משפחתי וקומוניסטים אחרים

אנו קוראים ספרים כמו וולף הול מאת הילרי מנטל, כדי להציץ לחצרו של המלך הנרי השמיני ולדמיין לרגע את אנגליה של תחילת המאה השש-עשרה; אנו גומעים בשקיקה את לבד בברלין כדי לנסות ולהבין כיצד התנהלו חייהם של תושבי ברלין בתקופת הרייך השלישי.. סקרנות ויצר לא מבוטל של מציצנות הם חלק בלתי נפרד מחווית הקריאה.

Stalin ate my homework שׁוֹנֶה בתכלית מהספרים שהזכרתי לעיל. אולם הוא מספק הצצה חד-פעמית לעולם שהיה ואיננו עוד, וזו ככל הנראה אחת ממעלותיו (ישנו גם, כמובן, הקשר היהודי..) 

האוטוביוגרפיה הזו שכתב קומיקאי ושחקן טלוויזיה וקולנוע בריטי בשם אלכסיי סייל ראתה אור ב-2010, ועל אף שהיא לא חריגה בנוף המו״לי - העובדה שהגיעה איכשהו לתשומת ליבי אולי ראויה לציון יותר..

בניגוד למרבית הספרים שאני קורא, אין לי זיכרון ברור כיצד נקרה הספר לדרכי. מה שבטוח, זה לא קרה בחנות ספרים ׳מסורתית..׳ זה אחד הספרים הבודדים שקראתי בעזרת אפליקצית Kindle של אמזון, על גבי הטלפון הנייד שלי (במרבית המקרים אני מעדיף לרכוש עותק פיזי ולקרוא בו ׳בשיטה המסורתית.׳)

למה לקרוא ספר שכתב קומיקאי בריטי מהשורה השניה? כתב הגרדיאן שפרסם  ביקורת על הספר סיכם היטב את התחושה הקצת מוזרה הזו:

In a lifetime of finite duration, there are only so many novels by comedians that any sane person will want to read, and most of them are written by Steve Martin

***

אלכסיי סייל נולד ב-1952 בשכונת אנפילד שבליברפול. בן למעמד הפועלים, הוא ילדם היחיד של מולי וג׳ו, זוג יהודים קומוניסטים ואתאיסטים - יוצאים-דופן אפילו במעגל החברתי-משפחתי הצר שלהם. הוריו קראו לו אלכסיי - על שמו של הסופר הרוסי מקסים גורקי (שנקרא אלכסיי מקסימוֹביץ' פֶּשְקוֹב,) מייסד ספרות הריאליזם הסוציאליסטי ופעיל פוליטי בברה״מ.

אביו של אלכסיי עובד כשומר בחברת הרכבות הלאומית, והוא גם חבר וועד פעיל:

I always thought that if we had had a van it would have written on the side in big letters: ‘Joseph Henry Sayle and Son –Revolutionaries. Estimates given. No Kalashnikovs left in this van overnight.’

 אימו של אלכסיי היא עקרת בית מאוד לא סטנדרטית:

Having Molly for a mother was like living in the emotional equivalent of Darwin in northern Australia where there are fifteen lightning storms a day 

ובמקום אחר: 

If I left one of the novels I was reading lying around –Catch 22, L’Etranger or The Hound of the Baskervilles –she would pick it up and then start reading it backwards, beginning with the last page. Then she would refuse to let me have it back, spending hours happily engrossed in a story whose outcome she already knew, watching characters’ personalities unevolve 

עלילת הספר עוקבת כאמור אחר ילדותו של אלכסיי, בשנות החמישים והשישים של המאה-העשרים, מגיל חמש בערך עד לגיל שבע-עשרה. דרך העינים של אלכסיי הצעיר אנו מתוודעים לתקופה שסממניה נעלמו כליל. זו אנגליה של אחרי המלחמת-העולם השניה, מדינה שמתאוששת ממלחמת התשה קשה ושאזרחיה מוצאים נחמה בעיקר מחיי שיגרה משמימים. אך חייו של אלכסיי אף פעם לא מתנהלים על מי מנוחות..

***

אחד הדברים שברורים לאלכסיי בדיעבד, ושפירנסו את הספר הזה באינסוף אנקדוטות משעשעות, היא העובדה שהוריו היו שונים בתכלית מכל מי שחי בסביבתם המיידית, מה שגרם בהכרח לכך שגם לו היתה ילדות שונה בתכלית מזו של חבריו לגן ולכיתה: כשכולם הלכו לקולנוע לצפות בסרט במבי של וולט דיסני, לקחו אותו הוריו לראות את אלכסנדר נבסקי, סרטו של הבמאי הסובייטי סרגיי אייזנשטיין. באופן לא מפתיע, הוא גדל עם תחושה שהוא ילד קצת יוצא דופן..

