ארכיטקטורה של אושר

"Fiction is experimentation; when it ceases to be that, it ceases to be fiction."

ג'ון צ'יוור בריאיון לThe Paris Review

לא לעיתים קרובות יוצא לי לקרוא ספר יוצא דופן.. למרבה הצער, לא נתקלים בספרים כמו אוסטרליץ, Open City או ג'וליוס וינסום כל יום. במרווחים שבין התגליות הספרותיות הללו (שכן יש למלא את הזמן בקריאה של משהו..) אני קורא ספרים רבים, בחיפוש אחר הספר שישאיר רושם..

בספרו של פטר שטאם, שבע שנים, נתקלתי מספר פעמים בשנה האחרונה, בשיטוטי בבלוגים ובאתרים ספרותיים אנגליים. לבסוף החלטתי לרכוש אותו באנגלית, ורק לאחר שהתחלתי לקרוא בו נודע לי שהספר ראה אור בעברית בשנה שעברה בהוצאת כנרת זמורה ביתן (ספר נוסף של שטאם, אגנס, ראה אור בהוצאת כרמל ב2001.) 

***

עליי להתוודות מראש שהכריכה של המהדורה האנגלית היא שחזרה ומשכה אותי לספרו של שטאם, וסביר בהחלט להניח שהיא זו שהכריעה את ההחלטה: לקנות או לא לקנות (בהקשר זה עליי לציין שעיצוב הכריכה העברית - על אף שבמבט ראשון הוא דומה מאוד לזה האנגלי - די מחוויר ביחס למהדורה האנגלית: בשתיהן אמנם מצולמת מיטה, אך משהו בכריכה העברית שטוח וסתמי, ואינו נאמן לגמרי לעלילת הרומן, לטעמי.)


במה עוסק שבע שנים, אם כן? 


אלכס הוא ארכיטקט מצליח הנשוי לסוניה, ארכיטקטית בעצמה. השניים הכירו עוד במהלך לימודיהם האקדמאים והתחתנו במהרה. אולם האידיליה שמספק הזיווג משמים הזה איננה מספיקה כדי להזין את עלילת הרומן, שכן האושר הוא דבר חמקמק, ולעיתים נדמה שהוא ממש כאן, בהישג יד. כאן נכנסת לתמונה איוונה, פולניה, קתולית אדוקה וקשת יום, בה מתאהב אלכס (נכון יותר לומר, מפתח אובססיה כלפיה).

***

Whatever the novels say, amour fou is an inferior form of love. If a cultivated person starts acting like a madman, that is humiliating and a sign of immaturity.

היחסים של אלכס ואיוונה, הנמתחים לאורך רוב שנות נישואיו עם סוניה, הם יחסי משיכה-דחייה. איוונה היא ההפך הגמור מסוניה היפה: אם יופיה של סוניה הוא האידיאל הארי, הרי שאיוונה, הפולניה, נטולת הרגש והמבע, היא גסה ובשרנית, ולא פעם אלכס מתאר אותה כחיה לא מבוייתת ופראית. אלכס אמנם אינו לוקח על עצמו את משימת 'אילופה' של איוונה, אולם הוא חש צורך עז לשוב ולכבוש אותה, ללא כל סיבה ברורה לעין: היא איננה יפה במיוחד, אין להם כל נושא שיחה משותף, ובניגוד לסוניה הרציונלית והמחושבת, היא מוצגת כיצור לא מפותח, ילדותי: 

She seemed to live in her own little world, not registering what was going on around her. 

אולם לכל התכונות שאוזכרו לעיל יש אפקט הפוך וסופן שהן מהלכות קסם על אלכס, שאינו יכול להשתחרר מאחיזתה של איוונה:

Her unconditional love for me, however purely random, drew me irresistibly to her and, by the same token, repulsed me the instant i was satisfied. Then I would feel the need to hurt her, as though that was my only way of breaking free [...] I had the feeling Ivona was giving herself to me, and I had absolute power over her, and could do whatever I liked with her. I felt utterly indifferent to her. I had nothing to lose and nothing to be afraid of.

ובמקום אחר, מאוחר יותר:

I couldn't claim she interested me as a human being, but I had gotten used to her, and no longer felt as aggressive toward her.

לעומת איוונה הנגישה ומתמסרת, סוניה נותרת לאורך הרומן בלתי-נגישה. היא אמנם נשואה לאלכס אך היא תמיד בתזוזה, הולכת ובאה, חסרת מנוחה:

There was something unapproachable about her. She was like one if those dolls whose clothes are sawn onto their bodies.

סוניה היא אידיאל היופי הבלתי-ממומש, הבלתי-מושג. איוונה, לעומתה, היא הברור-מאליו, המיותר:

Sonia was a project [...] No sooner had we reached one goal than the next loomed into sight, we were never done [...] Ivona on the other hand seemed to have no ambitions

***

על אף שספרו של שטאם עוסק במהותו באהבה, ובאחותה המכוערת, האובססיה, קשה לומר שמדובר ברומן פסיכולוגי מורכב (לשם השוואה, ספרו של ניקולא פארג, הייתי מאחוריך, עליו כתבתי פה לפני חודשיים, נמסר ע"י דמות מורכבת לאין שיעור מזו של אלכס ומציג את המורכבות של יחסים בינזוגיים באופן אקפטיבי הרבה יותר.) 

אם לחזור לציטוט שהזכרתי בפתיחת פוסט זה, אין הרבה חידוש בשבע שנים, ומבחינה זו, לפי ג'ון צ'יוור לפחות, לא מדובר במייצג נאמן של הספרות היפה. עם זאת, שטאם מספר סיפור מעניין דיו כדי להחזיק את הקורא לאורך 260 העמודים של הרומן, ולפעמים גם זה מספיק, כשנמצאים בעיצומו של החיפוש אחר יצירת המופת הבאה.. 

יש לפטר שטאם פוטנציאל. סביר להניח שאקרא רומן נוסף שלו בשנה הקרובה. אולי יהיה זה 'אגנס'.