השנה האנגלית שלי, או 'המוות איננו מחוסר עבודה'

מבול של ספרים אנגליים (טוב נו, מטר קל) שטף אותי לאחרונה. מאז תחילת השנה האזרחית יצא לי לקרוא מספר לא מבוטל של ספרים מאת סופרים אנגלים. 

למעשה, אם נוציא את הלקטורות שאני קורא בצרפתית, יוצא שרוב הספרים שקראתי עד כה השנה הם פרי עטם של בני הממלכה המאוחדת.

התחלתי את השנה עם BUT BEAUTIFUL מאת ג'ף דייר. את פברואר הקריר והאפור העברתי עם ההומור השחור של הווארד ג'ייקובסון (ספרו שאלת פינקלר זיכה אותו בפרס הבוקר לשנת 2010) והמשכתי עם PATIENT המורבידי ועגמומי (ספוילר, יש גם נקודת אור!) של בן וואט, סולן להקת Everything but the Girl.

את חג האביב ביליתי עם Boxer, Beetle של נד באומן, ומאי הוקדש למתמודד אחר לפרס הבוקר, ראוי יותר מהזוכה, C מאת תום מקארתי (מקארתי עצמו הכריז לאחרונה כי "מעולם לא קרא ספר שהשתתף בתחרות הבוקר")!

את הקיץ פתחתי עם ספרון קטן וחביב של אלן בנט בשם SMUT, ביולי ביליתי שבוע-שבועיים עם ספרו של אנדרו אוהגן על מאף הכלבלב, ובאוגוסט חזרתי עשרים שנים אחורה בזמן וקראתי את ספרו של איאן מקיואן, כלבים שחורים.

מה מושך אותי כל כך לסופרים אנגלים? מעל הכל השפה האנגלית, שהבריטים יודעים לעשות בה שימוש טוב הרבה יותר, לטעמי, מאחיהם (החורגים?) האמריקאים.

לאחרונה קראתי שני ספרים חדשים מאת סופרים אנגלים. האחד The Stranger's Child, הרומן החדש של אלן הולינגהרסט, זוכה פרס בוקר לשנת 2004, והשני Today, רומן בכורה מאת דייויד מילר.

פעמים רבות, לאורך הקריאה בספריהם של מילר והולינגהרסט, שאלתי את עצמי כמה שאלות קיומיות שעולות בוודאי במוחם של קוראים מידי כמה ספרים: מה בעצם רוצה הסופר לומר? איזה מסר הוא מנסה להעביר? מה מטרת הההסתעפויות השונות בעלילה? ומה כל זה קשור בעצם אליי?

התשובה שהשבתי לעצמי ברוב המקרים היתה די פשוטה: 'עזוב, זה עניין אנגלי פנימי!', אמרתי לעצמי בהחלטיות והמשכתי וקראתי ברומן של הולינגהרסט, עד לדפו האחרון (ויש לציין בהזמנות זו שהספר אורך ואורך לאורך 570 עמ', ואילו אני כבר התוודתי ביותר ממקום אחד על יראתי מספרים ארוכים.)

הרבה ציפיה קדמה לעב הכרס של הולינגהרסט. מאז שזכה ספרו 'קו היופי' (The Line of Beauty) בפרס הבוקר היוקרתי ב2004, חיכיתי יחד עם עשרות אלפי קוראים לספרו הבא.

קו היופי היה כתוב באנגלית מעט גבוהה אך עם זאת חיננית למדי, והצליח לתאר את הלך הרוח של שנות השמונים(עידן תאצ'ר, טרום התפרצות מגיפת האיידס שהנה נדמה כי נשכחה לגמרי) באנגליה המתחילה להתנער משמרניותה.

לא אגזים אם אומר שזה היה אחד הספרים המהנים והמעניינים שקראתי בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת.

שבע שנים אחר כך, מששמעתי שראה אור ספרו החדש, מיהרתי להזמין את The Stranger's Child (כמה בעייתי תרגום שם הספר! אם תבחר ב'ילדו' או 'בנו' של הזר, הרי שכבר גילית נדבך נסתר בעלילה, שהאנגלית, נטולת החיווי המיני, ממסכת כה בקלות.)

מלאכת האבל


הן ספרו של אלן הולינגהרסט, The Stranger's Child והן ספרו של דייויד מילר, Today, עוסקים באובדן, ביחסים המורכבים שממשיכים החיים לנהל עם המתים, ובמה שנותר מהמתים (ומהחיים) אחרי שהם עוזבים אותנו.

