על הכניעה

המציאות אינה סולחת לנו כאשר אנו בזים לה; היא מתנקמת בנו ומתפרצת בצורת חלומות בלהות

ז'וריס– קרל הויסמנס

כמו קוראים ישראלים רבים, גם אני התוודעתי למישל וולבק עם פרסום התרגום לעברית של הרומן, החלקיקים האלמנטרים, שראה אור בהוצאת בבל בשנת 2001. בנקודת מפנה זו של המילניום, היה נדמה לרגע שמשב רענן של ספרות חדשה עושה את דרכו אל המזרח התיכון מיבשת אירופה. במידה רבה, וולבק מייצג את קולו של דור מפנה-המאה העשרים. הייאוש שהפגינו גיבוריו המיזנטרופיים, האפתיות שמאפיינת כמעט את כל מעשיהם (חוץ מכל מה שקשור למין..) הביקורת שלהם על המציאות הוולגרית המקיפה אותם, תוך שהם מתפלשים בה - כל אלו נדמו, בתום העשור האחרון של המאה השערים, עשור שהתאפיין באינדיבידואליזם ודחיית כל מקור של סמכות, כנטיות לב טבעיות של דור שחווה את נפילת החומה והתבדה לגבי כוחן של פוליטיקה ואידיאולוגיה להביא לשינוי.

מאז 2001 ראו אור בעברית עוד שמונה תרגומים של ספרים מאת וולבק. גם אני שמרתי על קשר ממרחק עם וולבק: לפני למעלה מעשור קראתי את הרחבת תחום המאבק, הרומן הראשון של וולבק, וכן את פלטפורמה, הרומן השלישי פרי עטו, בו החל וולבק 'להתעמת' עם האיסלאם. קראתי באנגלית גם את הנובלה Lanzarote ואף רפרפתי באסופת שירים שוולבק פירסם ושרכשתי ב-2004 בצרפתית. על פניו, ההיכרות שלי עם כתביו של וולבק היא יותר משטחית, אולם במרוצת השנים הלך ודעך כוכבו בעיני.

בתחילת חודש מאי נתקלתי במקרה, בעת שיטוט חסר מטרה בחנות ספרים גדולה במרכז ברלין, בעותק שלל הרומן האחרון של וולבק, כניעה (Soumission) שראה אור בצרפת בינואר 2015, באותו יום בו התרחש הפיגוע במשרדי השבועון הסאטירי שרלי הבדו. זו סאטירה פוליטית בה מפלרטט וולבק עם הרעיון ההיפוטתי שבצרפת של שנת 2022, ייבחר מועמד מוסלמי בשם מוחמד בן-עבס לנשיאות הרפובליקה.

במציאות שמחוץ לפנטזיה הפוליטית של וולבק, העם הצרפתי ניצב בתחילת חודש מאי בפני נקודת מִפְנֶה מכריעה, בין שני סבבי בחירות טעונים לנשיאות. הרגשתי שצו השעה קורא לי להפגין סולידריות עם העם הצרפתי (ועם אחד ממשיחי השקר שלו..) אז הרמתי את הספר ושמתי פעמי אל עבר הקופה.

הציפיות שלי מהספר, שנבנו כאמור על היכרות ארוכת שנים עם כתביו של וולבק, לא היו גבוהות. למעשה הבאתי לקריאה מִטְעָן לא קטן של סקפטיות. לא נקודת התחלה אידיאלית..

