כמה מילים על הרומן

כמה מילים על הרומן, מפי ז'יל דלז ופליקס גואטרי, מתוך מהי פילוסופיה.


על הרומן

אנשים רבים סבורים שאפשר ליצור רומן באמצעות תפיסותינו ורגשותינו, באמצעות זיכרונותינו או ארכיבינו, באמצעות המסעות והפנטזיות שלנו, באמצעות ילדינו והורינו, הדמויות המעניינות שהזדמן לנו לפגוש ובעיקר הדמות המעניינת שאנו מהווים בעצמנו (מי אינו כזה?), ולבסוף באמצעות דעותינו כדי להדק את הכול. יש המסתמכים בעת הצורך על סופרים דגולים שלא סיפרו אלא את סיפור חייהם...


סופר דגול הוא בראש ובראשונה אמן הממציא מורגשים בלתי ידועים או בלתי מוכרים ומוציא אותם לאור בבחינת התהוותן של דמויותיו.



כיצד נולד רומן?
 
מטרת האמנות, באמצעות החומר, היא לשחרר את הנתפס מתפיסות האובייקט וממצביו של סובייקט תופס, לשחרר את המורגש מן הרגשות כמעבר ממצב אחד למשנהו: לחלץ גוש של תחושות, ישות טהורה של תחושה. לשם כך נדרשת מֶתוֹדָה, המשתנָה ממחבר אחד למשנהו ונוטלת חלק ביצירה

[...]

חומריו הייחודיים של הסופר הם המילים והתחביר, התחביר הנברא הצץ בהכרח ביצירתו ומתגלגל לתחושה. ברור שלשם נטישת התפיסות הנחוות אין די בזיכרון, המזמן אך ורק תפיסות ישנות, וגם לא בזיכרון הבלתי-רצוני המוסיף את ההיזכרות כגורם משמר של ההווה. הזיכרון מעורב אך מעט באמנות (אף ובעיקר אצל פרוסט). אכן, כל יצירת אמנות היא מונומנט, אך כאן המונומנט אינו מה שמנציח את העבר אלא גוש של תחושות עכשוויות, שאינן חבות את שימורן העצמי אלא לעצמן ושמעניקות לאירוע את התרכובת המהללת אותו.
המעשה של המונומנט אינו הזיכרון אלא הבדיה. איננו כותבים בעזרתם של זיכרונות ילדות, אלא על ידי גושי ילדות, שהם היעשויות-ילד של ההווה.


[...]


אין לבדיה היוצרת כל קשר לזיכרון, אפילו הוא מוגבר, ואף לא לפנטזיה. למעשה, האמן – לרבות הסופר – חורג ממצבי התפיסה וממעברי הרגש של הנחווה. הוא חוזה, הוא מתהווה.


[...]

הסופר משתמש במילים, אך הוא עושה זאת תוך כדי יצירתו של תחביר המגלגל אותן לתחושה וגורם ללשון השגורה לגמגם, לרעוד, לזעוק או אף לשיר: זהו הסגנון, ה"נימה", זוהי שפת התחושות, או הלשון הזרה בתוך הלשון המעוררת עַם לעתיד לבוא [...] הסופר מעקם את השפה, מרטיט אותה, לופת אותה, בוצע אותה, כדי לשחרר את הנתפס מן התפיסות, את המורגש מן הרגשות, את התחושה מן הדעה – לטובתו, יש לקוות, של העם החסר עדיין. 


[...]

מלוויל אמר שרומן כולל אינסוף דמויות מעניינות אך דימוי מקורי אחד בלבד, כמו השמש היחידה בקונסטלציה של יקום, כמו ראשית הדברים, או כמו המגדלור המחלץ מן האפלה עולם נסתר [...] אין לדימויים כל קשר לדמיון או לרטוריקה, אך הם התנאי שעל פיו האמנויות יוצרות מורגשים של אבן ושל מתכת, של חבלים ושל רוח, של קו ושל צבע, על פני מישור הקומפוזיציה של יקום. 

***

הסופר כמבקר

ביקורת מחייבת מושגים חדשים (על אודות הדבר המבוקר), ממש כמו היצירה החיובית ביותר. קווי המתאר של המושגים חייבים להיות בלתי סדירים – הם נוצקים בתבנית החומר החי שלהם. מהו דבר בלתי מעניין מטבעו? האם המושגים הרופפים, מה שניטשה כינה בשם "שרבוטי המושגים הנזילים וחסרי הצורה" – או להפך, המושגים הסדירים מדי, המאובנים, שהצטמקו לכלל שלד? מבחינה זו, המושגים האוניברסליים ביותר, אלה המוצגים כצורות או כערכים נצחיים, הם המושגים הכחושים ביותר, הכי פחות מעניינים. איננו עושים שום דבר חיובי, גם לא בתחומי הביקורת וההיסטוריה, כאשר אנו מסתפקים בנפנוף במושגים ישנים, מן המוכן, כמו שלדים שנועדו להרתיע כל יצירה.

[...]

אלה שמבקרים בלי ליצור, שמסתפקים בהגנה על המתפוגג בלי לדעת כיצד לתת לו את הכוחות החיוניים לחזרתו לחיים, אלה הם הרעה החולה של הפילוסופיה. כל המתדיינים הללו, כל המְתקשרים הללו, מוּנעים מכוחה של טינה. הם מדברים רק על עצמם בשעה שהם מעמתים בין הכללות נבובות.