In absentia

אל ספרו של ג'ון ויליאמס, סטונר (ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים, אני קראתי את הספר באנגלית) הגעתי עם מטען לא מבוטל של ציפיות, שהוזנו ברובם ע"י ביקורות נלהבות שקראתי על הרומן, הן בארץ והן בחו"ל.

הספר ראה אור במקור בארה"ב בשנת 1965, אך זכה להצלחה ולהכרה עולמית רק כשפורסם מחדש ב2007 ע"י הNew York Review Books Classics) NYRB). במרכז הספר ויליאם סטונר, בנם של איכרים קשיי יום, שמהלך החיים שכמו הוכתב עבורו מראש (עבודת האדמה הבלתי נגמרת) משנה לפתע את סדרו כשאביו מציע לו ללכת לקולג' כדי להשתלם בלימודי אגרונומיה. סטונר הצעיר מגלה במקרה את חדוות הספרות ומחליט לשנות את תחום התמחותו. בתום חוק לימודיו, סטונר, שניקשר בינתיים לחיי האקדמיה, מחליט להמשיך וללמוד, ולהתמחות בתחום הספרות הימי-ביניימית והשפעתה על ספרות הרנסנס. על אף שיש בדביקותו בתחום מחקר זה מן האדיקות, ניכר שסטונר רואה באקדמיה מקום מפלט מן העולם, בית מחסה ולא חממה ליצירתיות, כפי שרבים אולי יראו בה.

יש הרבה מהמלומד הימי-ביניימי בסטונר. כמו הנזיר השוקד על כתבי הקודש או על כתבי הפילוסופים מן העת העתיקה, כך גם סטונר מתבודד במשך רוב ימי חייו עם ספריו, שוקד בהם עד כלות עיניו.

אך מה מניע את סטונר? קשה לדבר כאן על תשוקה, מוטב לומר שליחות.

אכן, לא מעט מן הפטאליזם, או שמא הדטרמיניזם, המאפיין את המחשבת הימי-ביניימית דובק בדמותו של סטונר:

He had no friends, and for the first time in his life he became aware of loneliness. Sometimes, in his attic room at night, he would look up from a book he was reading and gaze in the dark corners of his room, where the lamplight flickered against the shadows. If he stared long and intently, the darkness gathered into a light, which took the insubstantial shape of what he had been reading. And he would feel that he was out of time [...] The past gathered out of the darkness where it stayed, and the dead raised themselves to live...

הציטוט הנ"ל אופייני לאווירת הנכאים השוררת לאורך רוב הרומן סטונר, אולם יש בה גם רמיזה להשפעתו של סופר אחר על כתיבתו של ג'ון ויליאמס. לאורך הקריאה ברומן זה ניכר הדימיון הרב בין ויליאם סטונר ובין דמות ספרותית אחרת, מר ג'יימס דאפי, גיבור מקרה מצער שמופיע בקובץ הסיפורים 'דבלינאים' מאת ג'יימס ג'ויס (הספר ראה אור בתרגום מחודש בהוצאת עם-עובד ב2009. הציטוטים שאביא כאן הם מהטקסט האנגלי. עם הקוראים סליחה). 

הקורא הקשוב יימצא ברומן של ויליאמס הדים ברורים ליצירתו של ג'יימס ג'ויס, ובמיוחד לסיפור המתים שחותם את ה'דבלינאים', אך נדמה שויליאמס חלק בספרו מחוות נוספות לסופר האירי..

הנה כך מתאר ג'ויס את ג'יימס דאפי:

He lived at a little distance from his body, regarding his own acts with doubtful side-glasses. He had an odd autobiographical habit which led him to compose in his mind from time to time a short sentence about himself containing a subject in the third person and a predicate in the past tense.

ואילו אצל ויליאמס, גם סטונר ניחן ביכולת לבחון את עצמו מהצד, מרוחק מעצמו:

He observed himself as if he were an oddly familiar stranger doing the oddly familiar things that he had to do.

ובמידה לא מבוטלת של ביטול עצמי:

He thought of himself as a faintly ludicrous figure, one in whom no one would take an interest other than impersonal.

בקריצה אל הקורא ג'ויס מוסיף וכותב:

Mr. Duffy abhorred anything which betokened physical or mental disorder. A medival doctor would have called him saturnine.

שבנו אל איש ימי הבינים, אם כן.

סטונר הוא אדם חסר ייחוד. הוא מקבל את הגורל שנגזר עליו ממעל מרצון, וכמעט שאיננו מפגין התנגדות כלשהי להלכי הרוח של תקופתו (המלחמה, הנורמות החברתיות המגבילות, וכב'.) את מסלול חייו הטראגי ניתן היה בהחלט לסיכם בכמה שורות, או לכל היותר בכמה עמודים. הנה, כבר בשורות הפתיחה מסכם המספר את מהלך חייו של גיבור ספרו בפסקה או שתיים ומזהיר את הקורא:

An occasional student who comes upon the name may wonder idly who William Stoner was, but he seldom pursues his curiosity beyond a casual question. Stoner’s colleagues, who held him in no particular esteem when he was alive, speak of him rarely now; to the older ones, his name is a reminder of the end that awaits them all, and to the younger ones it is merely a sound which evokes no sense of the past and no identity with which they can associate themselves or their careers.

carpe diem? ("נצל את היום") או memento mori? ("זכור את המוות")? לאורך הקריאה בסטונר נדמה שמדובר במשל בלבד, כאילו סיפור חייו של סטונר הוא מצבה, אנדרטה לסכוליסט הימי ביניימי, למלומד הבדלן שהציב את הידע כאתגר לפניו.

יש כמובן משהו פשטני מאוד, טראגי ממש, בניסיון הבלתי אפשרי הזה, לצמצם חיי אדם לכדי יצירה, ספר או סרט. לגמד מהלך חיים שלם לכדי כמה פרקים הנמסרים כממעוף ציפור ע״י מספר כל יודע, ובכך גם חולשתו של הספר, לטעמי. וכל זאת מבלי לומר מילה על הייצוג הבעייתי מאוד של נשים ברומן..