רץ לקבל את פני כשהייתי פזור נפש, מטושטש, מהורהר. [...] כלבים יודעים רק נאמנות ומוצאים את חייהם הפרטיים בתוכה.

הרֵיק הנורא שמותיר אחריו הובס נהפך לבלתי נסבל, וג'וליוס חייב למלא את הריקנות הזו במעשה שישיב משמעות לחייו:

לא חיכיתי לכלום, וכלום לא בא. קרח עמוק התגנב ללבי. חשתי אותו משתכן שם ומאלחש את המסתמים ומשקיט את הרוח שנשבה ברוחי, שמעתי אותו מתיישב על עצמותי ונושף שקט אל החללים השבירים, אל כל מה שהתרסק. ברגע ההוא ידע לבי את שלוות הקור. ויתרתי על ידידי, ומשמורת הלילה נשלמה, כי רק רוחו עוד תבוא אלי אי-פעם.

המחאה על מותו של הובס, אם כן, כמוה כזעקה ראשונית, קריאה של מחאה על עוולה שאיננה נתפשת, ושאין לה מקום בעולמנו: 

יש אנשים שיירו בכל דבר, בכל דבר שזז בעולם, בכל מה שעף, זוחל או שוחה, בכל החי, הפרוותי, המנוצה, הגדול, הקטן, השמנמנן או הכחוש [...] יש אנשים שחייבים לגרום כאב לאחרים כדי להרגיש פחות כאב בעצמם.

והמַעֲנֶה על כאב מוכרח להיות עוד כאב:

לקצור, מונח הציד הזה, התאים יותר ליבולי שדה ולא נשמע כמעשה רע בכלל, וזה באמת מה שעשיתי. לתפוס אותם במקום שהם לא מצפים לכך, הרי זה העניין בציד, זאת אמנות הציד, לא? אתה מסתתר ונותן להם מה שמגיע להם. 

ג'וליוס מודע לכך שהנקמה לא תשיב אליו את ידידו, אך כמו שהציטוט לעיל, המובא מתוך המחזה מקבת לשייקספיר מעיד, הנקמה הופכת לסיבה ולמסובב. מרגע שהתמסר לה, היא עולם משל עצמה והאדם נעשה לה עָבַד:

מזמן האמנתי שהקבר הוא הסוף שלנו, ולולא חשבתי כך אולי הייתי משלים עם ההריגה של הובס ונותן לה משמעות בסיפור גדול יותר. אבל הוא היה אבן, הוא היה דומם יותר מאבן, כי אפילו אבן זזה בסופו של דבר מבעיטה או מפגעי מזג האוןיר או מצמיג של מכונית, והוא שכב עטוף עפר שבעה מטרים מהבקתה, לא שומע כלום, לא רואה כלום, לא טועם כלום, ושום דבר לא אצור בו. שבעת המטרים האלה היו יכולים להיות גם היקום כולו, זה לא שינה כלום לו או לי. והוא היה מת בעליל [...] לא התכוונתי לעבור על זה בשתיקה.

***

יצר הנקם כמו מובן מאליו. אולם במקום לבחור בנראטיב הכמעט מתבקש של רומן בלשי (גיבור הספר תר אחר סימנים ורמזים עד שהוא מגלה מי ביצע את העבירה ומענישו), דונובן רוקח עבורנו רומן פסיכולוגי עטיר דימיון אשר, ממש כמו יצר הנקמה, מציג את הצדדים הלא שכלתניים, והלא שפויים המניעים לעיתים קרובות החלטות שאנו לוקחים.

זאת ועוד, ייחודו של הרומן הזה ביכולתו המקורית של דונובן לעורר בקוראיו אהדה כלפי גיבורו, שאף על פי שמעשיו הופכים עם הקריאה לבלתי נסבלים ממש כמו האקט שהוליד אותם, ג'וליוס עצמו נותר במשך כל העלילה ועד לסופה דמות אנושית שכאבה הוא כאב-כל-אדם, והתשובה הוא מעניק לה - התשובה היחידה שמתקבלת על הדעת..

ולסיום תהייה: האם זהו מקרה שכלבו של ג'וליוס קרוי על שם תומאס הובס, שהציג את ההיסטוריה האנושית כהיסטוריה של מאבק סביב הישרדות וצבירת כוח? ומה ביקש דונובן לומר כשהרג את הכלב הובס כבר בתחילת הרומן, כמו כדי להפר את ה'אידיליה' של הפילוסוף הבריטי?