בStranger's Child המנוח הוא ססיל ולאנס, משורר, בן אצולה, ששיר שכתב בתחילת דרכו הספרותית סייע לדור שלם של בריטים להבנות את המיתוסים סביב רוח תקופתם (Zeitgeist) וסביב זהותם הלאומית. מרבית הספר - מלבד החלק הראשון המוקדש לידידותו האמיצה של ססיל עם ג'ורג' סוול, עימו למד בקמברידג', במהלך קיץ אחד בשנת 1913 - מוקדש לדמותו של ססיל, שמת בדמי ימיו זמן קצר אחרי אותו קיץ, במהלך מלחמת העולם הראשונה. במהלך ארבעת החלקים שבאים אחרי חלק זה, מנסים איש אחרי רעהו מן הדמויות שהכירו את ססיל, אהבוהו או קינאו בו, להחזיר את דמותו לחיים, אם באמצעות פרסום מכתביו ושיריו, או לבסוף בשחזור חייו בצורה של ביוגרפיה שערורייתית.

זהו ספר ארוך, שעלילתו נוטה לעיתים קרובות מאוד להתפתל ולהסתבך סביב עצמה. לא אלאה אתכם מידי עם הפרטים. אולם מעל הכל, אולי, עוסק הספר הזה במתים, ובחיים, החבים לעיתים קרובות למתים את חייהם:

Of course one indulged the dead, wrote off their debts; one forgave them as one lamented them

***

גם בספרו של דייויד מילר, הנעדר המרכזי מן העלילה הוא אדם בעל חשיבות ספרותית. מדובר בסופר ג'וזף קונרד. קונרד, שנולד בפולין, החל ללמוד אנגלית רק בעשור הרביעי לחייו. למעשה, אחרי הפולנית והצרפתית, שהיו שפתו הראשונה  והשניה, היתה האנגלית רק שפתו השלישית. עם זאת, את כל ספריו וסיפוריו הקצרים כתב באנגלית.

The dead are with us because we live so quickly and die so slowly

היום עוקב אחר שלושה ימים בשנת 1924: יומו הלפני אחרון של קונרד, יום מותו, והיום שלאחר מותו, בו מתקיימת הלווייתו של הסופר. נקודת המבט נעה כמו מצלמה סביב הדמויות המלוות את קונרד אל העולם הבא; המשרתים בביתו שבעיירה קנטרברי שבקנט, העוזרת האישית שלו ('המזכירה') ליליאן, חברו הטוב העיתונאי קרל, בניו ג'ון ובוריס ואשתו ג'סי ג'ורג'.

ההתמודדות האישית של כ"א מהדמויות הללו עם ההיעדרות הגדולה הנכפית עליהם ניצבת במרכז הנובלה הקצרה הזו (כ176 עמודים). כ"א מהדמויות הנ"ל חווה את מותו של הסופר הנערץ  כהתרוקנות. ללא המת, מקבלים החיים משמעות שונה:

There was nothing to say and he had never had that feeling, of utter vacancy of expression. There was a strange feeling of silence, of nothing in the world, not even the rain - nothing: nothing but a vast, hushed emptiness

ובמקום אחר:

John felt no loss, simply absence, shapeless, soundless nothing

והנה כך חווה ליליאן את היעלמותו של מעסיקה ואת החור הגדול שהיעדרותו השאירה בחייה:

No light, no sound, now, no thing, - nothing. There is nothing in this world, nothing, nothing more in the world to write about, nothing

הריקנות שמותיר אחריו המת נהפכת לנוכחות גדולה מנשוא

Absence so much more present then presence

***

מכל הנ"ל ניתן להבין שהספרים הנ"ל, וספרו של דייויד מילר בפרט, הינם מן הסוג המורבידי למהדרין. ואכן, תהיה זו עגמימות בלתי הולמת לחתום שנת קריאה של סופרים אנגלים עם ספרים שמקדישים כ"כ הרבה ממהותם ומסיבת קיומם (ה Raison d'être שלהם) לאחד הצדדים הפחות נעימים של החיים.

על אף שהפוסטים הבאים שבכוונתי לפרסם (על ספרו של פיליפ רות, The Humbling ועל ספרו של ט'גו קול, Open City) עלולים להעמיק את התחושה שלא מדובר במקרה בלבד, אלא במגמה של ממש בהרגלי הקריאה שלי, אשתדל לתקן את הנטייה האובדנית הזו שהקריאה לעיתים מדרדרת אותנו אל  סיפיה (הרי אין בדידות גדולה יותר מזו הנחווית בשעת הקריאה..) בקריאה של סופרים בריטיים אחרים, שנוטים לראות בחיים יותר מרצף מילים המוביל לסוף. 

אם כן, לחיי הקריאות שבדרך!