***

כניעה נמסר בגוף ראשון ע״י פרנסואה, פרופסור לספרות בסורבון המתמחה ביצירתו של הסופר הצרפתי בן המחצית השניה של המאה ה-19, ז'וריס קרל הויסמנס. על אף שפרנסואה מייצג כביכול את ׳הממסד׳ שמעסיק אותו כמרצה, הוא אאוטסיידר מוחלט: הוא מתקרב לסוף הקריירה האקדמית שלו (עבר זמן רב מאז היה לו משהו משמעותי לומר או לכתוב על נושא המחקר שלו..) הוא מנהל מערכות יחסים חטופות ולא מחייבות עם נשים (בעיקר עם תלמידות שלו,) אוכל ארוחות רווקים קנויות בביתו, וכמו רוב האירופאים בני דורו - הוא אדיש לפוליטיקה (שיטת הבחירות המערבית [...] שבסופו של דבר לא היתה אלא חלוקת הכוח בין שתי כנופיות יריבות" הגיעה לדידו לסוף דרכה) אך בכל-זאת, המהפך הפוליטי לו הוא עֵד הופך עבורו לטראומטי במיוחד.

פרנסואה הוא אדם בודד ודי משעמם, טרוד ואכול שנאה עצמית. הוא נרתע מכל מה שמדיף ריח חברתי ומייצג, לדידו של וולבק, את מותם של מוסדות הנישואים והמשפחה וכן את דעיכתה של הדת הנוצרית וערכיה החברתיים/מוסריים. בקצרה, הוא סמל לדעיכתו של האדם המערבי:

לא הייתי מסוגל לחיות למען עצמי, אז למען מי כן אהיה מסוגל לחיות? האנושות לא עניינה אותי, היא אפילו עוררה בי גועל, לא ראיתי בבני האנוש אחים בשום מובן ועוד פחות מזה לו היה עלי להתבונן בחלק מקבוצה מצומצמת יותר של האנושות, לדוגמה זו שמורכבת מבני ארצי, או מהקולגות שלי.

הביקורת שלו נעה מהפנים החוצה, וחזרה פנימה: 

בחברות שלנו שעודן מערביות וסוציאל-דמוקרטיות, של כל אלה שסיימו את לימודיהם, אבל רובם לא מבינים את זה או לא מבינים את זה מיד, הם מהופנטים מהתשוקה לכסף, או אולי לצרכנות אצל הפרימיטיבים שבהם, אלה פיתחו את ההתמכרות האלימה ביותר למוצרים מסוימים (הם מיעוט, הרוב, שקולים יותר ומחושבים יותר, מפתחים תשוקה פשוטה לכסף, ה"פרוטאוס הבלתי נלאה"), מהופנטים אף יותר מהתשוקה להוכיח את עצמם, להשיג בזכות עצמם מקום נחשק בחברה ובעולם שהם מדמיינים ומקווים שהוא תחרותי, משולהבים מהסגידה לאייקונים מגוונים: ספורטאים, מעצבי אופנה או אתרי אינטרנט, שחקנים ודוגמניות. מסיבות פסיכולוגיות שונות שאין לי לא יכולת ולא רצון לנתח, התרחקתי בזהירות מדפוס כזה. 

איפה הוא בכל-זאת מוצא מפלט? בכתביו של הויסמנס.

הבחירה בהויסמנס איננה מקרית.. הויסמנס, שהיה בן דורו של אמיל זולה, איננו מוכר מידי לקורא העברי. למעשה, תורגם רק ספר אחד פרי עטו, המפורסם שבהם: להפך, אחד הטקסטים המכוננים של זרם הדקדנס. הספר עוסק בדוכס דז אסנט, אדם חולני שמאס בחיי החברה הריקניים. כמו פרנסואה של וולבק, דז אסנט מחליט להתבודד מן החברה ואינו מרבה לצאת מביתו (בדומה להויסמנס עצמו).

