פשיטת רגל

ז׳ורז׳ פרק עמד במחזהו העלאה במשכורת (ראה אור בעברית בהוצאת רסלינג) על פאן התיאטרלי הטמון במעמד המעורר בעתה: מעביד-עובד.

מעמד זה ניצב גם במרכז ספרו של הסופר הארגנטינאי אניבל חרקובסקי, העבודה (ראה אור לאחרונה בהוצאת כרמל בסדרת הספרים "אלדורדו" לסיפורת לטינו-אמריקנית. תרגמה מספרדית: פרידה פרס-דניאלי), העוקב אחר מספר דמויות העושות הכול כדי לשרוד את המשבר הכלכלי החריף שפקד את ארגנטינה בשנת 2001.

בני אדם דומים זה לזה ומה שנאמר על אחד מהם עשוי להיאמר לא אחת על האחרים. 

על אף שהוא עוסק בקורותיהן של כמה דמויות שונות, נקודת המבט בספרו של חרקובסקי היא אחידה והיא נמסרת מנקודת ראותו של המספר, גבר צעיר שמוסר תחילה את סיפורה של דיאנה, אישה בשנות העשרים של חייה שמוצאת את עצמה עם מות אביה ללא בית וללא משפחה. המשבר הכלכלי אף מחריף את מצבה והיא בקושי מצליחה להתקיים מהכסף המועט שנותר לה אחרי שנושים עיקלו את בית הוריה ואת חנות הלבנים שניהל אביה במשך כמה עשורים. היא מחפשת נואשות עבודה במשך קרוב לשנה, עד שהיא סופסוף מוצאת עבודה כמזכירה בחברה גדולה.

בלב השממה התרבותית שיש אנשים שמעדיפים לכנותה בשם החמקמק 'עבודה', או 'קריירה', דיאנה מעמידה מבחר הצגות כדי להנעים את זמנו של הבוס שלה ולשמש לו להשראה. מדובר בקטעים תיאטרליים קצרים שתוכננו בקפידה מראש, או שמא Numbers באנגלית, על הדו משמעות הטמונה במילה הזו..

הדמות השניה ברומן היא זו של המספר עצמו, סופר שהואשם בזימה ונאלץ לעבוד בתיאטרון בורלסקה כדי להתפרנס. בזמנו החופשי הוא עוקב אחרי דיאנה ואחר הנעשה במקום עבודתה.

העיסוק האובססיבי בפרטים אינטימיים מחייה האישיים והמקצועיים של דיאנה עשוי ללמד את הקורא משהו על יצר המציצנות שלו-עצמו, אולם הקורא איננו המציץ היחיד, שכן גם המספר שלנו צופה מן הצד ומודה היטב לכל ההתרחשויות בחייה של דיאנה, מעין הודאה של הסופר ביצר המציצני הכרוך בכתיבה.  

המופע שמעלה דיאנה עבור הבוס שלה בחלקו הראשון של הספר מוצאת מקבילה מדוייקת בחלקו השני, העוסק כאמור בעולם הבורלסקה:

לעולם לא מתקנים את המושבים באולם וגם לא את הכיסאות [...] בדיוק כמו שלא מתקנים את הפנסים ואת הזרקורים או את יריעות המסך, כי הכולמתבלה באיטיות., בצורה בלי מורגשת, עד שיום אחד מפסיקים להשתמש בחפץ הבלוי. רק לעיתים רחוקות מאוד עוזב בדרן ובמקומו בא בדרן אחר המספר בדיוק אותן בדיחות. עם הגיען לגיל מסוים הבנות פורשות ודי פשוט למצוא מחליפה שתלבש את התלבושות, תנעל את הנעליים ותחבוש את הפיאות שהמחליפה מוצאת בחדרי ההלבשה, ותציג את הקטעים שברפטואר, כך שקיימת התחושה שצופים תמיד בלהקת בלט אלמותית. בלהקה תימצא תמיד רק ג'ינג'ית אחת. לאחת הרקדניות תהיה צלקת של ניתוח קיסרי בבטן. בזמן ההצגה אחת תמעד על הבמה, ולאחרת יציעו נישואין בצעקות מתוך מעמקי האולם העכור.

על אף הזילות הברורה שבמעמד זה, המספר מוצא אלמנטים של פואטיות במופעי הבורלסקה שמעלות הבנות ואף מעלה על הכתב או מדמיין מבחר ליבריות, אותן הוא כותב במיוחד עבור הרקדניות המתערטלות.

במופע הבורלסקה, מיטשטשות זהויותיהן האינדיבידואליות של הנשים עד שהן נהפכות לבליל אחד של נשיות גסה:

ענני האור הכבד והאפרורי, הפיאות, האיפור המוגזם, התלבושות שמעבר להבדלים ההתחלתיים מסתיימות בסופו של דבר בצמד בסיסי של תחתונים וחזייה, ובעיקר התבנית הקשיחה של העלילות שתמיד תמיד מוליכה את מבטי הקהל אל המרכז המרתק של הערווה, כל אלה גורמים למצבין שנוטים למוסס את זהותן של הבנות על מזבח אבות הטיפוס שדאגו לשמור - ועדיין שומרים - על האשליה של הבורלסקה, ועל כן, נחל מהצגת הבכורה שלהן, הבנות נכללות בתוך איזה אידיאל נצחי, מעבר לאנושי, ובדימיון של הגברים ובזיכרונם הן נהפכות ל"בלונדה", ל"הכי צעירה", ל"הכי גבוהה".

***

הדמויות בספרו של חרקובסקי, לבלי יוצא מן הכלל, הן כולן אנשים שירדו מגדולה לכדי אשפתות: רקדנית בלט שהפכה לסוג של חשפנית, בן של רופא שהפך מאמרגן למנהל תיאטרון בורלסקה זול, וסופר שהפך לשוליה באותו מוסד מפוקפק. לא רק המדינה היא שירדה מנכסיה, אלא גם אזרחיה איבדו מערכם העצמי ונאלצו לעשות בחייהם פשרות שאף לא העלו על הדימיון כמה שנים לפני פרוץ המשבר הכלכלי. אומה שלמה שבתוך שנים מעטות התמוטטה בגלל האבטלה והעוני, מכנה אותם חרקובסקי, כל אלה שהמציאות השפילה.

מחיפוש קצר שערכתי ברחבי האינטרנט גיליתי שאניבל חרקובסקי איננו מוכר מידי מחוץ לגבולות ארצו, או לקוראים ששפת אימם איננה ספרדית. בהקשר זה פרי מלאכתם של עורכי סדרת אלדורדו, ינון קחטן ואוריאל קון, אף גדול יותר משום שהצליחו להגיש לקורא הישראלי יצירה שלא סביר שהיה נתקל בה אלנלא תיווכם הישיר. ועל כך בלבד, כמו שנאמר, קנו את עולמם.