One thing that had really stuck with me and which I never questioned was my parents’ violent atheism. Whenever we were told Bible stories at school my mind had shut down like a shop on a Sunday 

ובמקום אחר:

My family’s hobby was the elimination of private property via the violent expropriation of landowners, industrialists, railroad magnates and shipowners, organisation of labour on publicly owned land, in factories and workshops, with competition among the workers being abolished and centralisation of money and credit in the hands of the state through a national bank and the suppression of all private banks and bankers 

אלכסיי הצעיר מנסה ׳לעכל׳ את השׁוֹנוּת הזו שעה שהוא נוסע ברכבות ברחבי אירופה (מתוקף עבודתו של אביו כעובד רכבת, משפחתו קיבלה כרטיסי נסיעה מוזלים משמעותית, וניצלה אותם לטיולים עתירי-אידיאולוגיה אל המדינות הקומוניסטיות של מזרח-אירופה, ראשית לצ׳כוסלובקיה ואח״כ להונגריה, אי שם מעבר למסך הברזל:) 

Along with being treated like a little prince, it was odd for somebody my age to spend such long periods as the only child amongst so many adults. That these extended periods should take place on transcontinental trains, in foreign cities and in the backs of futuristic limousines only added to the weirdness. A lot of the time I was bored and at other times just confused, but the result was that I tended to spend great stretches of time inside my head telling myself stories or inventing complex explanations for the bizarre behaviour of grown-ups

סייל מספק לקוראים ׳מבט מבפנים,׳ ביקורתי אך אם זאת סלחני, על עולמם הדוגמטי והצר של הוריו. הוא אינו חוסך שבטו מהם, אך יש לו גם לא מעט חדווה לייחודיות שלהם. על אף זאת, הוא מתאר בחדות עין את הניואנסים שהבדילו בין הוריו וקומוניסטים אחרים, משאר בני האדם ׳הנורמאלים׳: 

In the world of my parents there was a whole taxonomy, with ‘party member’ at its centre and radiating outwards, classifying the political allegiance of people you met or saw on the television. Closest to party member was ‘fellow traveller’, indicating people who, without being party members, had distinct Communist sympathies –they came to big meetings, read the Daily Worker, and you could trust them to mind the shop while you were out. Next came ‘fellow revolutionaries’ –all manner of anarchists, nationalists and socialists who you might make a temporary alliance with and then when they ceased to be useful you would try to kill them and they would try to kill you. After fellow revolutionaries came ‘reformists’, which in Britain meant members of the Labour Party, people who thought you could round off the corners of capitalism without doing away with it. Then came ‘progressives’. Lenin was said to have another term for those progressives of a liberal bent who came and wrote admiringly about the Soviet Union: he called them ‘useful idiots’

ובמקום אחר:

We didn’t like organised fun with people we didn’t know and particularly didn’t wish to marvel at stately homes and castles, which we viewed as the oppression of our class rendered in stone and plaster. Why would we want to look at a Vanbrugh façade, a ceiling by Rubens or a Palladian portico when we knew that what had paid for it was slavery, exploitation and genocide? When we looked at this beauty my family saw only ideology

הנִגּוּדִּיוּת די ברורה: מצד אחד אלכסיי זכה, בניגוד לרבים בני גילו במעמדו החברתי, לבקר מספר פעמים במדינות אירופאיות אחרות ו׳לטעום׳ תרבויות אחרות שעדיין לא היו מוכרות לקהל הרחב האנגלי שחי, כזכור, על אי מבודד משאר היבשת האירופאית; מצד שני, עולמם של הוריו מתואר כעולם די צר ונוקשה.

על-אף שהוא מתאר את הצָרוּת האידיאולוגית הזו עם לא מעט קורטוב של הומור, ניתן לקרוא ׳בין השורות׳ את הביקורת שלו על הוריו בפרט, ועל הקומוניסטים בני דורם בכלל:

There was some naïve quality in Communists which meant that they simply couldn’t understand the mind of the self-employed, could never haggle for a bargain, do a deal or ensure their roof was repaired properly. Perhaps some of the motivation for them being Communists was the desire one day to have all the self-employed who had robbed them over the years either collectivised or shot

ובמקום אחר:

Communists like us often seemed to make dubious life decisions. Perhaps if you believe at the very core of your being that violent revolution, state repression and forced eradication of unwanted classes of human beings is likely to bring about peace amongst all mankind, then thinking that two weeks in a cabin cruiser on the Shropshire Union Canal might be good for your health isn’t such a stretch

הפנייה להומור כאמצעי להבעת ביקורת ולמציאת לפֻּרְקָן מתבקשת, כאמור. ממש כמו חוקר הטבע והסופר ג׳רלד דארל, שמתאר את יַלְדוּתו יוצאת-דופן עם בני משפחתו האקצנטריים ב׳שלישיית-קורפו׳ המפורסמת שלו (הספרים "משפחתי וחיות אחרות", "חיות, ציפורים וקרובים" ו"גן האלים" נכתבו בהשראת השנים שמשפחת דארל חיה באי כרתים שביוון, בשנות השלושים של המאה-העשרים,) כך גם אלכסיי הצעיר פונה לקומדיה כדי לתאר את הנסיבות יוצאות-הדופן של ילדותו:

A child in Liverpool grows up understanding comedy in the same way that a young Mongolian nomad grows up knowing his way around a horse.

[...]

Not that I loved humour or anything. .. It was just that I knew with absolute certainty that I was fluent in the language of that country and I might go and live there one day. It was odd for me to have such a complex relationship with humour at such an early age, since neither of my parents were at all sophisticated in that department.

הבאתי ציטוטים רבים מהספר המשעשע והבאמת מרתק הזה. על אף שהסיפור שסייל מספר פה הוא סיפור התבגרות די בנאלי בסופו-של-דבר, הוא עדיין מצליח לגרום לקורא לדפדף בהנאה, תוך שהוא מטבל את העלילה בלא מעט קוריוזים ואנקדוטות. שנה שעברה סייל פרסם ספר המשך בשם Thatcher Stole My Trousers שעשוי בהחלט לעמוד בסטאנדרט הדי-גבוה שחלקה הראשון של האוטוביוגרפיה מציב. מי יודע, אולי איע גם אליו ביום מן הימים..