פרנסואה איננו רק מיזנטרופ. הוא גם מיזוגן. כמו מיזוגינים רבים מקור השנאה שלו לנשים נבע מחוסר ביטחון וחרדה מפני דחיה. אולם פרנסואה מרחיק לכת ומבטא את מורת רוחו מהמין השני גם בתחומים שאינם קשורים ליחסים ש'בינו ובינה:'

למען האמת מעולם לא הייתי משוכנע שזה רעיון טוב שנשים יכולות להצביע, ללמוד אותם לימודים כמו הגברים, להשתלב באותם מקצועות, וכדומה. בסוף התרגלנו לזה, אבל האם זה רעיון טוב, בסופו של דבר?
הכניעה שוולבק מתאר ברומן הזה, היא ראשית כל כניעתה של צרפת (La France בצרפתית - לשון נקבה, וכן La Patrie - המולדת) לאיסלאם; אך היא גם כניעתן של נשים, כפי שמנסח זאת המספר של וולבק:

זו הכניעה [...] יש קשר בין הכניעה המוחלטת של האישה לגבר [...] ובין כניעתו של הגבר לאל, לפי השקפת האיסלאם. 

וולבק משתמש בדימוי הזה הן באופן מילולי - מרגע שהשלטון המוסלמי מתבסס בצרפת מפוטרות כל הנשים המרצות מתפקידיהן באקדמיה ואת מקומן לוקחים מרצים גברים, אך רק כאלו שהמירו את דתם לאיסלאם (ההנהלה החדשה של הסורבון מפצה אותם ומעניקה להם בתמורה שתיים עד שלוש נשים להן יוכלו להינשא בנישואי שידוך מסורתיים) - והן כמטאפורה: וולבק מזהה בנצרות מאפיינים ׳נשיים׳ של חולשה ורכות שסופם להביא לכניעה לכוח חיצוני, גברי וחזק:

אותה אירופה שהיתה פסגת הציויליזציה האנושית התאבדה חד וחלק, בתוך כמה עשורים 

ובמקום אחר:

צריך להכיר במציאות: אירופה המערבית, שהגיעה לשלב התפוררות בזויה, לא היתה מסוגלת להציל את עצמה - לא יותר מרומא העתיקה במאה החמישית שך העידן שלנו. נהירתם המסיבית של אוכלוסיות מהגרים בעלות צביון של תרבות מסורתית המאופיינת עדיין בהיררכיות טבעיות, הבאות לידי ביטוי בכניעות האישה וביחס של כבוד לזקנים, זימנה לאירופה שעת כושר היסטורית חדשה להתחמשות מוסרית ומשפחתית, פתחה את האופק לעבר תור זהב חדש ליבשת הישנה. חלקן של האוכלוסיות האלה היה נוצרי; אבל לעיתים קרובות יותר, צריך להודות בכך, הן היו מוסלמיות.

***

וולבק שמגדיר את עצמו כ״ניהיליסט, ריאקציונר, ציניקן, גזען ושונא נשים״ (הוא בהחלט עושה עבודה טובה בהצדקת הטייטלים היומרניים האלה..) הוא סופר שהפרובוקציה היא לחם חוקו, אך בעת הקריאה בכניעה הרגשתי שהוא משתדל דווקא לא להידרדר למקומות ׳נמוכים׳ מידי ולזעזע את הקוראים שלו עם תסריטי אימה או להאכיל אותם בכפית. 

כיצד בכל-זאת עלינו לקרוא את כניעה? האם זהו טקסט נבואי שצופה את מותן של הדמוקרטיה המערבית והנצרות והחלפתן ב׳שיטת ממשל׳ אחרת, במקרה הזה האיסלאם; או שמא זו אינה אלא פנטזיה של גבר בודד ומסואב שרוצה לזכות בשלוש נשים (שפחות או מאהבות, אצל וולבק לפעמים נדמה שזה היינו-הך.)

על פניו, זהו רומן פוליטי-אקטואלי, אך לדידי מדובר ברומן פילוסופי. אם מתעלמים לרגע מהביקורת על נשים (שוולבק, ברוב תחכומו, שם בפי המספר שלו או בפי הדמויות ברומן..) הרי שאנו נותרים עם רומן מעורר מחשבה על ׳קיצה של הנצרות׳ או לפחות פרפורי הגסיסה של המערב. פרפורים שרחשיהם מורגשים מידי זמן מה אף בבירה הגרמנית בה אני חי מזה שנתיים בקירוב.